שמה היה עדינות וזה כשלעצמו היה נטל כבד מנשוא. אבל זה לא היה הכול: עדינות התגוררה בשכונת עוני, בבניין שחצרו היתה מלאה מכוניות מפורקות וגרוטאות מסוג אחר. הבית שלה היה התחנה האחרונה של הסעת התלמידים שלנו, כך שכולם ראו את התנאים הקשים שבהם חייתה. גורלה נחרץ.

אולי היה לה סיכוי אילו היה לה שם רגיל, שרה או דנה. אבל עדינות היתה שונה, בשמה ובחייה, והילדים ידעו זאת.

בכל בוקר התרחש אותו הסיפור: כל הילדים הגיעו להסעה, מכל האזורים השונים בהם התגוררו. הם ישבו יחד, פטפטו, הביטו מבעד לחלונות, ועשו מה שילדים עושים. ואז האוטובוס היה פונה לכיוון בית הספר, כשהוא עוצר בתחנה האחרונה – הבית של עדינות.

תמיד היה ילד שצעק: "עדינות, תתיישבי בעדינות!" וכך זה היה, יום אחר יום.

כשנפתחו דלתות האוטובוס, נשתררה דממה. כל הילדים צפו בעדינות שעלתה עליו. היא לא התבלטה כל כך, הילדים פשוט החליטו שהיא שונה. הבגדים שלה לא היו כל כך יפים, השיער שלה חסר חיים, וכמו כלבים שמריחים פחד, חשו גם חבריי לכיתה באימה שלה.

כשהתקדמה במעבר, מחפשת מקום ישיבה, תמיד היה ילד שצעק: "עדינות, תתיישבי בעדינות!" ואז כל הילדים היו חוזרים וקוראים אחריו: "עדינות, עדינות, עדינות". היא הייתה הולכת הלוך ושוב במעבר, כי אף אחד לא רצה לשבת לידה. ואם עדינות ישבה לידך, היית מנודה לכל היום, אולי אפילו ליומיים-שלושה.

וכך זה היה, יום אחר יום. עדינות הייתה עולה לאוטובוס, הילדים היו צורחים את שמה, מקניטים אותה, ומסרבים לתת לה לשבת לידם. עדינות הייתה מוצאת לעצמה בסופו של דבר מקום ישיבה, אחרי שנהג האוטובוס היה צועק עליה שתשב כבר, מתעלם מהמצב שבו היא נתונה, ואילו השותף ביש-המזל שלה לספסל, היה מתרחק ממנה, מתיישב קרוב לחלון ככל האפשר, כדי להימנע מהידבקות.

עדינות מעולם לא בכתה. היא מעולם לא ניסתה להתגונן. היא מעולם לא יצרה קשר עין. היא רק הביטה נכחה והלכה ממושב למושב, הלוך ושוב במעבר של האוטובוס, עד שמצאה מקום ישיבה. אחר ירדה בבית הספר ונעלמה לתוך הבניין, בידיעה שלמחרת בבוקר תיאלץ להתמודד עם אותו דבר. זה היה סיוט, בוודאי.

בכל בוקר, כשעליתי לאוטובוס, בדקתי כל דרך שבה יכולתי להימנע מלהיות זו שעדינות תשב לידה. הייתי סורקת את הספסלים ומחפשת אחד שכבר יושבים בו, ואם לא היה אחד כזה, הייתי יושבת בספסל ריק, מרכינה את ראשי ומתחילה להתפלל. הייתי מתפללת שעדינות לא תשב לידי. הייתי מתפללת שתשב במקום אחר. הייתי מתפללת שאם תשב לידי, לא אהפוך מושא ללעג ולהצקות. הכול פועל לפי יחסי הקרבה, כידוע.

במקרים שבהם התיישבה לידי, מה שהתרחש בתכיפות מסוימת, למורת רוחי, הייתי פונה ממנה והלאה, מדביקה את פרצופי לחלון, ומעמידה פנים כמתעניינת במתרחש בחוץ. אך מדי פעם, כשלא הביטה, הייתי אני מגניבה אליה מבט חטוף, מציצה בפנים שסבלו כל כך. וכמו תמיד, היא היתה מישירה מבט קדימה כשהבעה סתומה, בלתי מפוענחת על פניה. ואני הייתי מוצפת רגשות אשמה.

אני בושה ונכלמת לספר שהתנכלות זו נמשכה שנים. וכל שהייתי מסוגלת לעשות היה לחוש אשמה. אם לנסח זאת בפשטות: הייתי פחדנית, ופחדתי בעיקר, שאם לא היא, אני אהיה מושא להתעללות.

שנאה חסרת בסיס

עברו כ-15 שנה מאז הייתי נוסעת באוטובוס ההוא מדי בוקר, מתעלמת מעדינות, תוך רגשות אשמה וצער חשאיים, בניסיון להציץ אל האישיות שמאחורי הקליפה המיוסרת. וחשבתי עליה כל בוקר מאז.

איני יכולה שלא לתהות מה היה קורה אילו הייתי מזמינה אותה לשבת לידי, או אילו הייתי מפנה לה מקום לידי ברגע שעלתה לאוטובוס.

במבט לאחור, איני מאשימה את עצמי על פחדנותי. ילדים יכולים להיות המענים האיומים ביותר. המילים והמעשים שהם מכוונים זה לזה עלולים לגרום לנזק נפשי קשה. פחדתי פחד מוות שאהיה הקרבן הבא. אך כעת, איני יכולה שלא לתהות מה היה קורה אילו הייתי מזמינה אותה לשבת לידי, או אילו הייתי מפנה לה מקום לידי ברגע שעלתה לאוטובוס. מעולם לא הצטרפתי לאלה הצורחים את שמה, לא אמרתי לה שאינה יכולה לשבת לידי. קיבלתי עליי את הכללים באופן פסיבי בכך שלא הושטתי לה יד. לא עשיתי דבר רע, אך גם לא דבר טוב. לא עשיתי דבר.

לפעמים אני תוהה מה קרה לה. איזה מין אדם היא נהייתה, לאיזה אדם יכולה הייתה להיות, אחרי שנים רבות כל כך של התעללות? מה קורה לילדה שמדי יום נרמסים דימוייה העצמי וכבודה בגסות כזאת? מחשבות אלה מעבירות בי חלחלה. בשנים האחרונות התחלתי להבין, שמעולם לא סלחתי לעצמי.

בימי האבל על בית המקדש שחרב בשל שנאת חינם, שנאה נטולת כל יסוד, אני חושבת על עדינות עוד יותר.

אני תוהה מדוע לא התפללתי עבורה באותם בקרים באוטובוס. לפחות, אם לא הגנתי עליה או הזמנתי אותה לשבת אתי, יכולתי להתפלל שההצקות ייפסקו. במקום זאת, התפללתי על עצמי.

לא התפללתי עבורה אז, אבל אני יכולה להתפלל עכשיו. אני מתפללת שאף אדם, בשום מקום, בכל סיטואציה שהיא, לא יהפוך למושא לשנאה חסרת בסיס – שנאת חינם. אני מתפללת שילדים יהיו נחמדים זה לזה. ואני מתפללת שאוכל ללמד את ילדיי שאין להחרים ילדים אחרים; שישיבה פסיבית במצב של התעללות בילד אחר רק מחמירה את הבעיה, ושהחשוב ביותר הוא לכבד את הזולת, גם כשקשה לעשות זאת. אני מתפללת שאוכל לתת להם את הביטחון לעשות זאת.

הגיעה העת לבקש את סליחתה של עדינות. אני לא יודעת היכן היא נמצאת או איך היא נראית, אבל אני חשה שחלק ממנה נמצא בכל אחד מאיתנו; חלק אחד בתוכנו שעבר התעללות, אי צדק, חלק שנוטר טינה. אנא, הרפו מן החלק הזה, והמשיכו הלאה. הלוואי שלא יהיו עוד קרבנות התעללות. הלוואי שלא יהיו מתעללים. כבדו איש את רעהו.

ואנא... סלחי לי.