הרבה פעמים אני שואלת את עצמי, מאיזה צד של הגדר המוסרית הייתי עומדת בימי השואה. האם הייתי אחת מהגיבורים האלמוניים, חולקת את פיסת הלחם האחרונה שלי עם אדם חלש יותר ממני? או שהייתי הופכת לאחת מהקאפואים האכזריים, מנצלת את חוסר מזלם של אחיי כדי להציל את עורי? האם הייתי משתמשת במעמדי ביודנראט רק כדי להאריך את חיי, או גם כדי להציל אחרים?

אני חושבת שאי אפשר לדעת בוודאות גמורה איפה היינו עומדים במצבים כאלה, כל עוד לא הצבנו רגל בגיהינום.

בכל אדם קיים מאגר בלתי מנוצל של יכולת. הפוטנציאל הזה יכול לנוח לנצח, כאבן שאין לה הופכין. אבל לפעמים, פעם ביובל אולי, אנחנו זוכים להציץ אל מעמקי הבאר שלנו, ולהבחין בנקודת אור המבליחה אי שם באפלה, מאירה כמו משואה.

אני זוכרת פעם אחת כזאת.

אי שם בתיכון, הייתה לי חברה מיוחדת ששמה רחל. פגשתי את רחל דרך ארגון שבו התנדבתי, שסייע להעשיר את חייהם של אנשים בעלי צרכים מיוחדים. רחל הייתה מוגבלת מבחינה גופנית וגם שכלית, אך היא ידעה מספיק כדי להבין שחייה החברתיים אינם שווי ערך לאלה של נערה "נורמלית" בת 17. ריחמתי עליה, והחלטנו להיפגש מדי שבוע לארוחת צהריים בקפיטריה של התיכון שבו למדתי. לאחר זמן מה התרגלו אנשים לנוכחותה; וכך, במשך זמן קצר בכל שבוע, יכלה רחל לשבת בתחום ההוויה הבית-ספרית הנורמלית, וכמעט – רק כמעט – להיטמע בתוכה.

הפגישה השבועית שלנו תרמה לי באופן אישי, לא פחות מכפי שהיא תרמה לה. האופטימיות שלה, יחד עם השמחה וההערכה שלה את עצם החיים, נתנו לי פרופורציה לחרדות הנעורים שלי.

אז ככה זה נמשך, שבוע אחר שבוע, בכל יום שלישי.

יום שלישי אחד, רחל ואני ישבנו עם בייגלה ושוקו. אני רכנתי קדימה כדי לקלוט את קצותיו העדינים של קולה מתוך הקקופוניה סביבנו, כשפעמוני האזעקה התפרצו לפתע אל תוך השיחה שלנו כמו אורחים בלתי קרואים.

קפצתי, ואז נשמתי עמוק. זאת רק תרגולת נהלי שריפה. אני צריכה לקבל אישור מיוחד להשתמש במעלית יחד עם רחל. שתי רגליה היו מקובעות לכל אורכן, והיא התקדמה בעזרת קביים.

ראיתי את גברת קפניס רצה מחדר המורים, צועקת "שריפה!" ואז הרחתי גם את העשן.

פתאום ראיתי את גברת קפניס רצה מחדר המורים, צועקת "שריפה!" ואז הרחתי גם את העשן. טורי תלמידים נמלטו במהירות מהעשן אל חדר המדרגות. הלב שלי הלם במקצב אלטרנטיבי כלשהו, בעודי יושבת, נטועה במקומי, חסרת אונים.

הבטתי ברחל, עיניה היו פעורות לרווחה, שואלות, מתחננות.

"לכי", היא אמרה. "אני לא יכולה."

הקפיץ השתחרר ואני התחלתי לנוע.

"אני לא יוצאת מכאן בלעדייך." הקול נבע ממעמקי הבאר שלי. לא זיהיתי את המנגינה.

"אבל אני לא יכולה לעשות את זה, לא יכולה לרוץ במדרגות. אני אשתמש במעלית."

למדתי מספיק על בטיחות בזמן שריפה, כדי לדעת שבאופציה הזאת אנחנו לא הולכות להשתמש. הרחתי את העשן והרגשתי, או אולי דמיינתי שאני מרגישה, את עקצוץ החום בעורי.

חשתי פחד מוות אמיתי. אבל היא הייתה תחת אחריותי; לא הייתה לי ברירה.

הסתכלתי אל הדלת. אולי יש לי ברירה? דמיינתי את הגוף שלי בורח מחוץ לדלתות האלה, בעוד שבמציאות, רגליי ננעצו ברצפת הקפיטריה.

וכך, נראה שהחלטתי. עזרתי לרחל לקום והבטתי סביב בפראות. רוב החדר התרוקן.

ואז, מאחוריי, הגיחה שרה, מלאך בגיל העשרה.

"אל תדאגי", היא אמרה. "אני אעזור לך."

היא לקחה את זרועה של רחל וכרכה בה את צווארה. "קחי את היד השנייה", היא הורתה לי. מילאתי אחר הוראותיה בצייתנות. "ועכשיו יחד – אנחנו הולכות."

חלק מכוחה השופע של שרה חלחל וניצוק אל תוך הבאר שלי.

"רחל, את יכולה לעשות את זה." ידעתי שיש לה כוח רב בפלג גופה העליון. "אנחנו יכולות לצאת מכאן. את פשוט צריכה לרכז את כל הכוחות שלך בידיים, ולגרור את עצמך במדרגות האלה."

נראה שרחל אסירת תודה על הביטחון שלנו. אני הייתי אסירת תודה על הביטחון של שרה. התחלנו אט אט לטפס, כשכל מדרגה היא מכשול שיכול להיכבש רק בכוח, בהתמדה ובאהבה.

"זה בסדר", שרה לחשה ברכות אל רחל, כשזו עצרה לייצב את נשימתה. "את מתקדמת נהדר."

"רק עוד קצת", עודדתי אותה לאורך הדרך, למרות שאור השמש מעולם לא נראה רחוק יותר.

המאבק שלנו הפך להיות גדול מהחיים עצמם

ואז קרה משהו מדהים.

באיזשהו מקום בדרך, אי שם בין קומת המרתף לקומת הקרקע, אי שם בין שמים וארץ, התרחש המהפך. סילקתי את פחדיי ונצמדתי למטרה. הכאן והעכשיו, כל נשימה ששאפנו הפכה להיות בעלת ערך משל עצמה. מאבק ההישרדות הזה היה מקסים במהותו, התוצאות חשובות פחות. ערכם הנפלא של החיים גילה את פניו באותו רגע, במעשה הנתינה הטהור שלנו. המאבק שלנו הפך להיות גדול מהחיים עצמם. שום להבות לא יוכלו לבעור בהתלהבות רבה יותר משלוש הנשמות הבוערות המדדות במעלה חדר המדרגות.

זה היה הרגע שבו זכיתי להבחין בניצוץ חייהם של גיבורים אמיתיים. אותם יהודים שהבריחו מזון דרך גדרות התיל אל הגטאות ואותם גויים שהעניקו מחסה לפליטים יהודיים מתוך סיכון עצמי עצום. הם בחרו להעמיד את עצמם מעבר לדחף הקיום העצמי הרגיל. כשהעולם סביבם מושחת כל כך, נדרשה מהם הרבה יותר מהגינות פשוטה כדי לחזק את עצמם מול הכוחות המנוגדים. זו הייתה הבחירה שלהם - להבחין באור המבהיק בתוך בארותיהם.

וברגע שהם הוקיעו את הרע ובחרו למלא את חייהם בטוב לב, בכל מחיר, ההנאה ודאי הייתה כולה שלהם. מאבק ההישרדות החוויר בהשוואה למאבק לעשות מה שראוי.

רחל נענעה את אחד מקביה באוויר לאות ניצחון, כאשר הצלחנו להגיע לבסוף אל הרחוב.

"עשיתי את זה!" היא אמרה.

"הצלחת!" שרה חיבקה אותה.

גם אני, חשבתי לעצמי בקול דממה.

וטוב היה לדעת זאת.