"איזה מין כלב הוא סקובי-דו?"

1. וולפהאונד אירי
2. דֶני גדול
3. ביגל
4. פודל

יודעים את התשובה? בכלל אכפת לכם אם תדעו את התשובה?

ומה דעתכם על הקושיה הבאה?

"את מי ניצח פיט סמפראס בגמר ווימבלדון 2000?"

1. פט ראפטר
2. אנדרה אגאסי
3. לייטון יואיט
4. טים הנמן

רוצים עוד שאלות? תאמינו או לא, רוב האנשים יענו "כן". אולי כמה מכם אפילו קצת מוטרדים כי אני לא נותן תשובות לשתי השאלות החשובות האלה.

אני יודע את זה, משום שלאחרונה טסתי בטיסה של חברת דלתא-סונג. אחד הדברים שמייחדים את החברה הזאת (חוץ מהמחירים המוזלים), היא ההזדמנות (הזדמנות?) לשחק 'משחק טריוויה מלהיב' נגד חבריך הנוסעים. אתה מקיש Start על המסך שמולך, מכניס את השם שלך (אמיתי או בדוי) ו... – אתה בפעולה.

20 שאלות, בזו אחר זו, מופיעות ואתה צובר נקודות על נכונות התשובות, וכן, אפילו על מהירות התגובה שלך.

כמה זמן ייקח לך להיזכר או לנחש:

"באיזו מדינה נולד ג'רי סיינפלד?"

1. טנסי
2. ניו יורק
3. קליפורניה
4. ארקנסו

אחרי כל שאלה, מופיעה על כל המסכים רשימת עשרת השחקנים בעלי ההישגים הגבוהים ביותר והניקוד שהצליחו לצבור, כדי שתוכל לאמוד את מצבך היחסי ולתכנן את אסטרטגיית הניצחון שלך.

מגוחך לעגתי בלבי. שאני אבזבז את זמני לחשוב באיזו שנה קיבלה ליגת האלופות בכדורגל את שמה? את מי זה מעניין?

למה שיעניין מישהו איפה גר בראד פיט? או האם צ'לסי קלינטון למדה בהרוורד, קולומביה, סטאנפורד או ייל?

וכך, הסטתי את עיניי מהשטויות, הקשתי שוב של המסך, ונפלתי על ערוץ הטלוויזיה של החברה – משעמם! ככה אולי תוכלו להבין איך מצאתי את עצמי שוב במשחק הטריוויה.

ואז זה קרה. נזכרתי שקראתי פעם על סיום לימודיה של צ'לסי קלינטון בסטאנפורד, אז... רק בשביל הכיף ...בחרתי בתשובה 3. ובכן, זה היה כמו לגרוף את כל הקופה במכונת הימורים בלאס-ווגאס.

500 נקודות!!! זה הניקוד הגבוה ביותר שאתה יכול לקבל על שאלה אחת!

תוך שניות הופיע מסך התוצאות, ושמי היה שם, במקום השני! ככל הנראה התחיל משחק חדש זה עתה, ואני הייתי, בבת אחת, עמוק בתוכו. הרגשתי שהלב שלי דוהר. מצאתי את עצמי דוחף את פחית הפפסי שלי לשקית שבגב המושב שלפני, כדי שאוכל להסיר מעליי כל טרדה ולהיות דרוך לקרב.

מדוכדך, ראיתי איך היא מבצעת מחטף, ומשיגה יתרון בלתי ניתן לערעור.

לא אלאה אתכם בכל פרטי תבוסתי המוחלטת (סיימתי תשיעי), אבל האנליזה העצמית שלי לאחר המשחק הייתה הכל חוץ מטריוויאלית. בקצרה, היא עסקה ב'ניצחון'. זה יכול להיות קליעה למטרה, קפיצה לרוחק או פינג פונג עם אחייניתך בת ה-6. זה ממש לא משנה. אנחנו אוהבים לנצח. אנחנו צריכים לנצח. אנחנו מוכרחים לנצח. אז... אנחנו משחקים.

מה שהזכיר לי את המורה לכיתה ו' שעליו קראתי לאחרונה. כפי הנראה הוא הבין היטב את התופעה הזאת. כדי לשמור על רמת העניין והמוטיבציה של תלמידיו, הוא היה עורך לעיתים קרובות תחרויות בכיתה, וכגמול על הביצועים נותן כרטיסים מיוחדים. הילדים רצו מאוד להשיג את הכרטיסים האלה משום שהם הגדילו את סיכוייהם לזכות במבצע השבועי.

וכאן מגיע הטיעון החזק. הפרסים שהם קבלו בסוף המבצע, היו לעתים קרובות… (מוכנים?) סיכות מהדק, גומיות, או חתיכות חוטים! אני לא ממציא את זה! ככל הנראה, הפרס האמיתי הוא להיות הזוכה. מה נשאר לך ביד, זה כבר נושא לדיון אחר.

לכן אתם בטח לא מתפלאים, שלא היה שום סיכוי שארד מהמטוס במקום התשיעי. ממש לא. אז חזרתי למשחק. על פי לוח התוצאות, ראיתי שכמה שחקנים חדשים החליפו את קודמיהם.

זה יכול להיות לטובתי, מצאתי את עצמי אומר.

אבל לאחר כמה תשובות שגויות, הבנתי שאלוף הטריוויה בינינו היה האישה שישבה ממש לידי. היא דילגה בלי מאמץ בין שאלות על אופנה, תיאטרון, ואפילו נושאים כמו המצאות במאה ה-19, או דגים אקזוטיים. מדוכדך, ראיתי איך היא מבצעת מחטף, ומשיגה יתרון בלתי ניתן לערעור.

ואז, ממש לא נעים לי להודות אבל בכל מקרה כבר ביישתי את עצמי… במקום האחרון, קרוב לרשימת חסרי התקווה, מצאתי את עצמי מעיף מבט שמאלה – אל תשובותיה של האלופה – בתקווה שאוכל לחזור אל המשחק. רימיתי במשחק טריוויה! למרבה המזל היא לא הבחינה בעיניי המוסטות (או שהייתי במצב כל כך עלוב שבכלל לא הטרדתי אותה).

בסוף המשחק, פניתי אל אלופת הטריוויה והתעניינתי במומחיותה המדהימה בפרטים שוליים.

"טוב, אני פותרת תשבצים אובססיבית – תמיד הייתי. זה בדיוק סוג השאלות. נראה לי שזו לא כזאת חוכמה."

לא חוכמה. כמובן, היא צדקה. טריוויה היא ... זאת אומרת ... סתם טריוויאלית. וכך, ביליתי את יתר הטיסה בחשיבה. ורוב המחשבות שלי הסתובבו סביב דינאמיקות הניצחון, ואיך הן כל כך עוצמתיות וחודרות.

ניצחון. בואו נהיה ישרים להכאיב. האם לא זה מה שמניע את רוב הוויכוחים שלנו?

ניצחון. בואו נהיה ישרים להכאיב. האם לא זה מה שמניע את רוב הוויכוחים שלנו? עם בני הזוג שלנו? הילדים? ההורים? המנהלים? החברים והשכנים? פקחי התנועה? או אפילו עם הבוס?

הכמיהה שלנו לנצח, אפילו בסיטואציה חסרת משמעות כמעט לגמרי, היא עדות כואבת לחשיבותם של קולות-חוסר-הביטחון השוכבים רדומים בתוך נפשנו השברירית. כיסי חוסר הוודאות האלה יכולים להימצא בכל אחד מאיתנו. אפילו הפנאטיות הריקנית שלנו כצופים בתחרויות ספורט נובעת מאובססיה חסרת שובעה, לכל הפחות לשייך את עצמנו למנצחים.

אדם אומר לעצמו: "כל חיי הייתי לוזר. הצלחות מכל סוג שהוא בחיי היו מועטות ורחוקות זו מזו. אבל אם רק אבחר להיות אוהד של קבוצת הכדורגל הנכונה, אוכל להביט על עצמי במראה ולומר, 'אתה בסדר'."

זה לא יותר מדי הגיוני. ובכל זאת, כולנו מאמצים, באופן זה או אחר, את ההתנהגות המטופשת הזו – רק כדי לגעת בניצחון, אפילו לרגע קצרצר או שניים.

אני לא חושב שאי פעם אשכח את ההנאה העילאית שנמרחה על פניו של בני, כאשר שמו הוקרא כזוכה במארז "חבילת המסתורין" במכירה סינית לפני כמה שנים. קורן מאושר ומשמחת מנצחים, הוא זינק מכיסאו, כמו מכונית ספורט מלוקקת על קו הזינוק, ובצהלת ניצחון תבע את אוצרו החדש. לא משנה שהוא כלל מנורה קטנה, שעון מאיר, וקופסת תה מוכספת זעירה ומוכתמת, שככל הנראה נאספה ממיכל האשפה של מישהו. זה לא שינה לו כלום. הוא היה הזוכה, והוא היה כל כך גאה בכך.

ועכשיו, לשאלה שכל הזמן רציתם לשאול: מה קרה בטיסה חזרה? האם חזרת ל'משחק הטריוויה המלהיב'?

מצחיק. במשך רוב הדרך הביתה, הצלחתי לעמוד בפיתוי; דאגתי להתעסק בדברים חשובים. אבל לפני הנחיתה, לא יכולתי לעצור את עצמי מלהעיף מבט על המשחק המטופש – רק לראות, כמובן. ובכן, לא הייתם מאמינים... השאלות הופיעו על המסך, אבל אפילו שחקן אחד בכל המטוס לא שיחק. נראה כאילו כולם הגיעו לאותה מסקנה כמותי. באמת, למי אכפת?

נשענתי לאחור וחייכתי לעצמי. כמה שניות חלפו. המשחק הבודד המשיך לבדו – כמו רכבת בלי נוסעים. ופתאום, הייתה לי הברקה. אם רק אענה על שאלה אחת נכון לפני שהמשחק יסתיים, שמי יופיע בתור המנצח!

מייד אחר כך המשחק הסתיים.

ניצחתי ... והפסדתי.