היה זה אחד מאותם בקרים... נשארתי ערה כל הלילה בתורנות בבית החולים והייתי מותשת לגמרי. בחוץ היה חשוך וגשום ושלושת ילדיי התעוררו מאוחר מדי מבלי לזכור שהם מתלבשים מדי בוקר ללא כל עזרה מצדי. כל מה שרציתי היה לחזור למיטה, אבל במקום זאת עברתי בחדריהם ועודדתי בחיוך מזויף ובעליצות מאולצת: "קומו, ישנוניים שכמוכם. הגיע הזמן להתלבש, עוד מעט הולכים לבית הספר…".

נראה שלא היו קונים לעידודים שלי.

"קדימה, ילדים", המשכתי לשיר דרך שפתיים חשוקות, "הגיע הזמן להתלבש".

לאחר רבע שעה של "תזכורות" חוזרות ונשנות, קולי הפך להיות גבוה וצווחני, בני הבכור ג'וש נלחם בגיימבוי שלו, בני האמצעי ג'ואי ניצל את הזמן כדי לסדר מחדש את הריהוט בחדרו והמלאכית הקטנה שלי ג'וליה ניסתה להתאים את צבע נעליה לבגדיה.

כולם היו רחוקים מלהיות מוכנים. עשר דקות לאחר מכן, יכולתי לשמוע את לבי הולם באוזניי וצבטתי את כף ידי כדי להתאפק מלצרוח. תודה לא-ל, בעלי שמע את ההיסטריה שמילאה את קולי והופיע כדי לקחת את העניינים לידיו. בעודי יורדת במדרגות, מעדתי על ספל חלב שנשאר על הרצפה מהלילה שעבר וחרקתי בשיניי בעודי רואה את נהר החלב זורם ומטפטף על המדרגות. על אף שניסיתי לנשום נשימות עמוקות ואיטיות, אי השקט הפנימי שלי החל להופיע גם כלפי חוץ.

ג'ואי ירד ראשון, שערו האדמוני מזדקר על ראשו וחולצתו הפוכה.

"מה אתה רוצה לארוחת בוקר?" הצלחתי לומר בשלווה יחסית.

בחולמנות, אולי מתוך מחשבה על ארוחת הבוקר האידיאלית בעיניו, הוא אמר, "אני חושב שבא לי לאכול מרשמלו ושוקולד ו..." הוא הבחין במבט הפראי בעיניי ושינה במהירות את דעתו. "אולי קורנפלקס?"

"זה רעיון יותר טוב", סיננתי.

לאחר מכן, ג'וש שיגר את תיק הגב שלו במורד מעקה המדרגות ואני התכווצתי כשהוא נחת בחבטה והחפצים שבו התפזרו לכל עבר.

היה משהו באותה יללה גבוהה לגבי חמאת הבוטנים שפשוט עשה לי את זה.

בדיוק אז ג'וליה, ששפתיה המצוירות ותוויה המעודנים אינם משקפים נאמנה את חוזקה הפנימי והעקשנות שלה, ירדה בקולניות במורד המדרגות, נועלת את נעליה הנוצצות להחריד כשכל צעד שולח הבזק אדום שהתערבב עם החלב שנשפך. היא שרה בקול גבוה, "אני רוצה חמאת בוטנים! אני רוצה חמאת בוטנים!" הנשימות העמוקות שלי הפסיקו לעבוד. היה משהו באותה יללה גבוהה לגבי חמאת הבוטנים שפשוט עשה לי את זה.

שאפתי אוויר פעם אחת אחרונה ובקולי הרם ביותר, מדגישה כל מילה, שאגתי, "זה לא הזמן לחמאת בוטנים!!!"

הבית השתתק. שמעתי צחקוק חנוק. כולם לטשו בי את עיניהם. בעלי היה חכם דיו כדי לא לשאול בקול את השאלה שהצטיירה על פניו.

אני לא יודעת אם יש זמן לחמאת בוטנים, או מתי הוא הזמן הזה בדיוק, אבל ידעתי שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי.

לראות מעבר לכאוס

על אף שהמשכתי לנשום עמוק ולנסות להירגע, שעה לאחר מכן, כשהלכתי לעבודה, ראשי עדיין היה סחרחר.

היה עליי לעבור על הגיליון שעל שולחני. למרות שלא ראיתי את גברת מסה למעלה משנתיים, זכרתי אותה. אז היא הייתה בת 50 לערך, סובלת מעודף משקל קל ועובדת בעבודה משרדית. היא התבדחה על כך שהכולסטרול שלה קצת גבוה בגלל שזה עתה חזרה משיט באלסקה במהלכו חגגה את יום הנישואין ה-30 שלה. זכרתי כיצד עיניה החומות החמות נצצו כשאמרה שהכולסטרול הגבוה היה שווה את האוכל הטוב.

הייתי המומה כשקיבלתי את תוצאות הבדיקות שלה ביום המחרת. לא הכולסטרול שלה היה גבוה, אלא בדיקות הכבד שלה – שהגיעו לרמות קריטיות, פי 5 מהנורמה. בעודי עוברת על התוצאות, הרגשתי כאילו אני תוחבת את אפי למאבק סוער וגורלי שכבר החל בגופה.

אני זוכרת שניסיתי להישמע נונשלנטית כשהתקשרתי לומר לה שעלינו לחזור על בדיקות המעבדה. אבל יכולתי להרגיש לפי שאלותיה המהוססות והמתוחות שהיא הבינה שאיכשהו, שיחת טלפון אחת שינתה את תמונת המצב. קיומה ה"בריא" התנפץ לרסיסים מפחידים וחסרי שליטה של מחלה.

תוצאות המעבדה החריגות הובילו לאולטראסאונד, שהוביל לביופסיה, שהובילה לאבחנה של הפטיטיס C, שהובילה לכשל של הכבד. וכעת, שנתיים לאחר מכן, שלחתי גיליון זה, עם תיאור של אישה עליזה בת 54, אם לשלושה, למרכז השתלות. היא המתינה להשתלת כבד כשהכשל התפקודי של הכבד שלה נמצא בשלביו הסופיים. חולים עם כשל כבד בשלביו הסופיים נראים דומים באורח מצמרר – נפוחים, קירחים ועורם בגוון צהוב ירקרק. רעד חלף בגופי כשניסיתי לדמיין אותה בצורה הזו. קיוויתי שהניצוץ בעיניה החומות הצליח לגבור על הרקע הצהבהב החולני של עיניה.

האם הייתה עוצרת באמצע הכנת ארוחת ערב, כדי לצאת החוצה ולהתפעל משלל צבעי השקיעה?

אולם, מה שרדף אותי הייתה העובדה שההפטיטיס C ארבה בגופה, בלתי מאובחנת במשך יותר מעשרים שנה, מאז שקיבלה עירוי דם בלידת בנה השלישי. לא יכולתי להפסיק לתהות: אם הייתה יודעת שווירוס מחדיר בשיטתיות את הגנים הקטלניים שלו לתוך תאי הכבד שלה, האם הייתה חיה את חייה באופן שונה?

האם הייתה עוצרת, גם אם הייתה באמצע הכנת ארוחת ערב, כדי לצאת החוצה ולהתפעל משלל צבעי השקיעה? אם הייתה נתקלת בקורי עכביש לאחר הגשם, האם הייתה מבחינה ברשת המשי השקופה שטווה העכביש, הזוהרת באור השמש? לאחר בוקר מטורף וצווחני של שליחת הילדים לבית הספר, האם הייתה יכולה לראות מעבר לבלגן ולכאוס ולשאוף לתוכה את הזוהר המתוק של הצחוק וההתרגשות שלהם?

רק אז הבחנתי בכך שדפיקות הלב החזקות כתוצאה מהבוקר הצווחני והמטורף שלי שככו.

משקפי המחלה

חשבתי על כך כשניגשתי לחדר ההמתנה לקרוא לחולה חדשה שלי – איליין, בת 28. התרשמתי מהאלגנטיות שלה בשעה שנעמדה באיטיות, הטתה את ראשה לאחור והפליגה לכיווני – שערה החום הארוך, עורה הכהה ועיניה הירוקות העניקו לה מראה אקזוטי יוצא דופן. היא פלירטטה עם הקשישים שישבו שם והם חייכו בהערכה והתבוננו בה בשעה שהתקדמה אליי. היא הייתה מהממת, אבל משהו בה נראה עייף.

היא עבדה בחנות יוקרתית, מוכרת בגדים יקרים עד כדי גיחוך לאנשים עשירים, אך בדומה לאנשים רבים המגיעים לראשונה לעיר לוס-אנג'לס בה אני גרה, היא קיוותה שמישהו "יגלה" אותה. היא צנחה לתוך הכיסא במשרדי והנידה בראשה בעייפות. "העיר הזאת מעייפת אותי… אני בטוחה שזו הסיבה לכך שאני עייפה כל הזמן… אני פשוט כל כך עייפה".

הופתעתי מהתמימות והכנות שבמבטאה, השייך לאזור מרכז ארה"ב. "זה כל כך קשה, להיות כה רחוקה מהמשפחה שלי… הם בנברסקה… בעיקר אמא שלי. היא מאוד זקוקה לי מאז שאבא שלי נפטר. יש לי שני אחים גדולים, אבל אני בתה היחידה".

הרמתי את מבטי וראיתי את החיוך הרחב זורח על פניה של בתי, היישר מתוך המסגרת המונחת על שולחני.

"אמא שלי הכריחה אותי לבוא אליך, היא מאוד מודאגת. סבלתי מנפיחות ועצירות בערך חודש. אני בטוחה שזה שום דבר, אבל את יודעת איך זה עם אמהות".

עצירות היא תופעה נפוצה ביותר, אבל כל שינוי בהרגלי המעיים דורש בדיקה נוספת, כך שהפניתי אותה לאולטראסאונד ושוחחתי עמה על שינויים בהרגלי התזונה.

לא חשבתי על כך שוב עד 20:00 בערב, כשרדיולוג התקשר אליי. יש גוש באולטראסאונד, הוא אמר. הוא לא בטוח אם מדובר בשחלה או במעיים, אך היא בהחלט זקוקה לבדיקה נוספת, סריקת CT. והסערה החלה.

עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה. הייתי המומה. ידעתי מהן האפשרויות ואף אחת מהן לא הייתה טובה: סרטן בשחלות? סרטן במעיים? לימפומה? למרות שהשעה הייתה מאוחרת והייתי מותשת, לא יכולתי לישון. הוטרדתי משיחת הטלפון שיהיה עליי לקיים עם איליין ביום המחרת.

ידעתי שברגע שאתחיל לדבר, עיניה המצועפות יתערפלו מהאימה שגם היא תרגיש כשיהיה עליה להתבונן מבעד למשקפי המחלה. אולם מניסיון, ידעתי גם כי בסופו של דבר הערפל יתבהר ויתחלף במציאות שונה לחלוטין. על אף שדיאגנוזה כזו טומנת בחובה בלבול נוראי, היא גם מביאה עמה בהירות מרשימה. איכשהו, היא חודרת מבעד לערפל של דאגות קטנוניות וטריוויאליות, ומה שמתגלה מאחוריו הוא טהור ואמיתי.

דבר לא השתנה, אולם הכל נראה אחרת.

מה שלא יכולתי להבין היה מדוע נדרשת אבחנת מחלה כדי לראות בבהירות? שכבתי ערה זמן רב, חושבת על כך.

בבוקר המחרת לא התרחשו ניסים ונפלאות. הילדים התעוררו מאוחר ועדיין לא רצו להתלבש. ג'ואי היה עסוק בהזזת הרהיטים, ג'וש היה שקוע בקרב עם אחד החבר'ה הרעים בגיימבוי שלו וג'וליה עסקה בהתאמת צבעים בין השמלות שלה. ואני התבוננתי בהם, כאילו דרך משקפיים.

דבר לא השתנה, אולם הכל נראה אחרת.

בסופו של דבר, כולם ירדו למטה לבושים ובאיחור של דקות ספורות בלבד. הפעם, כשראיתי את חולצתו של ג'וש מבצבצת מחוץ למכנסיו, מה שבאמת הבחנתי בו היה הניצוץ השובב והעליז בעיניו בשעה שירד במדרגות, מדלג שתיים שתיים בכל פעם. וג'ואי, עם שיער אדמוני פרוע, ממש זרח מרוב גאווה כשסיפר לי "אימא, הזזתי את כל הרהיטים שלי!" וכשג'וליה געשה במורד המדרגות, הניצוץ האדום הנישא באוויר זהר בשמש והתיז לכל עבר ניצוצות אדומים כמו זיקוקים.

הפעם, כשהיא ביקשה חמאת בוטנים, חשבתי על אמה של החולה שלי, לבדה ורחוקה כל כך, וכמה מזל יש לי שאני עדיין יכולה לעטוף את בתי בזרועותיי וכל מה שהיא זקוקה לו זה קצת חמאת בוטנים. הנהנתי בראשי, והיא פתחה את פיה וצווחה בשמחה: "זה זמן לחמאת בוטנים! זה זמן לחמאת בוטנים!"

ובאותו בוקר מתוק בניחוח חמאת בוטנים, לבי היה מלא שמחה.