החלונות הקטנים הפתוחים לרווחה בישרו על בואו של דוד, בני בן השבע-עשרה. הוא צעד באיטיות בשביל הקטן המוליך אל הבית גורר אחריו מזוודה גדולה. הוא פתח את הדלת וצנח על הכורסא הגדולה בסלון, "אמא, אני לא מרגיש טוב", פלט. הכנתי לו כוס תה, הצעתי לו מיטה ופקדתי עליו ללכת לישון.

דוד היה נער צנום וחלש יחסית, הוא אובחן בעבר כחולה בקוליטוס - מחלת מעיים שכיחה, אך המחלה עברה בלי להשאיר בו סמנים. מדי פעם נפל למשכב אך תוך ימים ספורים היה שב לאיתנו.

בדרך כלל נשאר במוסד בו למד ולא היטלטל עד ביתנו שבכפר, שהגישה אליו הייתה קשה כיוון שלא הייתה בו תחבורה ציבורית סדירה.

כשדוד התעורר הוא נראה די בסדר והגיחה שלו הביתה נדמתה בעיני כרצון להתפנק בחיק המשפחה. פעם בשבוע, ביום חמישי, ביקר דוקטור לבנון במרפאת הכפר ובקשתי מדוד להיבדק אצלו ליתר בטחון.

דוקטור לבנון היה רופא גסטרו מוכר ומבוקש שקיבל פציינטים בעיר הסמוכה, לכפרנו הנידח הגיע בדרכו לכפר הנופש הסמוך בו שהה בסופי שבוע, הוא זה שאבחן בעבר את מחלת הקוליטוס אצל דוד והכיר היטב את התיק הרפואי שלו.

"אני לא רואה משהו חריג", אמר לאחר בדיקה ממושכת, "תני לו אורז, תקפידי שישתה הרבה וזהו, תוך כמה ימים הכל יעבור לבד".
 

***

הכמה ימים נמשכו לכמה שבועות והתרחבו לכמעט חודשיים. היו עליות ומורדות במחלה, אך היציאות המרובות לשירותים, כאבי הבטן והחולשה המתמשכת לא פגו.

הגענו עוד כמה פעמים לדוקטור לבנון, הוא בדק את דוד ונשאר עם אותם מסקנות: "משהו שיעבור לבד". הוא המליץ על מנוחה, הקפדה על שתיית נוזלים מרובה וכמובן תרופת הפלא הנודעת לשלשולים – אורז מימי.

בתוכי נקרעתי בין אמונתי העיוורת ברופאים לבין המציאות שרמזה על משהו חמור יותר

בתוכי נקרעתי בין אמונתי העיוורת ברופאים שגרמה לי לקבל את אבחנותיו של דוקטור לבנון בעיניים עצומות, לבין המציאות שרמזה על משהו חמור ומסוכן המתפשט בגופו של בני.

נתי, שכן שעבד כאח בבית חולים, ביקר כמה פעמים את דוד. "כדאי לכם להגיע לבית חולים", המליץ, דוד לא שש לרעיון. הוא היה כל כך חלש שהמחשבה על המתנה בחדר מיון התישה אותה לגמרי. התייעצתי טלפונית עם דוקטור לבנון אם להגיע לבית חולים אולם הוא שלל זאת בתוקף: "אין צורך, המשיכו להקפיד על מנוחה, נוזלים וכמובן אורז ושדוד ישוב ליטול את כדורי הראפסל אותם נטל בעבר כשאובחן כחולה קוליטוס".

דוד שכב כל הזמן במיטתו, מדי פעם לגם מכוס המיץ שהוצבה לידו והתאמץ לאכול כפיות ספורות של אורז, הוא החל גם ליטול כדורי רפסל אולם מצבו לא השתפר.

"אמא, חם פה בבית, אני רוצה לישון בחוץ", ביקש לילה אחד.

אדמומית הופיעה על פניו החוורות וחומו טיפס לשלושים ושמונה, אות מבשר רעות. פתחתי את חלונות החדר לרווחה, אך דוד לא הסתפק בכך, חם לו והוא רצה לישון בחוץ. פרסתי מזרון בחצר החשופה לרחוב וגלויה לעיני העוברים והשבים,דוד הצנוע והביישן לעולם לא היה מוכן לישון בכזו פוזה אך המחנק שחש דחף אותו לזרועות הלילה הלח והקריר.

"דוד, אתה צריך משהו? משהו כואב לך", שאלתי אותו אחר שצנח על משכבו כדחליל רופס.

"כלום, רק לישון", מלמל בעיניים עצומות.

בדמעות הבטתי על הנער היפה ששכב על מרבד הדשא הירוק, עיניו העצומות ופניו הלבנות העידו על ייאוש, על נר החיים שמרצד. הזעקתי את נתי, השכן החובש. הוא העיף מבט מודאג בדוד, מדד את לחץ דם שלו וחיבר לו עירוי. "מחר בבוקר תגיעו למרפאה של דוקטור לבנון ותבקשו הפנייה לבית החולים, להערכתי מדובר זיהום במעיים ההולך ומתפשט".

דוד הרגיש טוב יותר אחרי העירוי, צבע בריא שב לפניו והוא ביקש להיכנס הביתה ולישון בחדרו. הוא ביקש משהו לאכול ולראשונה עיין בספר אחר ימים של שכיבה ללא מעש.

לפנות בוקר חלה שוב נסיגה במצבו, ובבוקר עם פתיחת המרפאה הבאתי את דוד לדוקטור לבנון ובקשתי נחרצות הפנייה לבית חולים:

"אין צורך", קבע דוקטור לבנון, "מנוחה, נוזלים אורז וכדורי ראפסל ולאט לאט הגוף יתגבר על המחלה".

הנחרצות ששידר הרופא המכובד והביטחון שהקרין גרמו לי לשוב עם בני הביתה ולשמוח על כך שחסכנו טיול מיותר לחדר מיון. אך בלילה החל הסיוט הנורא, דוד קדח, חום גופו עלה ועלה, נשמתו הפכה לכבדה והכרתו התערפלה.

"למה לא הגעתם קודם?" שאלה אותי חובש האמבולנס.

"אמא, תזמיני אמבולנס", ביקש לפנות בוקר כשפקח את עיניו ומבטו הצטלל.

האמבולנס הבהול הגיע לכפרנו השליו ודוד בני פונה במהירות לבית החולים. הוא כבר לא היה מסוגל לדבר, אך מדי פעם כשמבטו התייצב הביט בי ארוכות כרוצה להרגיע אותי ולומר לי שלא אדאג.

"למה לא הגעתם קודם?" שאלה אותי חובש האמבולנס. את השאלה הזו שמעתי שוב ושוב מהרופאים בחדר מיון, שנבהלו מהיקף הזיהום שפשה בגופו של דוד.

"מדוע לא הלכתם לרופא? איך מזניחים דבר כזה?" אמרתי להם שהלכנו לרופא והוא אמר שזה שום דבר, אך הם קבלו את דברי מנוד ראש ספקני. "לא צריך להיות רופא כדי להבחין בזיהום החמור", אמר לי האח שהצמיד עירוי לזרועו של דוד.

"אם הייתם מתמהמהים עוד דקות ספורות כבר לא היה לכם בשביל מה להגיע לכאן", הודיעה הרופאה, "גם כך אנו לא בטוחים שנוכל להתגבר על הזיהום, מדוע לא הלכתם לרופא?" הוסיפה בתרעומת.

לא עניתי, בתוך תוכי ייסרתי את עצמי על השטות הגדולה בטיפול אצל דוקטור לבנון.

בבריאות אסור לחסוך, לו הייתי לוקחת את דוד לרופא גסטרו מומחה בעל שם, הוא היה מטופל ומצבו לא היה כה חמור. על רקע תקתוקה המונוטוני של האינפוזיה הבטחתי לעצמי שלעולם לא אבקר עוד אצל רופאים בינוניים וסטנדרטים אלא רק אצל מומחים בעלי שם ובעלי וותק של שנים.

נכון, הם יקרים אך לבריאות אין מחיר.
 

***

דוד הופצץ במנות גדולות של אנטיביוטיקה ואט אט גופו התגבר על הזיהום. אחרי שבוע של טיפול הוא קיבל מכתב שחרור וערימה של מרשמים לתרופות. רופא צעיר הגיע כדי לתת לנו הוראות לטיפול בבית:

"בבוקר שני כדורים צהובים אחר ארוחת בוקר, חצי כדור אדום, שני כדורי אימורן, שישה כדורי רפאסל", ככל שהתארכה רשימת התרופות הלכה חשדנותי וגברה.

סובלנותי כלפי רופאים בינוניים ומטה פגה, ביררתי על רופא הגסטרו הטוב ביותר בארץ.

הרופא הצעיר לא נראה מומחה במיוחד, ייתכן שהוא סתם נותן לנו כדורים מיותרים מתוך חוסר ידיעה, במחשבה של: "אם לא יועיל לא יזיק".

סובלנותי כלפי רופאים בינוניים ומטה פגה, הקשבתי בחצי אוזן לדבריו ומייד בסיומם פניתי למכר-עסקן רפואי בבקשה לברר עבורי על רופא הגסטרו הטוב ביותר בארץ. מבירורו עלה שדוקטור זהבי נחשב מומחה מספר אחד בארץ לבעיות מעיים, כשמו כן הוא יקר מזהב והתורים אליו ארוכים ועמוסים. אחר מאמץ רב עלה בידו לקבוע תור למחרת לפרופסור זהבי.

הוקל לי, ידעתי שבני יטופל כעת אצל הרופא הטוב ביותר בארץ ולא יהיה שפן ניסויים אצל רופאים בלתי אחראיים.
 

***

פרופסור זהבי ישב מאחורי שולחנו הרחב ונטל את מסמכי המעקב והשחרור של דוד: הוא רפרף בהם במהירות, נראה שלא התרשם במיוחד מהטיפול שדוד קיבל בבית החולים, מבט מזלזל עמד בעיניו. המתנתי בציפייה לשמוע את הדיאגנוזה שלו:

"רוב התרופות מיותרות", פסק בנחרצות, "לא צריך את..." הוא מחק בעטו את רוב התרופות והפחית את מינון התרופות שהשאיר.

"לא צריך אימורן?" שאלתי כשראיתי אותו מוחק את התרופה הזו מרשימת התרופות.

"לא", קבע בהחלטיות, "אין שום צרך בה".

אימורן היא תרופה המשתקת את המערכת החיסונית שבגוף, חששתי ממנה והוקל לי כשראיתי אותה מוסרת מהמרשמים. יצאתי מחדרו מרוצה עד הגג, ההחלטה ללכת אל המומחה הצדיקה את עצמה. חסכתי מדוד הרעלה מיותרת בתרופות לא נחוצות ולא נכונות שניתנות רק בגלל חוסר המומחיות והידע הדל של הרופאים הבינוניים.

ארבעה ימים ארכה שמחתי, דוד חזר הביתה, החלים והתאושש ונראה כמעט בסדר.

ביום החמישי החלה נסיגה, שוב חיוורון עז, חולשה חוסר תאבון, הקאות וריצות תכופות לשירותים. הפעם לא חיכיתי להפניה מהרופא, הזמנתי אמבולנס ומיהרנו לבית חולים. דוד הגיע במצב גרוע, הזיהום התפשט שוב בעוצמה חזקה יותר וגופו החלש מהמתקפה הקודמת התקשה להלחם שוב במחלה הפורצת. הרופאים עיינו בדף השחרור מהבית חולים ובקשו לדעת אילו תרופות קיבל דוד בבית.

"הפסקתם עם האימורן?" לא האמינו למשמע אוזניהם, "איך עושים דבר כזה? זו תרופה קריטית אחר זיהום פנימי מתמשך".

"ככה הרופא אמר", מלמלתי בחצי פה.

"הרופא, הרופא", מלמלה האחות שזכרה אותנו מהפעם הקודמת בה הגענו כה מאוחר לבית החולים בגלל הרשלנות של הרופא המטפל והייתה מזועזעת מהמלצתו העדכנית להפסיק ניטלת תרופות חיוניות, "למה לא החלפתם רופא?"

רציתי לומר לה שכן החלפנו רופא, שהלכנו לרופא הכי טוב בארץ ובהמלצתו הורדנו את האימורן... אך שתקתי, הדיבורים נראו כל כך תפלים וחסרי משמעות על רקע ייסוריו הקשים של בני.

כתוב שהשכינה עומדת למראשותיו של חולה, על רקע אין האונים של המחלה חשים קרבת אלוקים רואים בברור שרק ה', רופא כל בשר הוא המרפא, המציל והפודה.

בשעת חולי חש האדם עד כמה אפסית ההשתדלות, מה דלים אמצעי הרופאים וכיצד חייו ובריאותו נתונים רק בידי האלוקים, יכול הנך ללכת לרופא גרוע ולעלות באחוזי ההצלחה הספורים שלו ויכול הנך לחזר אחר המומחה העולמי כדי ליפול לטעות אנוש נדירה שלו...

*השמות בדויים. הפרטים אמיתיים.