"אז מה עם אלברט שוויצר?! גם הוא הולך לגיהינום?!"

אף פעם לא ידעתי הרבה על אלברט שוויצר, חוץ מזה שהיה בחור נחמד, רופא שיצא לאפריקה וזכה בפרס נובל לשלום בשנות החמישים. אבל כן ידעתי שאם אעלה עכשיו את השם שלו, הטיפוס שדיבר אתי עכשיו יהיה בבעיה.

נראה כאילו יצא מעט אויר ממפרשיו של הגבר הגבוה איתו דיברתי. בתוך תוכי קצת הצטערתי, כי הוא נראה גם מעט פגוע. הוא בסך הכול רצה לעזור לי, ואני כאילו משחק בו.

"כן", הוא אמר, "אלברט שוויצר ילך לגיהינום על זה שלא היה אדם מאמין ".

"זה לא מתקבל על הדעת", עניתי. נראה שהוא ציפה לתשובה הזאת, בטח כבר היו לו המון שיחות באותו כיוון.

היא הבינה שאני טיפוס שהולך להתקדם בדרך משלו. אולי היא אפילו חששה שאהפוך לרפובליקני.

גם שאר השנה הראשונה שלי באוניברסיטה לא הועילה הרבה לאמונתי הדתית. בסך הכל הייתי בחור נחמד בצוות החתירה, שידע המון פיזיקה ועזב מאחוריו את הדת הקתולית לאנחות. גם לאחר שציטטתי בפני אמא שלי את טרוצקי וקנט, היא לא הייתה מרוצה במיוחד מהחלק האחרון – עזיבת הקתוליות. למען האמת, היא עדיין לא בדיוק מרוצה מזה גם היום. נכון, היא הבינה שאני טיפוס שהולך להתקדם בדרך משלו. אולי היא אפילו חששה שאהפוך לרפובליקני. אבל שאתגייר ואהפוך לרב אורתודוכסי?! על זה היא אפילו לא חלמה.

למרות זאת המשכתי להתעסק עם הדת שלי. לא בגלל שחלמתי להפוך לנביא חדש, זה היה יותר בשביל לקבל שחרור משיעורים בהרווארד, האוניברסיטה בה למדתי. אין מה לומר, הקתדרלה בקיימברידג' הייתה נהדרת, כי מקהלת הנערים של בוסטון למדה שם. זה היה תענוג עילאי לשמוע את קולותיהם המזמרים בימי ראשון. לפעמים, כששלג היה יורד, הייתי יושב שם וחולם כמה נפלא היה אילו יכולתי לשיר איתם. שרתי כשהייתי צעיר מכדי להשתתף בשירת המקהלה בכנסייה. אבל עכשיו כבר לא יכולתי לשיר: עזבתי את האמונה שלי בא-ל. יהיה זה מעשה בלתי ראוי והגון לעלות ולשיר איתם, כל עוד איני מאמין במילים. כל הדת הממוסדת נראתה בעיני בלתי הגיונית. אז כמו רבים מחברי, עזבתי לגמרי את כל מארג הסמלים הדתיים והחוויות.

אינדיאנה ג'ונס

לאחר תקופת הקתדרלה שלי עברתי לטאי-צ'י. המאסטר-קונג הדריך קבוצה ואיתו למדתי כיצד לתפוס את זנב הפסיון. נכנסתי לסרטים זרים וראיתי המון סרטים הונג-קונגיים.

לא ממש נמשכתי לאקטיביזם, ודי מהר וויתרתי על כיוון וול-סטריט ועולם העסקים.

גם אינדיאנה ג'ונס השפיע על ההחלטה הזאת. בגדים ישנים, תרמיל עור, סוס לבן, לצאת למסע בלי להרוג אנשים, ושוט מגניב בשוק הערבי! אפילו בדקתי אם יש קורס לשימוש בשוט (ואני לא צוחק). בסוף, הדבר הכי קרוב שמצאתי היה השלכת סכינים. האם אמיל זולא השליך סכינים? לא נראה לי. זה היה השלב בו חשבתי שאולי אני צריך לנסות לשנות את העולם.

בחופשת הקיץ למדתי כיצד לבנות סירות באי 'הכרם של מרתה' במסצ'וסטס. להורים שלי היו שם דירות נופש. בעבר, בתקופה בה צולם הסרט 'מלתעות', אוחסן הכריש המכאני הענק במספנה שבאותו רחוב. ונחשו מי שכר את דירת האירוח שלנו קיץ אחד? סטיבן שפילברג, לא פחות.

פגשתי שם שרטט צעיר שבנה טרימראנים – סירות עץ מהירות. הוא נזקק למישהו שיסייע לו לבנות את אותן סירות הבנויות כמעט אך ורק מעץ. הוא שכר אותי לתקופת ניסיון בה אוכל לרכוש את המיומנות. אנשים מצרפת היו מגיעים לסדנא שלו ומראים לו תמונות של סירות דמויות ספינות חלל הטסות במים. אלה היו המעצבים שלו. מגניב! לאחר ארבע שנים של עבודה בשבילו, התחלתי לדעת מה אני עושה.

פגישה עם הסוסה הלבנה 

זה היה הקיץ שבו ראיתי לראשונה את ה"הגל הפרוע".

היא זינקה וחתרה קדימה עד שהיית מוכרח לבלום, היא האיצה במהירות רבה כל כך.

היא נחה מעל פני המים במרחק של 18 מטרים מקו המים, והתנשאה 2 מטרים מעליו, מה שגרם לה להיראות כאילו יצאה היישר ממלחמת הכוכבים. עם שלושת התאים המקבילים שלה הצבועים בלבן פנינה, היא הגיעה לאורך של 7.5 מטר. מישהו אמר 'נוכחות חזקה'? תחשבו על בן דודו של הקונקורד שירד אל הים ועשה זאת נפלא, תודה. מתוך הסיפון הראשי שלה הזדקר תורן שעוצב כמו כנף של מטוס, והעניק לה היסט רוח בשטח 43 מטר מרובע עוד לפני שפרשה את מפרשי הקנבס שלה. בכל עוצמתה היא הייתה כמו ברבור במעופו. רק לקחת אותה מהמספנה ולצאת איתה לסיבוב מאושר. היא זינקה וחתרה קדימה עד שהיית מוכרח לבלום, היא האיצה במהירות רבה כל כך. היא יכלה להגיע לשלושים קשר (קרוב ל-60 קמ"ש) בים שקט, ולעשות את זה בלי כלום חוץ מהרוח. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון – מצאתי את הסוסה הלבנה שלי.

כל אותו קיץ השטתי אותה סביב לאי. הענקתי לה לכה אפוקסית ועץ ארז אדום, והיא העניקה לי כזה ניצוץ בעיניים, שעד היום אני יכול לראות כשאני מביט במראה.

ואז, כשבחור עשיר בסגנון בריטי בא לקנות אותה, הלב שלי פתח בריקוד כאשר הוא אמר שיזדקק להובלה עד לדובאי, באמירויות הערביות שבמפרץ הפרסי. גדול! הוא שאל אותי אם הבוס שלי מכיר מישהו שיוכל להשיט אותה לאירופה, ומשם דרך הים התיכון, דרך ים סוף (כמו משה!), אל מפרץ סודאן, ואז דרך מצר הורמוז ומשם הביתה אל חצי האי ערב.

התלהבתי מההזדמנות. הרמתי את ידי.

מסע אל א-לוהים

כמו שיצא לבסוף, לא זכיתי לחצות איתה את האוקיינוס האטלנטי. אבל פגשתי את צוות הספינה בספרד, ו"הגל הפרוע" הייתה מוכנה להפליג להמשך מסעה עם בוא האביב. התורן שלה שופץ, ויתר המלאי הועלה אל סיפונה. הבעלים הגיע לבקר, לקח אותנו לסעודה, העניק לכל אחד מאיתנו כמה ספרים במתנה ופיקח על תהליך החימוש. "הגל הפרוע" הייתה אמורה להפליג אל האוקיינוס ההודי, ולכן הייתה חייבת להצטייד בהגנה כלשהי נגד פיראטים. גם העובדה שהפלגנו לעבר מדינות מוסלמיות הפכה את ציוד הסיפון בכלי נשק לצעד נבון. הצטיידנו בנשק חצי אוטומטי ובמקלעים בעלי קליעים מיוחדים, שתוכננו לחדור לספינת אויב מתחת לקו המים.

התקשרתי הביתה אל אמא שלי, והיא שאלה אם יש לי קשר אירי על הסוודר. (לא היה לי). היא סיפרה לי שבאירלנד, לכל אחד מהדייגים הייתה דוגמא אופיינית ושונה של קשירת כבלי הספינה ודוגמת סריגה ייחודית בסוודר. כל זה, כדי שכאשר גופותיהם הנפוחות וחסרות הצורה ייסחפו אל החוף, יוכלו בני משפחותיהם לזהות אותם. הודיתי לה על המידע. ובזה הפלגנו בדרכנו אל החלק הראשון, טיול בן למעלה מאלף קילומטרים עד לסידי-בו-סעיד, חוף בקרבת העיר תוניס בתוניסיה.

מעולם לא שיערתי שהסוסה הלבנה שלי תוביל אותי אל א-לוהים. אבל זה מה שהיא עשתה.

במרחק שני ימי שייט מאלמריה, נלכדנו על ידי סופה מתפתחת שבאה מהמערב. בטווח של מאות קילומטרים בים, התחילו להתנשא גלים בגובה 10 ו-12 מטרים. הברומטר צנח. התחלתי להקיא. הרוחות גברו עוד יותר, ואני המשכתי להקיא. לאחר 10 שעות התחיל להחשיך ואני עזבתי את עמדת המשמרת שלי; הגלים טיפסו לגובה של 15 מטר והרוחות גברו עד לששים קשר (בערך 110 קמ"ש). עד אז כבר הקאתי כל מה שאי פעם אכלתי.

שעתיים אחר כך, רב החובל קרא לי לחזור לעמדתי ליד ההגה. רב החובל היה טייס קרב ותיק מימי מלחמת העולם השנייה. הוא היה אדם חסון מאוד שבדרך כלל העיר אותי לתורנות בצביטה קלה של הזרוע, תוך ציטוט שירה ביטניקית. לא הפעם. למעלה על הסיפון המצב הורע בהרבה.

זה נראה כמו גודזילה שהפכה לנד מים ונעצה בנו מבט מלמעלה.

בעודי עולה מלמטה, פניתי קודם לעבר החרטום וראיתי משהו שלעולם לא אשכח. קיר שחור של מים ניצב במרחק 100-200 מטר לפנינו, בכל טווח הראייה, הנמוג אי שם בתוך מסה של עננים וגשם. לא יכולתי להבחין בין מים עליונים למים תחתונים; הכל נראה כגוף אחד. זה נראה כמו גודזילה שהפכה לנד מים ונעצה בנו מבט מלמעלה.

רב החובל מסר לידי את ההגה וירד למטה כדי להעיר את שני החברה האחרים. הורדנו את כל המפרשים, אבל עם צורת המטוס של "הגל הפרוע", היא המשיכה בכל זאת להתקדם במהירות של משהו כמו 30 קמ"ש. לא היו לנו שום מפרשים והתקדמנו במהירות של 30 קמ"ש!

לבד על הסיפון, ניסיתי לשמור על הכיוון. שאגתה הצווחנית של הרוח לא אפשרה לי אפילו לשמוע אפילו את עצמי, גם אם צעקתי בכל מאודי. "הגל הפרוע" נלחמה בסערה בכל כוחותיה, מתנודדת ומסתחררת. יכולתי להרגיש את זה דרך כפות רגלי. התחלתי לבכות כשחשתי כיצד קורות העץ המרכזיות שלה נאנחות. גל האומללה! הכרתי את הקורות האלה, והן התייסרו. קווי מתאר גופה היפהפיים אבדו בחשיכה, מותירים רק את קולות ייסוריה.

ואז, התחלתי להבחין בקצב הקבוע. הגל הפרוע טיפסה על קדמת הגלים שבאו מאחורינו, ואנחנו נורינו כלפי מעלה, בתנוחה כמעט אנכית, עד לגובה של שבע קומות בתוך שש שניות. על שיא הגל, הספינה פנתה מטה בתנועה קשתית ואנחנו התחלנו לצנוח מטה, קדימה ומהר, בנפילת ריסוק אל תוך השקע בין הגלים. ושוב מצא אותנו הגל הבא, הניף אותנו בצידו המתנשא, ונמלט מתחתינו מותיר אותנו גולשים במהירות למטה. התנועה הייתה מסתיימת שוב ושוב, כאשר הגל הענק עליו 'רכבנו' חלף מתחתינו, למרות מהירות ההתקדמות שלנו, והותיר אותנו מאחוריו נופלים שוב לתוך השקע במים, מסוחררים וחבולים, מחכים לרכיבה הזמנית הבאה.

הייתה זו סופה בדרגה 9, קצת פחות מהוריקן, והגל הפרוע הייתה נתונה בואלס סוער ועוצמתי. האימה שלי נחלשה כשלמדתי לצפות את תנועות הספינה. דאגתי לספינה נחלשה אף היא. היא נהנתה מזה כמו שאני הייתי נהנה מאימון קשה במיוחד.

בלב שלם ובעיניים קורנות צעקתי, "היי סופה! אנחנו אחים, את ואני!"

התבוננתי סביב לכל עבר, ניסיתי לראות יותר, להרגיש יותר. ומרגע שעשיתי זאת, השתנתה עוד יותר התייחסותי לסערה. שאפתי עמוק את האוויר, טעמתי את מי הגשם הנקיים והרעננים. זה צינן והרגיע אותי. צחקתי, נשמתי עמוק יותר, ליקקתי את הגשם משפתי, והתחלתי להרגיש חזק. וכך, בעודי מנווט ואוחז בהגה, התחלתי לשמוע את הפואמה של שילר בשיר המקהלה עם התשיעית של בטהובן. בום! מים התנפצו אל החרטום כש"הגל הפרוע" טסה במהירות אל תוך הגל הבא. אם הגל יכולה לרקוד ואלס, אז גם אני יכול לנשום ולהרגיש חזק.

בלב שלם ובעיניים קורנות צעקתי, "היי סופה! אנחנו אחים, את ואני!"

באותו רגע חשתי את שפתי הוגות את המילים "אוי א-לוהים". באותו רגע קצרצר, במישור האינטואיטיבי העמוק, השתניתי לנצח.

נדרשו לי עוד מספר חודשים כדי לתרגם את תחושתי האינטואיטיבית. הבנתי שהסופה יכולה להיות מקרית (על פי חוקי המכניקה הקוואנטית), וכל קיומי האבולוציוני יכול אולי להיות מקרי. אבל מערכת היחסים שלי עם הסערה – אימה, חרדה, הערצה, פחד מדהים, ואהבה – מערכת יחסים כזאת אינה יכולה להיות תוצאה של אף מכניזם אקראי.

בשום פנים ואופן לא יתכן שתוצאות שונות וחסרות קשר של מכניזם פרוע, יוכלו ליצור מערכת יחסים כל כך אלגנטית, עוצמתית וסימביוטית. זה היה ביטוי של א-לוהים, ואני חשתי את אחדות הקיום. בורא עולם שלח לי מכתב והשתמש בחצי מהים התיכון בתור נייר כתיבה.

שאר הצוות עלה לסיפון, והתחלנו להתארגן להורדת עוגן ימי. היה קיים חשש שהספינה כולה תתהפך ותתרסק.

הודיתי לא-לוהים על אותו שדר קצרצר של אירוניה וקרבה, מכיוון שלמעשה, הוא הפך זה עתה את עולמי.

זו הייתה חוויה ששילבה אנרגיה מדהימה עם רכות מהממת. לא-לוהים אכפת ממני! חייכתי עמוק בליבי ועזרתי להוציא את העוגנים, ואז להשליך עוד כמה. החיים ממשיכים, אפילו אחרי התגלות שמימית. אבל עכשיו, אין דרך חזרה.