רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

שנה שאזכור לעולם

ח׳ בכסלו ה׳תשס״ח ח׳ בכסלו ה׳תשס״ח 18/11/2007 | מאת Tzvi

לאחר שעוברים טראומה, קשה לדעת כיצד להתמודד עם הזיכרונות. האם להדחיק או לכרוע תחת נטל הזיכרון?

לאחר שעוברים טראומה, לפעמים קשה מאוד לדעת כיצד להתמודד עם הזיכרונות. אם נחשוב או נדבר יותר מדי על מה שעברנו, אנחנו עלולים להישאר תקועים בעבר ולא להצליח לשמוח בהווה. אבל אם נקבור ונדחיק את הזיכרונות הכואבים, אנחנו עלולים להפוך קהי חושים לטוב שבהווה.

היהדות דורשת מאיתנו להכיר במה שעברנו ואז להמיר את השלילי בחיובי.

החגים והמנהגים שלנו עמוסי "זיכרונות" – מחיי עבדות במצרים עד לחורבן בית המקדש, זיכרונות מהשואה וזיכרונות אישיים על מסרים שונים שא-לוהים שלח לנו בזמנים הקשים ביותר בחיינו. הזיכרונות האלה, כואבים ככל שיהיו, מזכירים לנו את המסע שלנו, ואת התפקיד שבורא עולם ממלא בחיינו.

החיים מתהפכים

הזיכרונות האלה, כואבים ככל שיהיו, מזכירים לנו את המסע שלנו, ואת התפקיד שבורא עולם ממלא בחיינו.

השנה הקשה ביותר שלי התחילה בפורים - חג ההיפוך, שבו נתלה המן, אויבו של עם ישראל, על אותו גרדום שהכין עבור מרדכי, הגיבור היהודי. זה חג של שמחה וחגיגה של הצלה. אנחנו חוגגים אותו בנתינת משלוחי מנות לחברים ומתנות לאביונים. אנחנו קוראים את מגילת אסתר, לובשים תחפושות ומשתתפים בסעודת פורים עליזה.

לפני שנתיים בחרתי לי תחפושת ושמעתי מגילה, אבל הרגשתי רע מכדי להגיע לסעודה. חשבתי שהצטננתי, או שיש לי דלקת ריאות או משהו, לא ידעתי מה. פניתי לרופאים שרשמו לי אנטיביוטיקה; כמה אפילו פטרו את תלונותיי ב"את מורה, מורים כל הזמן נדבקים מהמחלות של הילדים שסביבם".

לא קניתי את זה. הצטננתי המון פעמים בחיי, כולל ביום חתונתי, ובכל זאת, מעולם לא הייתי כל כך חלשה עד שלא יכולתי להגיע לסעודת פורים. אני זוכרת שהסתכלתי מבעד לחלון חדרי, בבגדי התחפושת שלי, וחיכיתי שבעלי יגיע הביתה עם צלחת מלאה באוכל מהסעודה.

פסח

פסח עוסק במסע אל הבלתי נודע, בהתקדמות אל הגאולה. בפורים הבחנתי שמשהו לא בסדר, אבל המסע שלי אל הבלתי נודע התחיל באמת בפסח.

זמן קצר לפני פסח, עדיין לא ידעתי בדיוק מה לא בסדר, אבל הרגשתי קצת יותר טוב הודות לאנטיביוטיקה שלקחתי עבור מה שהתפתח לדלקת ריאות. פניתי לרופאה ביום ששי לקבל את תוצאות צילום הרנטגן, שעשיתי כמה ימים קודם לכן, בזמן שבעלי התחיל לחפש חמץ בסלון ביתנו. במרפאה, שאלה אותי הרופאה, "לא סיפרת לי שהסבתא שלך, אבא שלך ואחיך סבלו כולם מסרטן?"

ישבתי שם המומה כשהרופאה הגישה לי בצורה מגושמת חבילת טישו ויצאה מהחדר. היא חזרה להגיד לי שאני חייבת לגשת במהירות לבדיקת סי.טי.

בעלי הצטרף אלי מייד, והשאיר אחריו סלון מבולגן כשיצא בחיפזון לבית החולים. חיכינו בתור לסריקה ושוב חיכינו לתוצאות. שעתיים לפני השבת, קיבלנו לבסוף את הטלפון. בהחלט יש לי סרטן.

קודם סיפרתי להורים שלי, שסיפרו לחברים שלהם בבית הכנסת בשבת. ביום ראשון התקשרנו אל החברים הרחוקים שלנו, וביום שני עשיתי ביופסיה. ביום חמישי קיבלתי אבחנה מדויקת של לימפומה שאינה הודג'קינס ולמדתי שאני עומדת להתחיל בטיפול מייד. הרופא רשם ששה חודשי כימותרפיה ושיקול נוסף לגבי סדרת הקרנות. השיער שלי ינשור. אני אצטרך לעזוב את העבודה. המציאות החדשה שקעה בהדרגה.

הם סילקו מהמטבח כל פירור של חמץ בזמן שאני חשבתי על סילוק הגידול מתוכי.

אני לא אנקה לפסח. כשאני שוכבת במיטה המומה ותשושה, בעלי ושני חברים שבאו לעזרה ניקו את הבית. הם סילקו מהמטבח כל פירור של חמץ בזמן שאני חשבתי על סילוק הגידול מתוכי.

מנת הכימותרפיה הראשונה שלי הייתה ביום שלפני ליל הסדר. הם החדירו לתוכי את החומרים באיטיות, ובדקו היטב את מצבי בטרם אפשרו לבעלי ולאבי לקחת אותי לבית הורי, שם נשארנו לחג.

למרות שהרגשתי רע, לא רציתי להישאר מחוץ לתמונה והצלחתי לשבת ליד השולחן. ברוב הסדר ישבתי עם המשפחה שלי וקראנו יחד את ההגדה על יציאת מצריים והכניסה אל המדבר הבלתי מוכר. רק מדי פעם הייתי עוזבת את השולחן ושוכבת לנוח. בלילה, הרגשתי לראשונה את השפעת הסטרואידים שקיבלתי. הם לא אפשרו לי להירדם ובכל פעם שעצמתי את עיניי, עלו בדמיוני מראות הזויים.

בחודשים הבאים יצאתי למסע האישי שלי. התרגלתי למחזוריות חדשה, לא רק של החגים, אלא של הקשר בין הגוף שלי לכימותרפיה - מהימים בהם הרגשתי בריאה עד לימים שבהם עמדתי שוב מול התרופות המחלות ומהבחילות שמסלקות את הסרטן מגופי.

קיבלתי כימותרפיה פעם בשלושה שבועות. הייתי אחת מהחולים הראשונים שהגיעו ואחת מהאחרונים לעזוב, כשהזרקת כל מנה נמשכת לפחות שש שעות. הייתי מתמלאת בכימיקלים שהפכו אותי לשיגעונית, שהעלו לי את החום, שעוררו בי בחילות, שגרמו לגבות שלי לנשור, שהפכו את הפנים שלי לאדומות מרוב סטרואידים. הייתי מלאה ברעל.

ביום שלפני כל טיפול, הייתי צועדת חמישה קילומטרים, מזכירה לעצמי שיש בי כוח. לאחר הכימותרפיה, היה בעלי מוביל אותי בכסא גלגלים.

שלושת השבועות הבאים היו עוברים בהתאוששות, צעידה נוספת ואז הליכה לטיפול נוסף, שוב ושוב.

תשעה באב

תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בשנה. יום זה מציין את חורבן בתי המקדש, כמו גם אסונות רבים אחרים. אנחנו צמים כל היום ומתאבלים, קוראים את מגילת איכה ויושבים על הארץ. זה לא יום קל.

תשעה באב הגיע איפשהו לאחר אמצע הדרך בסדרת שמונה הטיפולים שלי. נקבע לי טיפול לאותו יום - אבל אז חשבתי שכדאי להתייעץ קודם. "אני יכולה לעשות את הכימותרפיה ביום שנקבע," התבדחתי, "ולתפוס שתי ציפורים במכה אחת. אנחנו אמורים להיות אומללים ביום הזה. במקום לצום אעשה כימותרפיה."

הרב אותו שאלתי לא התפעל. "זה לא העניין בצום", הוא אמר לי. "העניין כאן זה האבל על בית המקדש. חוץ מזה, לא טוב לעשות משהו מסוכן בתשעה באב."

אז קבעתי תור חדש ובחרתי במקום זה להיות באותו יום "נורמלית", לשבת על הרצפה ולהתאבל עם כל האחרים. במידה מסוימת הייתה בכך הקלה. כל כך הרבה פעמים כשהייתי בציבור, הרגשתי צורך להרגיע אנשים שאני בסדר, שאני מרגישה בסדר, שאני עדיין אני ולא איזו חולת סרטן זרה שרק נראית כמוני. בתשעה באב יכולתי להיות עצובה בלי לנסות לשכנע את האנשים סביבי שלא צריך לדאוג לי.

מי יחיה ומי ימות

הימים הנוראים יצאו בסוף הכימותרפיה שלי. רק ההקרנות חיכו לי עדיין, והתהליך הארוך של חזרה לחיים "נורמליים".

גם בראש השנה וגם ביום כיפור, אחת מנקודות השיא של התפילה היא תפילת ונתנה תוקף:

 

"בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון - כמה יעברון וכמה יבראון; מי יחיה ומי ימות; מי בקיצו ומי לא בקיצו..."

 

קראתי את הפסקה הזאת שנה אחר שנה, והיא תמיד גרמה לי התעוררות. הייתי בוכה ודואגת מי לא יהיה איתנו בשנה הבאה. אבל לאחר חצי שנה של סרטן, המילים קיבלו משמעות חדשה. לא רק שא-לוהים יכול לקחת חיים, הוא כמעט לקח את שלי.

לאחר הימים הנוראים מגיע חג הסוכות ואחריו שמחת תורה - סופו של המחזור השנתי של הקריאה בתורה, ותחילתו של הבא.

בסביבות שמחת תורה, עברתי סריקה PET. זאת הייתה התנסות מוזרה שכללה החדרת חומר רדיואקטיבית ושכיבה בחדר סגור כדי להגן על צוות בית החולים מהקרינה שלי. בסופו של דבר, הוכנסתי לתוך סורק שקרא את תוכי, כשאני מדמיינת בינתיים את עצמי זוהרת באור ירקרק.

כשקרא לי האונקולוג כדי לשוחח על התוצאות, הוא הראה לי את הצילומים בחיוך. "אפילו הרקמה הצלקתית שלך מצטמקת", הוא גיחך, "זה נדיר."

"נהדר", אמרתי, מציצה בתמונות, מנסה לנחש מה הוא אומר לי. "אז מתי נדבר אם המחלה נעלמת או לא?"

"עכשיו", הוא אמר, מופתע שלא הבנתי. "נדבר על זה עכשיו. הסרטן נעלם."

תודה לא-ל, אני אהיה בסדר! התקשרנו אל ההורים שלנו ואל החברים הקרובים.

באותה שבת אמרתי את ברכת הגומל, ברכה מיוחדת שאומר מי שניצל ממצב מסוכן. ברכתי אותה בשבת הראשונה שלאחר שמחת תורה, כשפרשת השבוע הייתה 'בראשית'. עוד התחלה חדשה.

חושך ואור

גם לאחר ההחלמה שלי, הסיפור לא נגמר. הוא לא ייגמר לעולם.

חנוכה, שממשמש ובא אלינו, מגיע בחודשים החשוכים של השנה. זו חגיגה של קרבות שנוצחו וחג של אורות. גם לאחר ההחלמה שלי, הסיפור לא נגמר. הוא לא ייגמר לעולם. אני בריאה עכשיו, אבל עדיין צריכה מעקב רפואי קבוע. חלומות ביעותים מדי פעם, דמעות וזיכרונות מגיעים לבקר אותי גם 'סתם ככה' וגם ב'ימי שנה' שונים.

בחנוכה באותה שנה, היו הביקורים שלי אצל הרופא בתדירות נמוכה יותר, וסוף כל סוף אזרתי אומץ לשאול אותו מה שהטריד אותי כל הזמן. "לא ידעת אם אני אצליח לצאת מזה, נכון?"

"לא ידעתי", הוא ענה בכנות. "זה באמת היה יכול להתפתח לכל כיוון. מה את חשבת?"

רציתי לענות, אבל פתאום פחדתי לדבר.

האמת היא, שידעתי שהנר שלי, כמו נרות החנוכה, היה עלול לכבות. אבל כל החגים שלנו הסתיימו בחֵרוּת, בהבטחה שבורא עולם יישאר איתנו ושאנחנו נחזיק מעמד בנסיבות הקשות - ונמשיך להעביר את האור, מדור לדור.

א-לוהים נשאר גם אתי, הוא עשה לי נס - כדי שהשלהבת שלי תמשיך לבעור.

 

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן