העיוורון לא היה האתגר הקשה ביותר בחייה של לאה מויאל – אך הוא היה הראשון שבהם.

לאה נולדה בירושלים ב-1974, עם ראיה נורמלית, אך היתה אלרגית לפורמולת תחליף חלב-האם שאמהּ נתנה לה. היא אושפזה בגיל חמישה חודשים, כשמשקלה זהה למשקל שבו נולדה. יום אחד, כשאמה, מרים, נכנסה ליחידת הילודים בה היתה מאושפזת, היא הבחינה שעיניה של התינוקת מתרוצצות ואינן ממוקדות, כפי שהיו קודם לכן. מרים קראה בשמה של בתה, אך התינוקת לא הסתכלה עליה. מרים המבוהלת רצה אל הרופאים וצעקה: "התינוקת שלי לא רואה"!

הרופאים אישרו שהסיוט של מרים אמיתי: התינוקת איבדה את מאור עיניה והנזק היה בלתי הפיך.

אך מרים היתה אשה חזקה, ונכות לא היתה מכשול שיעצור בעדה או בעד בתהּ. לפני שלאה התחילה כתה א', היא כבר למדה כתב ברייל בשיעורים פרטיים. מצוידת במכונת כתיבה מיוחדת לברייל, לאה למדה בבית ספר רגיל כל השנים. לאחר מכן, כנערה דתיה, התגייסה לשירות לאומי, וחנכה ילדים מבתים הרוסים. היא למדה לתואר ראשון בחינוך מוזיקלי במכללה בירושלים, ומאז לימודיה, עובדת לאה בתחנת הרדיו של המכללה כמגישה ובתפקידים נוספים.

חייה של לאה עתידים לזמן לה אתגרים לא פשוטים לאמונת ילדותה.

בדומה לעיוורים אחרים, למוזיקה תפקיד חשוב בחייה של לאה. היא הופיעה בקונצרטים מאז גיל 15, והיא מנגנת בגיטרה, במפוחית ובחליל וגם שרה, לרוב לפי מנגינות שהלחינה בעצמה. היא הופיעה בקונצרטים "לנשים בלבד" בכל רחבי הארץ, ובין קטעי המוזיקה היא משלבת סיפורים על חייה ועל אמונתה בה'. לפני שבע שנים יצא האלבום הראשון שלה.

ללאה, שגדלה בבית דתי מאוד, היה תמיד קשר עמוק וקרוב אל ה'. בילדותה ובנעוריה, היא נזכרת, "הוא היה החבר הכי טוב שלי... ", אך חייה של לאה עתידים לזמן לה אתגרים לא פשוטים לאמונת ילדותה.

התינוק

מרים תמיד חלמה שבתה העיוורת תינשא לאיש פיקח, בעל ראייה תקינה. זו היתה המטרה, הסימן שהיא "עשתה את זה", עבור כל חברותיה העוורות של לאה. לאה אמנם התארסה לגבר פיקח, אך למדה במהרה שראיה מושלמת אינה ערובה לבן זוג מושלם.

ואז, בגיל 25, לאה נישאה לאברהם חיים מויאל, בחור ישיבה, כבד ראיה. "ממש כמוני", אומרת לאה, "יש לו כוח רצון עצום. הוא הצליח להתגבר על מכשולים, הרבה מעבר למה שאנשים חשבו".

לאחר ארבע שנים של עקרות וטיפולי פוריות, הצליחה סוף סוף לאה המאושרת להרות. ההיריון נמשך כסדרו. הצירים התחילו ארבעה ימים לאחר התאריך המיועד. בציפיה ללידה, הלכו ההורים המאושרים לבית החולים, שם חוברה לאה למוניטור, הליך מקובל. מסביבה, היא שמעה קולות לוחשים בדאגה, ואף בבהלה. ואז הגיעו המילים האיומות: "התינוק שלך מת".

בתחילה לאה לא האמינה. זה לא יכול לקרות, לא לה, שכבר שתתה מכוס המרורים. אך לאה הכירה היטב את התפיסה היהודית שלפיה ככל שהנשמה גדולה יותר, כך גדול השיעור שה' מעמיד לפניה, כדי שתעלה בסולם הרוחני. כך שכאשר עיכלה לבסוף את הבשורה הנוראה, תגובתה הראשונה היתה: "לא ידעתי שאני כזאת צדיקה, שאלוקים נותן לי כזה מבחן קשה".

לאחר מכן, אמרה פסוק מתהילים, פרק קי"ט: "טוב אתה ומטיב, למדני חוקיך".

עבור בני משפחתה וחבריה האבלים, הפכה לאה למופת של אמונה. "אנשים באו אליי ושאלו איך זה שאיבדתי תינוק", היא נזכרת בפליאה. "הייתי חייבת להפוך למורה לאמונה".

אך השיעור הקשה מכול היה עדיין לפניה.

כשהנעליים לוחצות

חודשים מספר לאחר מכן, אובחן סרטן שד אצל אמהּ של לאה, מרים, בתקופה בה הרתה לאה שוב. במקביל להדרדרות הקשה שחלה במצב של אמהּ, היה ההיריון שלה פסגת האושר. בנם של לאה ואברהם, יואל, נולד בינואר 2004. חודשיים לאחר מכן, למרות כל התפילות שנאמרו בכוונה גדולה, מתה מרים, בגיל 52.

לאה התרסקה. היא, שנשאה בעוז את עוורונה ואת מות תינוקה הראשון, והמשיכה לדבוק באמונתה, גילתה כמה היא כועסת על ה'. היא, שתמיד האמינה בכוחה של תפילה, מצאה את עצמה אומרת את המילים ללא כוונה. היא, שתמיד עמדה מול הקשיים הגדולים ביותר, החלה לשקוע בתהומות הדיכאון.

"אמונה היא כמו נעליים, לפעמים היא קטנה עליך ואתה צריך למצוא אמונה גדולה יותר"

"אמונה היא כמו נעליים", מהרהרת לאה. "לפעמים היא קטנה עליך ואתה צריך למצוא אמונה גדולה יותר".

כשחייה של לאה היו גדולים מאמונתה, היא החלה לחפש אמונה גדולה יותר, כזאת שתאפשר לה להכיל את מות אמה, ברגעים בהם נזקקה לה יותר מכול.

הצעד הראשון שלה היה הכרה בכך שהיא כועסת על ה'. "בלב ובראש", היא מסבירה, "ידעתי שאם אני כועסת על ה', זה לא אומר שאני דוחה אותו. הוא כמו אבא. אתם יכולים לריב, אבל אתם עדיין יחד. הרשיתי לעצמי לכעוס על ה'. אמרתי לעצמי כל הזמן: 'אל תדברי על ה'. תדברי אל ה'. הייתי אומרת לו: 'אני לא מבינה למה אתה עושה את מה שאתה עושה', אבל הוא תמיד היה שם איתי".

הצעד הבא היה ללמוד יותר, במיוחד בכל מה שנוגע לעולם הבא, לשם הולכות הנשמות לאחר מות הגוף. "שדרגתי את הידע שלי בעולם הבא. הבנתי שמה שאנחנו לא מבינים כאן, נבין שם. אני מכינה את המקום שלי בעולם הבא כל הזמן. יש בחירה נכונה בכל רגע נתון. אני מנסה לזהות את הטוב ולפעול לפיו".

לאמונתה של לאה יש שני חלקים: "חלק אחד הוא להרגיש את נוכחות ה' בכל דבר שקורה, להבין שדבר אינו קורה במקרה. החלק השני הוא להאמין שזה טוב. זה החלק הקשה".

כשהיא נשאלת: "האם ה' אוהב אותך", עונה לאה בשקט, "כן". איך היא יודעת שהוא אוהב אותה? היא מהרהרת בשאלה ועונה: "אני חושבת שאני יודעת את זה היום יותר משידעתי בעבר. לקח לי המון זמן להבין שהנוכחות שלו מרפאת ולא מענישה. פחדתי ממנו ולא אהבתי אותו באמת. רק כשהתחלתי לאהוב את עצמי, יכולתי להתחיל לאהוב את ה' ".

"וה' הוביל אותי לאנשים שעזרו לי. חברתי הטובה מעולם לא חשבה שה' מפחיד, אלא אוהב. היא הבינה שאם אנחנו לא מקבלים כל מה שביקשנו בתפילה, זה לא אומר שה' לא אוהב אותנו. היא אמרה לי שוב ושוב: 'ה' הוא לא סנטה קלאוס, שמביא לך מתנות, אלא מלך נאמן וחזק'".

האם התפילה פועלת?

בתקופה הרת אסון זו, הבינה לאה שהמצווה הפרטית שלה היא תפילה. מות אמה אמנם פגע באמונה זו כמו סיכה שננעצת בבלון, אך לאה החלה להניח יסודות לאמונה שברירית פחות.

אנחנו אולי לא מקבלים כל מה שאנחנו רוצים. ה' הוא לא סנטה קלאוס. אבל התפילה בהחלט מקרבת אותנו לה'

לפני כחודשיים, בנו בן העשרים של הרב מוטי אילון נפגע קשות בתאונת דרכים. נוסע אחר במכונית נהרג. בנו של הרב אילון, שכל אבריו הפנימיים נפגעו, עמד בפני סדרה ארוכה של ניתוחים להצלת חייו. לאה, שהכירה את המשפחה מקרוב, נרתמה למבצע תפילות מסיבי, בהשתתפות אלפים מתלמידיו ומוקיריו של הרב. כתוצאה מכך אירע נס מובהק. הניתוח הראשון הסתיים בהצלחה זמן רב לפני הזמן האמור, ולא היה צורך בכל ניתוח נוסף. שלושה שבועות לאחר התאונה, לתדהמת רופאיו, חזר הבחור הביתה, ללא כל נזק גופני בלתי הפיך.

"התפילה עובדת", מסכמת לאה. "היא לא יכלה להציל את אמי, משום שהיה לה חשבון משלה עם ה'. אבל אצל הבן של הרב אילון, ראיתי איך תפילה מחוללת נסים. אנחנו אולי לא מקבלים כל מה שאנחנו רוצים. ה' הוא לא סנטה קלאוס. אבל התפילה בהחלט מקרבת אותנו לה' והופכת אותנו לאנשים טהורים יותר".

שמחה, סוף סוף

לאה החלה להיחלץ מהתהום אליה הדרדרה לאחר מות אמהּ. למפגש שלה עם החסידות, שמדגישה את השמחה והמוזיקה כדרך לעבוד את ה', היה תפקיד משמעותי ביותר בחייה. "דרך השמחה שבחסידות", היא מסבירה, "הבנתי שה' תמיד אהב אותי".

בנה בן השלוש, יואלי, גורם לה אושר רב. "יואלי הוא הילד הכי חמוד בעולם", היא מציינת בשמחה. על אף שהשנה הראשונה לחייו היתה קשה במיוחד, לאה, שגדלה כילדה עצמאית במיוחד, למדה לבקש עזרה.

יום אחד הושיט יואלי ספר לאמו וביקש ממנה לקרוא לו אותו. "אני לא יכולה, חמודי", היא התנגדה.

"בבקשה תקראי לי", התחנן יואלי.

"אני לא יכולה, חמודי. אתה יודע שהעיניים שלי לא רואות".

"אז תשתמשי במקל שלך", הציע יואלי.

אחד המאפיינים של אמונתה הבוגרת הוא, שלאה אינה מטילה על עצמה את האחריות להתקפי המרירות שלה. "יש הבדל בין להגיד שהחיים קשים לבין קיטוּר. קיטוּר זה לחשוב שמישהו עשה לך עוול. אני לא רואה בעצמי קרבן למעשה עוול. הודות לה', למדתי שזה בסדר לחוש מרירות על הסבל שעברתי. כשאני מפסיקה להאשים את עצמי על זה שאני מרירה, אני מפסיקה להיות מרירה. אני לא פוחדת ליפול יותר. מי אני שלא אפול?"

הלוואי שכולנו נוכל לראות כמו אשה עוורת זו.


כל המעוניינים לארגן מופע לנשים באזור מגוריהם, בעברית או באנגלית, מוזמנים לפנות ללאה בכתובת הבאה:
leahefrat@gmail.com