אני צופה רק באירוע ספורט אחד בשנה: הסופר בול. למרות שאני בקושי יודע מי משחק, מי הכוכבים הגדולים או כל דבר אחר על המשחק, אני באמת מצפה למנה החד-שנתית הזאת של ספורט אמריקאי.

לפני כמה שנים, מצאתי את עצמי אצל המחותנים שלי בפלורידה באותו יום ראשון של הסופר-בול. זאת הייתה חופשת החורף וטסנו לשם, אשתי ג'ודי ואני עם כל הילדים. במשך השבועות שקדמו לחופשה, התלוצצנו חמי ואני בטלפון שנראה את המשחק הגדול יחד, והנה הגיע היום ב"ה" הידיעה.

למרות שאני מכור למזון בריאות ובקושי אוכל ג'אנק-פוד או שותה משקאות חריפים, באותו בוקר יצאתי והצטיידתי בתפוצ'יפס, פופקורן, בייגלה ובירה. התמקמתי בסלון עם חמי ובניי, וצפינו בתוכניות המקדימות את המשחק, משננים היטב את הסטטיסטיקות שלפני המשחק, ומתחילים להתכבד עוד לפני שהאירוע התחיל. הטלפון צלצל וחמותי ענתה במטבח. יכולתי לשמוע את קולה המהוסה, אבל לא שמתי לב עד ששמעתי אותה קוראת: "לא תאמיני, אבל החתן שלי הוא רב! והוא בדיוק הגיע לבקר אותנו!"

אוי... פעמוני האזעקה התחילו לצלצל.

יש רב בבית הזה?

חמותי ניתקה ובאה לסלון כדי להסביר. מכרה חדשה שלה, אישה שעובדת בהוספיס, פנתה אליה לעזרה. נראה שאחד החולים שבטיפולה גוסס ממחלת לו גריג. כל אבריו החיוניים קורסים, ומדובר בעניין של ימים ספורים, אולי שעות. העובדת בהוספיס ניסתה לעזור לו להתכונן למותו ולמלא את משאלותיו האחרונות. הוא ביקש ממנה לכנס את בנו, אשתו לשעבר וגם רב. כל רב שמוכן להגיע יהיה בסדר.

אני לא כל כך התלהבתי וגם לא התפעלתי מצירוף המקרים.

חמותי הייתה מאוד נרגשת ממה שנראה בעיניה 'צירוף מקרים מדהים'. מכרה חדשה שעדיין לא ממש מכירה אותה, ושבהחלט לא ידעה במה עוסק החתן שלה, התקשרה אליה כדי לחפש רב שיעזור לאדם גוסס, בדיוק ביום שהחתן שלה הגיע לבקר אותה! אני לא כל כך התלהבתי וגם לא התפעלתי מצירוף המקרים. פשוט התקשיתי להאמין שלא-לוהים יש תוכניות אחרות עבורי, דווקא להיום. עשיתי מה שכל יהודי אחר היה עושה כדי להתחמק משינוי התוכניות שלו – ביקשתי ממנה להגיד לחברה שלה מההוספיס, שתחפש בדפי זהב. בטח מופיעים שם עשרות רבנים. אם היא לא תצליח למצוא אף אחד אחר, היא יכולה לחזור אליי.

והיא חזרה אליי; אף אחד לא עונה לטלפון. באי רצון נאלצתי להודות שאולי, רק אולי, לא-לוהים יש תוכניות אחרות בשבילי, חוץ מלפטפט עם חמי ולכרסם חטיפים עתירי שומן. חמי שיתף פעולה, עזב גם הוא את ניחוחות הסלון לזמן מה והסיע אותי לפגוש את האדם הגוסס.

תוכניות מתוכננות היטב

לא היה לי מושג מהי מחלת לו גריג, אבל הזדעזעתי ממה שסיפרה לי העובדת בהוספיס. זאת מחלה של מערכת העצבים המרכזית, הנקראת על שמו של שחקן בייסבול ידוע, לו גריג, שנפטר ממנה. המחלה הורסת בהדרגה את הגוף, בעוד שהמוח נותר ללא פגע. הקרבן מאבד אט-אט את יכולת השימוש בידיו, רגליו, כליותיו, מעיו, גרונו; הוא לא יכול לכתוב, לאכול, להתרחץ, ללכת או לדבר. התהליך איטי להחריד; לוקח שנים לגוף לדעוך. זה כמו להיקבר חיים אט אט, יום אחר יום, כשהראש שומר על ערנות כואבת כל הזמן.

המידע לא בדיוק הצליח להכין אותי למה שראיתי כשנכנסתי לחדרו של הגוסס. הוא שכב במיטת בית חולים, עם צינורות שנכנסים ויוצאים מגופו. באותו רגע, חלקם היו מלאים בדם שכליותיו הפסיקו לסנן. נכנסתי, בירכתי אותו בחמימות וניגשתי אל מיטתו. הוא לא הגיב. חזרתי על ברכת השלום שלי ואז שמתי לב ששפתיו נעות, אך רק בקושי. מיתרי הקול שלו וגרונו כבר הפסיקו לתפקד, כך שכל מה שהוא יכול לעשות היה ללחוש מלה אחת בכל פעם, ולעצור לנוח אחרי כל מילה כדי לאזור כוח למילה הבאה.

הנחתי את אוזני סמוך לפיו על מנת להבין מה הוא אומר, ואפילו אז, עדיין היה קשה מאוד להבין אותו. אחזתי בכף ידו. לא הייתה תגובה – זרועותיו, ידיו ואצבעותיו היו בשר חסר חיים שכבר לא חש דבר; הן נחו כמו מקלות מנוונים לצד דמותו השברירית. האזנתי ברוב קשב כשהוא התאמץ בכל כוחו לבטא את המילים בלחישה צרודה. קולן הצורם של נשימותיו חדר לתוכי, עמוק יותר מקולו המנסר של השופר בראש השנה.

קולן הצורם של נשימותיו חדר לתוכי, עמוק יותר מקולו המנסר של השופר בראש השנה.

"הרב", הוא אמר, "אני... לא... הולך... לבית... כנסת... אבל... אני... רוצה... שתדע... שאני... בנאדם... טוב..."

מלמלתי איזו תשובה מרגיעה. אבל הוא רצה להמשיך.

"הייתי... סוחר... מכוניות... כל... החיים... ואף... אחד... לא... התלונן... הייתי... אדם... טוב."

ההצהרה שלו הייתה כל כך חדה. הוא רצה להגיד אותה לרב, כאילו שאם יצליח לשכנע אותי זה איכשהו ישכנע את א-לוהים: "למרות שאף פעם לא הלכתי לבית כנסת, הייתי אדם טוב. אף אחד אף פעם לא בא בטענות על מה שמכרתי לו."

לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שמתאים להגיד. חשתי בצערו. בבדידותו. בפחדיו. חשתי כמה הוא רוצה באמת שיזכרו אותו אחרי מותו כאדם טוב. דמעות גלשו על לחיי.

אשתו לשעבר הייתה שם, מלטפת את שערו. הם כבר השלימו ביניהם. כל כאב או כעס שהוביל אותם לגירושין – הכל נשכח. היא ניחמה אותו ברכּוּת ככל יכולתה. ואני תהיתי אם ברגע זה הם חשבו שהלוואי והיו מתנהגים אחרת בעבר.

בנו חיכה מחוץ לחדר, ב"לובי" המיועד לאורחים. הם לא דיברו כבר שנים, בעקבות איזה ויכוח שאף אחד כבר לא בדיוק זוכר על מה הוא היה בדיוק. הסברתי לאדם הגוסס את חשיבותה של השכנת שלום, של בקשת סליחה ושל מחילה אמיתית. הוא הבין. יצאתי ללובי והסברתי את אותם הדברים לבנו. הצעתי לבן שייכנס לראות את אביו ויישב את הדברים ביניהם.

נשארתי בחוץ עם חמי כשהבן ביקר את אביו. קצת אחר כך קרא לי הבן להיכנס שוב. הם השלימו. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב היה: כמה חבל שהם לא עשו את זה לפני שנים.

הפרידה האחרונה

הסברתי את חשיבותו של הווידוי, פירוט החטאים שאנו אומרים ביום כיפור ולפני המוות. אמרתי את מילות הווידוי יחד איתו. עוד דמעות – לפחות מצדי. נראה שמחלת לו גריג מדכאת גם את תפקודם של שקי הדמעות. נראה היה לי שהוא רוצה לבכות, אך לא מסוגל לבטא כל רגש.

הסברתי את חשיבותה של אמירת קריאת שמע בסוף החיים – המאמץ שלנו להשיג בהירות פעם אחת אחרונה – שכל מה שחשוב זה א-לוהים, שכל מה שיש זה בורא עולם. הקריאה: "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד" – זוהי התמצית היהודית של החיים כולם.

הוא הביט בי ויכולתי לראות את הכאב בעיניו. אמרתי כל מלה מקריאת שמע באיטיות, מילה אחת בכל פעם, והוא, בלחישתו הצרודה, חזר על המלים אחריי. הוא סיים ואני חיבקתי אותו. אמרתי לו שאני אוהב אותו ושא-לוהים אוהב אותו, ושיידע שאני בטוח שהוא אדם טוב.

אמרתי שלום והשארתי אותו עם אשתו ובנו. חמי ואני חזרנו הביתה.

למחרת התקשרה העובדת מההוספיס. באותו לילה הוא נפטר, לקראת עלות השחר. כעסתי על עצמי – הייתי צריך לחזור לשם ולהיות איתו ברגע המוות. עד היום, אני לא מסוגל להשלים עם כך שלא עשיתי זאת.

לא זוכר אם בסוף הספקתי לראות את משחק הספורט, אבל אין ספק שאת הביקור ההוא לא אשכח לעולם.