השיר "יש אלוקים" חובר והולחן על ידי ישראל חיים קוג'ינסקי – נער שחלה בסרטן בסמוך לבר-המצווה שלו. בין טיפולי הכימותרפיה הקשים, נאבק לשמור על קולו, ויחד עם מתנדבי זכרון מנחם הצליח להביא את השיר להקלטה באולפן. דיסק של הקליפ המרגש, חולק לכל משתתפי מסיבת הבר-מצווה שלו.

לחצו על כפתור ה-play כדי לשמוע את השיר ולצפות בקליפ (מומלץ לפני קריאת המאמר).

***

כל הילדים חוזרים מהגן עם שירים, אבל ישראל לא הסתפק בשירים של הגננת. כבר בגיל שלוש הוא אהב לחבר שירים ומנגינות משל עצמו. בגיל 11 הוריו קנו לו גיטרה ושלחו אותו ללימודי נגינה. ישראל ניצל היטב את המתנה – חיבר שירים ולחנים, ניגן ושר.

כשישראל היה בערך בן 12, התעוררו בכיתתו מתחים חברתיים שגרמו לו ולחבריו צער רב. ישראל חיבר אז שיר ולחן, בהם ביטא את אמונתו שבעזרת הא-ל ההתמודדות תסתיים והחיים ישובו למסלולם. ישראל ניגן ושר את יצירתו לפני אמו, ואלה היו מילות הפזמון החוזר:

אל תשכח אחי,
יש אלוקים!
מביא אותך למרחקים.
בכל המצבים,
בכל הניסיונות,
אז תראה,
שהכל יסתדר!

"אני לא כל כך שמתי לב למילים של השיר עצמו", מודה אמו שושנה, "אבל המנגינה והפזמון החוזר מצאו חן בעיני". ישראל הכניס את השיר אל חוברת הנגינה שלו, טמן בנרתיק הגיטרה, והשאיר אותו שם.

מה קרה לקול שלי?

ישראל סבל במשך תקופה ארוכה מדלקות גרון חוזרות ונשנות, עד שאביו – רופא ילדים במקצועו – שלח אותו לבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון. הרופא החליט על ניתוח מיידי, וכך, כעבור זמן קצר – מספר שבועות לפני הבר-מצווה שלו - ישראל הגיע לבית החולים לניתוח כריתת שקדים, שעבר בשלום.

לבית חולים לקחו אותי
לניתוח רגיל... חשבתי.
בלבי קצת פחדתי
ובכל זאת שרתי.

לאט-לאט נרדמתי,
מכאבים התעוררתי,
דאגה כבשה אותי -
מה קרה לקול שלי?

כשישראל התעורר, הוא נבהל מחוסר היכולת שלו לדבר.

"השאלה הראשונה שהוא שאל אותי", משחזרת אמו, "הייתה אם הוא יוכל לשיר שוב. הרגעתי אותו ואמרתי שבוודאי. אין שום קשר בין הניתוח ליכולת שלו לשיר. אמרתי לו שברגע שהוא יתאושש הכל יחזור להיות כרגיל".

אבל זה לא היה כך.

סוף-סוף הביתה חזרתי
וחשבתי – גמרתי,
עוד מעט אתחזק
ואוכל שוב לשיר.

כך היה עד שהורי
אמרו חוזרים לבית חולים
לבדיקות וצילומים,
אל תדאג...

המנתח החליט לשלוח את השקדים לבדיקת מעבדה, ובינתיים ישראל פיתח חום שלא אִפשר לו להשתחרר מבית החולים, כמקובל לאחר ניתוח פשוט של כריתת שקדים. מספר ימים לאחר שאושפז, ישראל השתחרר סוף-סוף לביתו – בתקווה לשוב לשגרה.

באותו יום הגיעו תשובות המעבדה – ועמן חשש כבד. ישראל הוחזר בלילה לבית החולים משום ששוב לא חש בטוב, ולמחרת נערכו לו שם בדיקות נוספות.

הכניסו אותי ל"חדר האמת",
נפלה עלי הבשורה הנוראה.
גידול, מחלה קשה,
היקמן, כימותרפיה,
כל המילים התבלבלו,
אך נתנו תקווה.

"בערב, הרופא קרא לי ולבעלי להיכנס אליו לחדר, ובישר לנו את הבשורה הנוראה." מספרת שושנה. "אחר כך ישראל הצטרף אלינו, וגם לו הרופא הסביר מה בדיוק המצב. אני לא יכולה לתאר את הרגשות שלנו. זה היה הלם נוראי - מבחינתנו המשמעות של המלה 'סרטן' הייתה 'מוות'. והכי גרוע, לראות את הילד שלך שומע בשורה נוראית כזאת – ואין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי להגן עליו...

"לקחו אותנו לסיור במחלקה האונקולוגית. ילדים רזים, חיוורים, חלשים, בלי שיער, מחוברים לצינורות... לא יכולתי להעלות בדעתי שגם ישראל שלנו יהיה כמוהם. שגם הוא ייכנס לכל זה."

אונקולוגיה קומה שלישית,
מבחוץ כולם דומים.
טיפולים קשים, כאבים,
אבל מחייכים.

ישראל נשאר בבית החולים, שם נותח שוב כדי להחדיר לגופו צנתר היקמן, להכנסת עירויי הכימותרפיה בהם התחיל במחלקה האונקולוגית מייד עם התאוששותו מהניתוח.

הכוח בא עם האתגר

איך מתמודדים עם בשורה שכזו, ועם השינוי בחיים שמגיע בעקבותיה? אני שואלת את שושנה.

ברור שאת צריכה לבכות, אבל אם את רוצה שהבן שלך יחיה, אז תבכי בשירותים ולא לידו

"אומרים שא-לוהים נותן את הכוח עם האתגר", היא עונה, "וזה כל כך נכון. הוא נותן את הכוח בדיוק יחד עם האתגר. לא לפני ולא אחרי. אילו היו מספרים לי לפני זה שאני אפעל ואתפקד ככה, לא הייתי מאמינה שאני מסוגלת. וגם היום כשאנחנו נזכרים במה שעברנו, אנחנו לא מבינים איך עשינו את זה.

"לאחר הניתוח השני של ישראל, הייתי נתונה עדיין בהלם הראשוני. הוא עוד לא התעורר מההרדמה, ואני ישבתי לידו בחדר ההתאוששות, לבדי. ראיתי איך הוא שוכב כמו מלאך, מחובר לכל מיני צינורות ומכשירים, ופרצתי בבכי. לאחר שנרגעתי אחות קראה לי לבוא איתה הצידה ואמרה: 'תשמעי, ברור שאת צריכה לבכות, אבל אם את רוצה שהבן שלך יחיה, אז תבכי בשירותים ולא לידו.' זה היה מסר חשוב כל כך. נכון כל כך.

"למען האמת – לא היה לי זמן לבכות. הייתי מגיעה הביתה תשושה ונרדמת מיד כשהנחתי את הראש על הכרית. בלי לחשוב. בבקרים הייתי מתאפרת ומתאמצת לעבוד על עצמי כדי שהחיוך שלי אל ישראל לא יראה מלאכותי, אלא יהיה אמיתי – מתוך הלב. אם אנחנו רוצים שהוא יאמין, אז אנחנו צריכים להשתנות ראשונים – אלה למשל חלק מהכוחות שא-לוהים נותן כדי לעמוד בניסיון."

לצאת מהייאוש

"כעבור זמן מה", ממשיכה שושנה, "הגיע היום הקשה שבו באתי לבקר את ישראל בבית החולים, וגיליתי שהכרית שלו מלאה בשערות. הבנתי שעכשיו הגיע תורו להיות קירח.

"לא ידענו איך לעזור לו. לא ידענו איך להוציא אותו מההלם, מהייאוש. בעלי העלה את הרעיון להביא אליו את הגיטרה, שאלתי את ישראל אם הוא רוצה שאני אביא לו אותה והוא סירב, 'לא, אין לי כוח בשביל זה'. אבל אנחנו לא השתכנענו, הייתה לנו הרגשה שאולי זה יוכל לעזור לו 'לצאת קצת מעצמו', לעשות משהו שיסיח את דעתו מהמצב הקשה שלו.

"החלטתי להביא את הגיטרה בכל מקרה.

"בבית רציתי להכניס את חוברות הנגינה שלו לתוך נרתיק הגיטרה ופתאום הציץ אלי דף מחברת עם מילים בלתי מוכרות, רק כשהבחנתי במילות הפזמון, נזכרתי בשיר שחיבר אז, לפני שנה:

אל תשכח אחי,
יש אלוקים!
מביא אותך למרחקים.
בכל המצבים,
בכל הניסיונות.
אז תראה,
שהכל יסתדר!

"כמה מתאים!"

במשך מספר ימים נשארה הגיטרה זנוחה בפינת החדר בבית החולים. שושנה החליטה לנסות לחזור לעבודתה כמורה, ובתה הבכורה נשארה במקומה עם ישראל.

"פתאום הגיע טלפון בשבילי לבית הספר", היא נזכרת. "מעבר לקו שמעתי את הבת שלי, בוכה. 'אמא', היא אמרה, 'תקשיבי'. ישראל ניגן, ושר. הניחו לישראל את הגיטרה על הבטן, ובתנוחה הזאת הוא הצליח לנגן ולשיר. הבת שלי סיפרה שכולם בחדר שלו: הרופאים, האחיות, בנות השירות הלאומי והמתנדבים יחד עם הילדים החולים. כולם מקשיבים, שרים וישראל שר ומנגן."

זכרון מנחם

החיים במשפחת קוג'ינסקי השתנו בבת אחת. השגרה המוכרת פינתה מקום לשגרה חדשה, בלתי מוכרת. ילד חולה שעובר טיפולים קשים וזקוק לתמיכה הורית, ילדים קטנים וילדים מתבגרים בבית, שזקוקים אף הם ליחס אוהב ולטיפול, מטלות יומיומיות פשוטות שצריכים להספיק למלא וכמובן הכורח להמשיך להתפרנס איכשהו. במבט ראשון זה נשמע בלתי אפשרי – ובמבט שני, מייאש.

אנשים דאגו שיהיו שלוש ארוחות בבית מידי יום... פגשנו המון אנשים נפלאים

"לא היינו יכולים לעמוד בניסיון הזה לבד, אבל א-לוהים נתן את הכוח, ואני לא מתכוונת רק לכוח הפיזי והנפשי, אלא גם לכל הפרטים הרבים והשונים שקשורים בניסיון: התחשבות וגמישות במקום העבודה; מתנדבים שישנו עם ישראל בבית החולים; מישהי שהייתה באה פעם בשבוע (ואין לי שום מושג מי הפנה אותה אלינו) לגהץ ולנקות; אנשים שטיפלו בילדים, שלקחו את הקטנה מהגן; החברים שהתקשרו, ששאלו, שלא עברו לצידה השני של המדרכה – ואני יודעת כמה קשה ליצור קשר עם מישהו שעובר התנסות קשה, אני מבינה את החשש לטעות, לפגוע, לא לדעת מה להגיד; אנשים שדאגו שיהיו שלוש ארוחות בבית מידי יום... פגשנו המון אנשים נפלאים."

וכמובן זכרון מנחם.

זכרון מנחם הוא ארגון התנדבותי שהוקם על ידי בני הזוג ארנטל, לאחר שבנם מנחם נפטר ממחלת הסרטן, כשהוא בן 15. הארגון עושה הכל כדי לסייע לילדים שחלו במחלת הסרטן להתעודד ולהתגבר על המחלה, ולבני משפחותיהם לעבור את התקופה הקשה.

הארגון כולל מערך נרחב של מתנדבים, וביניהם בנות המתנדבות לשנת שירות לאומי. הבנות מפעילות את הילדים, משוחחות איתם, משחררות את ההורים לזמן מה מהישיבה הארוכה ליד מיטות ילדיהם, יוצאות איתם למחנות המיוחדים שמאורגנים על ידי זכרון מנחם, ועוד...

"ברגעים הקשים הרגשתי שמה שזכרון מנחם עושה בשבילנו - ולא רק המתנדבים, גם חיים ארנטל עצמו, אשתו והילדים – זה כאילו שהם אורגים מתחתינו רשת. מהפעם הראשונה שפגשנו אותם חשנו שהם מבינים אותנו, באמת. הרגשנו שאנחנו נופלים, והם לא שידרו לנו ביקורת כאילו זה לא בסדר ליפול – זה בסדר. זה טבעי. במצב כזה כל אחד נופל. אבל הרשת שהם ארגו ופרשו מתחתינו הבהירה לנו שלא משנה כמה חזקה תהיה הנפילה, כמה כואבת תהיה הנחיתה, בכל מקרה הרשת תבלום ותעטוף אותנו, כך שזאת לא תהיה נפילת התרסקות. נפילה שאין אחריה חס וחלילה תקומה."

נקודות של אור

בתוך כל הצער והכאב, לפעמים מופיעים זהרורי אור, נקודות שאולי לא היינו מבחינים בהן לאור השמש, אבל דווקא בזמנים שבהם האפלה שולטת הן זורחות ומאירות.

בית החולים הוא עולם אחר. הכל שם זורם באיטיות. מאבק ארוך ומתמשך בין חיים למוות, בין חושך לאור. ודווקא שם, בתוך החולשה והפחד, פתאום מתגלה אורן הנפלא של מידות מיוחדות הזוהרות מתוך תוכו של הילד החולה.

"בתחילת הטיפולים", נזכרת שושנה, "ישראל שכב באותו חדר עם ילד צעיר ממנו בהרבה, שחלה באותה המחלה. הילד היה 'טיפול אחד לפניו', אבל כבר סבל מכאבים שישראל עדיין לא חווה. באחד הלילות הילד בכה ובכה והוריו עמדו לצידו אובדי עצות, הם ניסו הכל ולא הצליחו למצוא דרך לעזור לילד 'לצאת מהכאב'. ואז, ישראל קם, עם הצינורות אליהם היה מחובר, לקח מכונית שלט שקיבל מאחיו וניגש בפעם הראשונה אל הילד הקטן: 'רוצה לשחק אתי במכונית?' הוא שאל והילד הסכים. הם שיחקו יחד והילד נרגע. מאז, נוצר ביניהם קשר חזק, למרות פער הגילים המשמעותי." קשר של נתינה, דווקא כשכל כך קשה לתת. דווקא כשתלויים כל כך בקבלה מאחרים.

בר המצווה והקלטת השיר

התלבטנו מה לעשות – לחגוג את בר-המצווה או לא

"יום הבר-מצווה של ישראל הלך והתקרב, ואנחנו התלבטנו מה לעשות – לחגוג או לא. הרופאים מצידם המליצו לנו לעכב את המסיבה, כי ישראל חלש מידי. הוא לא היה מסוגל אפילו לעמוד על הרגליים. ומצד שני, בעלי ואני חשבנו, שאי עריכת בר מצווה עלול להתפרש בעיני ישראל כביטוי של ייאוש וחוסר תקווה. ואת זה בהחלט לא רצינו."

שלמה, אחד המתנדבים בזכרון מנחם (שבדרך כלל עוזר להם בצילומים ובעניינים טכניים שונים), היה מגיע לבית החולים בתור 'קוסם', יושב עם ישראל, מראה לו 'טריקים' ומלמד אותו כל מיני קסמים שיוכל לעשות לילדים הקטנים במחלקה, כך נוצא ביניהם קשר טוב. במהלך הביקורים יצא לו לשמוע את ישראל שר.

"סיפרתי לו" אומרת שושנה, "שבעוד כמה שבועות יחול בר-המצווה של ישראל, ושאנחנו לא יודעים מה לעשות. שלמה סיפר לנו שלפני כמה שנים הוא הקליט ילד על דיסק, ואת הדיסק חילקו לכל האורחים בבר-מצווה, והציע אולי לעשות את אותו הדבר עם ישראל.

"הרעיון מאוד מצא חן בעיני. הרגשתי שעיסוק כזה יכול לתת לו את המוטיבציה והכוח לשבועות שנותרו עד לבר-מצווה. הרגשתי שזה יכול לתת לו מטרה, ואז נזכרתי בשיר מאז.

"'תראה ישראל', אמרתי לו, 'עכשיו זה בידיים שלך. יש לך כבר את המנגינה והפזמון שכתבת פעם, תכתוב מילים חדשות לבתים עצמם, תספר על מה שאתה עובר'". ישראל הרים את הכפפה. מתנדבי זכרון מנחם ליוו אותו בכל שלב ושלב, וביום המיועד הביאו אותו לאולפן כדי להקליט את השיר.

"הוצאנו אותו רק לכמה שעות מבית החולים. ישראל התקשה לבלוע, ולכן הוא היה מחובר כל הזמן לנוזלים. מחוץ לבית החולים הוא היה מוכרח לשתות בעצמו, דבר שדרש ממנו מאמץ גדול. הוא היה חלש, לבן, בלי שיער, בלי כוח. הוא לא היה מסוגל אפילו לעמוד. הוא הקליט את השיר בישיבה, ובהפסקות בין הקלטה להקלטה היה שוכב לנוח על ספה בפרוזדור."

שלמה מ"זכרון מנחם" דאג לכל השאר – ליווי, עיבוד, מתנדבים שיעשו את הכל. אפילו אבי סינגולדה, נגן הגיטרה המפורסם והמבוקש, הסכים להתנדב ולנגן חלק מהליווי. את התוצאה חילקנו לכל משתתפי הבר מצווה שנערכה לבסוף בגינת מרכז היום של זכרון מנחם, ליד שערי צדק בירושלים.

"את הרעיון לערוך את הבר מצווה במרכז היום של זכרון מנחם העלה חיים ארנטל עצמו. הוא שמע על הקושי שלנו לארגן מסיבת בר מצווה 'על תנאי', מתוך הבנה שהתאריך עלול להשתנות באופן פתאומי, על פי הרגשתו של ישראל." הרעיון התקבל בשמחה, גם בגלל הגמישות שלו, וגם בגלל שכל הילדים - ישראל והאחרים - כבר הכירו את המקום.

"ילדים שעוברים טיפולי כימותרפיה", מסבירה אפרת לוקסנברג מזכרון מנחם. "אינם יכולים ללמוד בבתי ספר וגנים רגילים. מרכז היום מספק להם אפשרות ללימוד ולתעסוקה, כפי הנדרש ולפי מצבו האישי של הילד. בשעות אחר הצהריים מגיעים למרכז גם האחים והאחיות - אוכלים, מכינים שיעורי בית, משחקים. ככה ההורים יכולים להיות פנויים כל כולם לשהייה לצד ילדם החולה. הם לא צריכים להטריד את עצמם מה עובר עכשיו על הילדים, מה הם אכלו, איפה ועם מי הם נמצאים, האם מטפלים בהם טוב?"

אני לא לבד

מאז חלפו שנתיים. ישראל חוזר לחיים רגילים. אט-אט מחלחלת לתודעתו ההכרה שהוא בריא. אמנם, רוב הקשר עם זכרון מנחם נותק, כדי להקל עליו לפתוח בחיים חדשים, אבל לא כל הקשר. ישראל עובד היום עם חבר על שיר חדש שנקרא 'חזרה לחיים', שירו של ילד בריא. השיר פונה אל הילדים החולים, מספר מעט על עצמו ומנסה לתת להם תקווה. אמנם השיר כולו 'עדיין לא הותר לפרסום', ובכל זאת – רק הפזמון (מהדורה לא סופית):

חקוק בלבי, דבר אחד,
השם אתי אני לא לבד.
הוא שברא את העולם,
גם מרפא את האדם.

כי האמונה היא המפתח לתקווה.
אני בריא לתמיד,
הסרטן הפסיד.
קיבלתי חיים בחזרה,
ניצחתי את המחלה!

 

***

*תודה רבה לשושנה קוג'ינסקי שנעתרה לבקשתי לשתף אותנו בניסיונה, לחיים ארנטל יו"ר זכרון מנחם, ולאפרת לוקסנברג.