פלמחים. חוף הדייגים. חול זהוב ורך, שמים תכולים, שונית כורכר הנמשכת כמה עשרות מטרים אל תוך הים ולצידה מים שקטים. מה צריך יותר? כבר שנים שאנחנו עושים את זה. אורזים את עצמנו ואת הילדים ונוסעים מערבה, אל הים. מחפשים לעצמנו מקום שקט, מפרצון קטן ומוגן ובעיקר – בלי אנשים.

ישבנו על החוף, בעלי, אני והילדים. חופרים באר, בונים ארמון ומוסיפים לו חומה. במים, לא רחוק מקו החוף, השתכשכו להנאתם כתר בת ה-9, והוד בן ה-13.

שלווה פסטורלית של פעם בשנה.

צפיתי הרחק באופק. 'ים שאין לו סוף'. רובו נראה שוקט ורגוע, קרוב יותר לשונית התרוממו פתאום גלים גבוהים, עולים ומתנשאים לרגע ומייד מתרסקים בקול רעש על השונית. מעניין כמה גלים כאלה נשברים מידי יום על מדף הסלע הזה, שאלתי את עצמי. מאות? אלפים? פעם התנשא כאן קיר כורכר. היום, לאחר אינספור גלים שהכו בסלע, לא נותר אלא מדף אבן תת מימי רחב ושוקק חיי שוניות, הנוקם בגלים – בולם את תנועתם מלמטה, מרסק אותם לאלפי נתזים ומאפשר לילדים שלי ליהנות כל כך במפרץ המוגן שלצידו.

קול נפץ הגלים התערב בצווחות ההנאה של הילדים. העפתי לעברם מבט אוהב – מאושרים כל כך.

האמנם?

משהו לא נראה בסדר. הם סתם צועקים, או שיש סיבה לצעקות האלה?

מה כבר יכול להיות לא בסדר, מטרים ספורים מהחוף.

מה כבר יכול להיות לא בסדר, מטרים ספורים מהחוף. מים שקטים ורדודים. ובכל זאת, הבת שלי צורחת (או שרק נדמה לי), ולמה היא על הגב של אחיה?

התרכזתי וניסיתי לסנן את קולה מתוך רעש הרקע. "אמא! א...מא!" היא צעקה.

לא הבנתי מה יכולה להיות הבעיה. ביקשתי מבעלי שילך לבדוק מה קורה שם. אולי הם צריכים עזרה כדי לצאת מהמים. בעלי רץ לאט לכיוונם, וכשהבחין שהם במצוקה אמיתית, זירז את צעדיו וזינק אל תוך המים.

עקבתי אחריהם ברוגע. עוד רגע או שניים וכולם ייצאו. המשכתי לבנות את הארמון עם הילדים, אבל מה זה? למה לוקח להם כל כך הרבה זמן להגיע לחוף?

שלושתם יחד. בעלי מחזיק את הבת שלא יודעת לשחות, לצידם הבן - אך במקום להתקרב אל החוף הם מתרחקים ממנו! לא יכול להיות. לא יכול להיות! משהו בתוכי צעק. בעלי גדל ליד הים, הוא חי אותו מאז שהיה קטן, הוא שוחה מצוין. מה קורה כאן?!

"תזעיקי עזרה!" שמעתי אותו צועק. "מהר! תזעיקי עזרה!"

אימה! בלבול! אלף מחשבות מתרוצצות בראש, רודפות זו את זו. פוסלות זו את זו. מפחידות זו את זו.

ניסיתי לשקול את המצב בהיגיון. מבט מהיר סביב - חוף שומם וריק. מרחוק יכולתי להבחין במשפחה קטנה, אבל מה הם יכולים לעשות? ומה אני יכולה לעשות?! לרוץ לאורך החוף ולחפש מישהו שיכול לעזור? לעלות על הרכב ולנסוע לחוף רשמי קרוב כדי להזעיק כוחות הצלה?

ריבונו של עולם, מה עושים?!!!

באופן אינסטינקטיבי מצאתי את עצמי רצה אל השונית, מתקדמת עליה במהירות האפשרית מתוך תקווה שאולי אצליח להושיט להם יד ולמשוך אותם אלי. הם היו רחוקים מידי, ובכל זאת...

ממעמקים קראתיך

ניסיתי להתקרב ככל האפשר אל שפת השונית – להיות קרובה יותר אליהם. אולי יתרחש נס ואני אצליח. אולי יתרחש נס ואוכל לעזור?

במקום נס, הגיע גל גדול שהתנפץ בקול רעש אדיר על השונית, וסחף אותי איתו אל המים. מעולם לא העליתי בדעתי כמה עז כוחו של הים. לפיתת מוות קרה ואלימה. זרועות אדירות המושכות אותך פנימה, לתוך המערבולת התת-מימית הנסתרת. לתוך לועו הרעב של הים.

נאלצנו לנשום לפי הקצב שהכתיב לנו ריקוד המוות האכזרי של הים. נשימה. גל. נשימה. גל...

אני לא מאחלת את ההרגשה הזאת לאיש. את תחושת האפסות והחולשה מול ישות אדירה ועוצמתית כל כך המושכת ושואבת אותך אל המוות והחידלון. סוחפת אותך הרחק מחוף המבטחים. לועגת לניסיונותיך הדלים לשמור עוד קצת על חייך. מחייכת אליך באלפי שיני קצף מלבינות – "נו, נראה אותך!"

בעלי הצליח איכשהו להחזיק את ראשה של הבת מעל לגלים. הבן התמודד לבדו. אני במרחק מטרים ספורים מהם – וכולנו מכלים את כוחותינו בניסיון להמשיך לצוף ונסחפים הלאה והלאה משם – לעבר הים הפתוח. אל הגלים הגבוהים.

כוח היניקה של הים לא הניח לנו לצוף על הגלים. כל גל עבר מעלינו, מכה בנו וקובר אותנו תחת מטר וחצי של מי ים מלוחים. נאלצנו לנשום לפי הקצב שהכתיב לנו ריקוד המוות האכזרי של הים. נשימה. גל. נשימה. גל...

בעלי ואני החלפנו בינינו מבטים. בדרך הטבע - הבנו שנינו - זה הסוף. אין לנו שום דרך להציל את הילדים. לא כל כך חשבנו על עצמנו. באותו רגע הם היו חשובים יותר.

"תציל את הילדים!" צעקתי אל בעלי. "את הילדים!"

כל אחד מאיתנו שקע במחשבותיו. מחשבות של אדם הניצב על סף דלת היציאה של חייו.

נעצתי את מבטי בילדים, חלשים כל כך, מתאמצים כל כך. ובדמיוני התחלתי לשלוח להם את כוחותיי. נאבקת מוכנית בגלים ומשדרת לעברם כוח, אמונה, כל מה שבי... התחזקו! החזיקו מעמד! אל תתייאשו!

"ריבונו של עולם" זעק בעלי בליבו (כשפיו מלא מים), "בבקשה, תציל את הילדים. לפחות את הילדים! תן לי כוח להביא את כתר אל השונית! תן כוח להוד להתמודד עם המים! ריבונו של עולם, אני יודע שאתה כאן איתי, עזור לנו!!! רק אתה יכול. אנחנו בידיך." הוא התחנן והפציר וייחל ואהב והאמין וירא כמו שלא עשה בימיו. תפילה עמוקה מני ים. זעקה אדירה מקול משברי גליו.

ובדיוק אז זה קרה. רוח מפתיעה בכיוון שונה. גל גדול בזוית קצת אחרת התגלגל מאחוריהם, פגע בהם וסחף את הוד אל השונית. הוא הצליח להיאחז בזיזי האבנים החלקלקות ובמאמץ אדיר לטפס מעלה, אל ההצלה.

שרוט, חבול ופצוע הוא קרס על השונית, אל משטח הסלע הרחב השקוע סנטימטרים ספורים מתחת לפני הים.

קשה לתאר את תחושת העצב העמוקה הכרוכה בפרידה מעין זאת.

בעלי גילה שקיימת אפשרות לרתום את כוח הגלים לעזרתו. כשהגיע גל גדול הוא השליך עליו את הבת, שנהדפה כמה סנטימטרים קדימה לעבר השונית. ואז, התקדם אף הוא בשחייה, מה שלא יכול לעשות כל עוד החזיק אותה בידיו. וככה, גל אחרי גל, סנטימטר אחר סנטימטר, עד שהצליחו גם הם לאחוז בשונית ולטפס עליה.

נותרתי לבד במים. הילדים ב"ה ניצלו. גם בעלי. הבטתי בהם ופתאום הבנתי שאולי זאת הפעם האחרונה שאנחנו מתראים בעולם הזה. קשה לתאר את תחושת העצב העמוקה הכרוכה בפרידה מעין זאת. אהבה גואה המאיימת להצטרף אל הגלים ולהטביע אותך בכאבה. הרגשתי פתאום כל כך קטנה, נתונה כל כולי בידי אלוקים – מה שהוא יחליט לעשות בי, הוא מה שיקום ויהיה – לשבט או לחסד. "וזה מה שאתה רוצה?" שאלתי בפליאה. "שאני אמות בים?" לא הייתה בשאלה זו טרוניה או כעס, רק תמיהה עמוקה: אז, זהו? ככה יסתיימו חיי? בתוך הים? כמה מוזר, תמוה ובלתי מובן.

כוחותיי אזלו. כמעט ויתרתי. הים חזק ממני. הוא ממשיך לסחוף אותי. הוא ממשיך לשאוב אותי אליו. עוד מעט קט ואסחף אל הים הפתוח. שם לא תהיה אפילו מעט התקווה שסיפקה לי נוכחותה של השונית לצידי. לא מצאתי שום דרך, שום אפשרות להתקרב אל החוף. הגלים סביבי הלכו וגבהו. רגלי נמשכות פנימה, כבדות מעופרת. אני בקושי נושמת. שאיפה שורקנית. גל. עוד שאיפה. גל. כמה נשימות כאלה עוד נותרו לי?

התחלתי לאבד את העשתונות. החשיבה ההגיונית והרציונאלית פינתה את מקומה לחרדה היסטרית – חרדת מוות. חרדת ייאוש.

חוט של תקווה

ניסיתי לחשוב בהיגיון. לשמור על שפיות. מהשונית שמעתי את בעלי מעודד ומכוון אותי: "את יכולה לעשות את זה! תשחי ימינה!" ופתאום הרגשתי שניתנו לי כוחות מחודשים. קשה להאמין אילו כוחות מסוגל אדם אחד להזרים בשני. קשה לקלוט מה רב כוחו של אמון ועידוד.

התאמצתי להתקדם על פי הדרכתו של בעלי. למדתי לנצל את כוח הדחף העילי של הגלים. כמה סנטימטרים קדימה, וכמה לאחור. חתרתי במים בכל הכוחות המחודשים. בכל האמונה וכוח הרצון שבעלי הזרים בי. בכל התקווה שפיעמה בי רגע אחד בעוצמה, ורגע אחר בפעימת השלמה חלושה. השונית התקרבה אלי מעט, או שמא אני אליה, אך הכוח הלך והתדלדל במהירות.

לא תאמינו כמה כוח יכולה חתיכת קש לתת לטובע

לרגע חשבתי להרים ידיים. להיכנע למובן מאליו. ופתאום גיליתי אצה עדינה לידי. מין חוט ירוק המשתרך והולך מהשונית עד אלי. חוט דקיק שלא יכול לעזור לי. חוט דקיק שאין בכוחו לשאת את משקלי. אבל הוא היה מחובר אל השונית. הוא היה חלק ממנה, ואני חלק ממנו. הוא חיבר אותי לשונית. הוא חיבר אותי לתקווה. הוא חיבר אותי אל החיים. תפשתי אותו כטובע הנאחז בקש. ולא תאמינו כמה כוח יכולה חתיכת קש לתת לטובע. לפעמים, אותה חתיכת קש היא מעין גלגל הצלה הנשלח אלינו משמיים. פתח קטן לתקווה, אפשרות רחוקה שמצב זה או אחר ישתנה לטובה. ואנחנו נאחזים בה בכל כוחנו וממשיכים לצוף על פני סערות חיינו.

המשכתי להילחם עד שהגעתי אל שפת השונית. הושטתי יד להיאחז בסלע חלקלק, אך הגלים הרחיקו אותי ממנו. שוב ושוב. נשרטתי, נחבלתי אך בסופו של דבר הצלחתי לטפס ולעלות למעלה.

ארבעתנו ישבנו על השונית. פצועים, זבי דם, תשושים – אבל חיים.

ברגע שיכולנו, חזרנו אל הילדים המבועתים שעל החוף. חמישה ילדים היסטריים שהגדולה בהם בת 12 והקטנה בת שנה. קרוב לשעה ישבנו שם יחד. פנינו אל הים. אף אחד לא דיבר. אף אחד לא השמיע קול. נראה שאפילו התינוקת חשה בגודל המעמד. כך, בשתיקה, הפנים כל אחד את מה שעברנו זה עתה. נתנו לנס לחלחל פנימה. ספגנו לתוכנו את תחושת החיים, ואת קרבת האלוקים המוחשית.

חסד טהור

שנה חלפה מאז. שנה בה כל אחד מאיתנו ערך את חשבון נפשו, ערך שינויים – דברים הידועים רק לו ולקונו.

במשך הזמן חזרנו על הסיפור אינספור פעמים, אף ערכנו סעודת הודיה ביום השנה לנס הצלתנו ובה סיפרנו ברוב עם את מה שחווינו - גם כדי להודות לה' על חסדיו הנפלאים, וגם כדי להתרות בכל מי שאפשר לא ללכת שולל אחר פניו המחייכות של הים.

אבל לא רק.

באותן דקות איומות בהן היו חיינו תלויים מנגד, זכינו במתנה נפלאה – ביכולת להבחין בחסדים הרבים המקיפים אותנו בכל עת ושעה. את ההבנה שהמתנות האלה היו קיימות גם קודם, אך אנו התייחסנו אליהן כאל דברים המובנים מאליהם.

האם אדם חייב לעבור טראומה איומה כזאת כדי לשמוח בקשר בין בני המשפחה? האם זה מה שאנחנו צריכים כדי לראות שכל ילד הוא מתנה פלאית ממש, חסד טהור? להבין איזו זכות היא להיות הוריו של הילד הזה? להודות שהוא חי? כמה חבל שמאבקי היומיום שוחקים את ההכרה המדהימה הזאת עם האושר הנלווה אליה.

וכך, כשאנחנו חוזרים ומספרים מה שעבר עלינו, אנחנו מקווים שאולי נצליח להעביר את המסר הנפלא שקיבלנו: אסור להיכנע לשגרה. אנחנו מוכרחים לפקוח את העיניים ולהביט בעולם, כל יום מחדש, במבט של הודיה ושמחה על החיים שקיבלנו במתנה. על הזכות לנשום.

*נכתב ע"י רונית כפיר. תודה רבה לתמר מימון שהקדישה מזמנה לשתף אותנו בחוויה המסעירה.