אם בעלי לא היה אתי, בחיים לא הייתי נכנסת למונית הזאת. עם ג'קט עור וניטים מבריקים, תסרוקת קוצים ועגיל באוזן -- הנהג הזה לא נראה בדיוק מסוג האנשים שמשרים תחושת ביטחון. אבל לבעלי לא היה אכפת, אז התיישבנו במושב האחורי.

היינו בחופשה של כמה ימים בנתניה. ההורים שלי הזמינו אותנו, עם שני ילדינו, להצטרף אליהם לחופשת הקיץ. כולנו שהינו בפנימיית בית ספר שהומרה לאכסניה, סבירה אם כי לא מפוארת, למשך ימי החופש. ביום, יצאנו לטיול משפחתי, ולאחר שרחצנו את הילדים והשכבנו אותם לישון, הציעה אמי לשים עליהם עין בזמן שאנחנו נצא העירה. היה לנו ערב מקסים יחד. התענגנו על ההזדמנות הנדירה להיות לבד. ועכשיו, היינו בדרך חזרה. למרות השעה המאוחרת, הצלחנו לעצור מונית בלי מאמץ מיוחד.

"ערב טוב", אמר הנהג בקול ידידותי באמת. "לאן?"

הוא כבר יצא לדרך, ואני הרגשתי איך האדרנלין מפעפע לי בדם.

נקבנו בשמו של בית-הספר-שהפך-לאכסניה שבו שהינו, והוא התחיל לנסוע. ואז הסתכלתי במונה. הוא כבר יצא לדרך, ואני הרגשתי איך האדרנלין מפעפע לי בדם. זה אחד הטריקים המלוכלכים שנהגי המוניות אוהבים לעשות: לא מפעילים את המונה ואחר כך מחייבים אותך באיזה סכום שבא להם כשמגיעים ליעד. אבל אני כבר לא תמימה, יש לי מספיק ניסיון עם מוניות ואני לא מוכנה שיעבדו עלי ככה.

"מונה בבקשה", אמרתי בקול יציב.

"את מעיר אחרת, נכון?" ענה הנהג.

"כן," עניתי, מופתעת, "ואני באמת רוצה לנסוע עם מונה."

"תסמכי עליי", הוא ענה. "זה לא משתלם לך."

בטח?, אמרה הציניקנית שבתוכי, לסמוך עליך. למה לכל הרוחות שאני אעשה את זה? אבל הוא המשיך להסביר. "כאן בנתניה, יש לנו שיטה שונה. יש מחירים קבועים לכל יעד. עשרה שקלים למרכז, 15 לשכונות, וככה... זה יוצא 35 שקלים לבית הספר שאת צריכה."

המחיר נשמע בסדר, אבל נכוויתי יותר מדי פעמים. הייתי חשדנית. "אולי בכל זאת נפעיל את המונה?" אמרתי.

הוא משך בכתפיו. "תקשיבי גברת", אמר לבסוף. "אני אפעיל את המונה, אבל אני לא אקח ממך כסף לפי מה שיצא. אני פשוט רוצה להראות לך כמה היית מפסידה אם היית מתעקשת לשלם לפי מונה."

נרגעתי, וסוף-סוף הרשיתי לעצמי להישען לאחור ולנשום בהקלה.

אחרי רגע הוא המשיך לדבר. "הרבה נהגי מוניות היו קופצים על ההצעה שלך. הם חיים על זרים שלא מכירים את המערכת כאן. אבל אני לא אעשה דבר כזה. יש אלוקים בעולם. הוא מכיר את המערכת, ואני יודע שאסור לי לרמות. בשבילי, ה' כבר החליט בתחילת השנה כמה אני ארוויח. אני לא יכול להרוויח אפילו שקל אחד יותר, אז בשביל מה לרמות?"

הקשבתי לו בשתיקה מלאת מחשבות. מה שהדהים אותי לא היה רק המילים החזקות שלו, אלא העובדה שהוא חי על פי העקרונות האלה. נכון, הרבה מאיתנו מאמינים שה' קובע את הסכום שנרוויח, ושלא משנה כמה עסקים מפוקפקים נעשה, זה לא יוסיף לנו אפילו שקל אחד. אבל האם אנחנו גם מתנהגים לפי זה, או שאנחנו מנסים להתפיח את טורי ההוצאות שלנו ולהעלים הכנסה צדדית בדיווח למס הכנסה... או אפילו רק להכניס ילדה בת חמש לגן החיות בחינם, כאילו הייתה בת ארבע? האם אנחנו מזמינים את ה' לבית הכנסת ולמטבח, ואיכשהו משאירים אותו בחוץ כשאנחנו צריכים לשלוף את הארנק?

האיש הזה – ניטים, תכשיטי מתכת וכל השאר – חי בפועל את מה שאנחנו אמורים להאמין בו. הוא באמת נראה כמו מורה מוזר, אבל ככה זה בארץ, וכבר מזמן למדתי שלא כל מה שאנחנו רואים זה מה שבאמת.

המשכנו לנסוע בדממה. לבסוף, חנינו ליד בית הספר. הוא כיבה את המונה. "חמישים וארבעה שקלים", הוא אמר בתרועת ניצחון. "היית צריכה לשלם לי 20 שקלים יותר אם הייתי שומע בקולך."

הוא פנה אלינו ושלח לנו חיוך רחב. והחיוך הזה האיר בעיניי הרבה יותר מניצוץ העגיל באוזן שלו.