אתמול בערב שמענו את הבשורה הרעה. ידידת משפחה קרובה נכנסת שוב למלחמה בסרטן, בפעם השלישית בתוך עשר שנים. ישבתי לבד על הספה – מתפללת, מהרהרת. למה, א-לוהים, למה?

חוץ מחיבוק חם ובכי טוב, מה עוד אני יכולה לעשות כדי לשלוט במחשבות שלי? מחשבות שקורעות את האמונה שלי, שזועקות שאלות אל תוך חשכת המחלה הקטלנית.

לפעמים, כששואלים את א-לוהים שאלה, הוא עונה. קיבלתי תשובה מספר שעות לאחר מכן. מורה שלי סיפר לי סיפור אמיתי ומדהים שנגע ישר בלב לבו של הקונפליקט שלי.

טלית באושוויץ

הרב מייזלס היה מבצר איתן של אמונה ועוז רוח בתופת של מחנות הריכוז. כשנלקח במשלוח לאושוויץ, הוא נטל עמו רק דבר אחד: את הטלית שלו. לאותה טלית, שקיבל מהדור הקודם במשפחה, היה ערך רוחני ורגשי רב עבורו. הטלית היתה עבורו סמל לכך שא-לוהים מגן עליו, והוא החליט לא לתת לנאצים לקחת אותה ממנו.

כשהגיעו הוא ומשפחתו לאושוויץ, הם הופשטו מבגדיהם ומכל נכסיהם הארציים. הטלית נקרעה ממנו והפכה לחלק מהאוצרות היהודיים ששמרו הנאצים. אך ר' מייזלס לא היה מוכן לוותר על הטלית היקרה שלו בקלות כזאת.

לא עבר זמן רב עד שנתקל בטלית המיוחדת שלו.

הוא ביקש לעבוד במחסן, במיון סחורות מוחרמות, ובקשתו נענתה. הוא מיין את הערימות, ולא עבר זמן רב עד שנתקל בטלית המיוחדת שלו. הוא התמלא שמחה, אך כעת היה עליו למצוא דרך להבריח אותה אל מחוץ למחסן. לא יהיה קל להחביא פריט בגודל הזה.

נדרש לכך תכנון מדוקדק ומידה רבה של העזה, אך לבסוף הצליח ר' מייזלס לחתוך את הטלית הגדולה ולהפוך אותה לציצית – בגד "ארבע כנפות" - שאותה יכול היה ללבוש מתחת למדי האסיר שלו. הוא לבש את הציצית שלו מדי יום בהתמדה, למרות סכנת המוות במקרה שיתגלה הדבר.

יום הרה גורל אחד, התרחש הדבר שממנו חשש. לאחר שהתקלחו האסירים, שם לב הקאפו הרוסי שעבד בשירות הנאצים, שמדיו של ר' מייזלס נראים תפוחים מכרגיל. הוא משך את חולצתו של הרב האומלל וגילה את הציצית המוברחת. בזעמו, החל להכות ולקלל את היהודי, ודרש לדעת מהו הבגד שהוא לובש.

ר' מייזלס הצליח לגמגם: "מלבוש א-לוהי".

ההודאה הכעיסה את הקאפו עוד יותר. הוא גרר את היהודי לצריף שלו, והמשיך להכות בו ללא רחם. "חזיר!" הוא צעק. "יש לך החוצפה להגיד לי שאתה לובש מלבוש א-לוהי? איפה א-לוהים שלך בעולם הזה? מה הוא עשה בשבילך, הפקיר אותך למוות ולחורבן? איך אתה מעז להגיד לי שיש א-לוהים!"

הקאפו השתתק לרגע, ואז הציע ליהודי הצעה. "אני נותן לך מוצא אחד: אם תוכיח לי שא-לוהים קיים, למרות הגיהינום שאתה עובר עכשיו, אני אשחרר אותך. אבל אם לא, אני מחסל אותך כאן ועכשיו."

ר' מייזלס לא ידע מה לומר. מה יוכל להגיד?

הוא התפלל חרישית, ואז אמר: "אספר לך משל. פעם היה מנתח גאון שהיה יכול לבצע ניתוחים מופלאים ולרפא אנשים עם מחלות קשות. יום אחד הגיעה אליו אשה שסבלה ממחלה פנימית איומה, והיא הסכים לנתח אותה. בחדר הניתוחים עמד לצד המנתח סנדלר, שבחן כל צעד ושעל של המנתח. הסנדלר ראה איך המנתח חותך בבשר שנראה בריא לחלוטין, וגורם למה שנראה בעיני הסנדלר כנזק עצום לחולה. למה לחתוך ברקמה בריאה? הוא חשב. אני חותך רק בעור פגוע כשאני צריך לתקן אותו!

"'איזה מנתח טיפש וחסר יכולת,' הסיק הסנדלר.

"בעולם הזה, אנחנו כמו סנדלרים", הסביר ר' מייזלס. "אין לנו ולו מושג קלוש איך א-לוהים מנהל את העולם. לפעמים אנחנו רואים אותו חותך 'רקמה בריאה', וזה דוחה אותנו. אבל הוא אדון העולם, והוא יודע הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לדעת."

לחפש את כל התשובות

"הסבא-רבא שלי," המשיך הרב מייזלס, "הגיע לגיל מופלג. כשנשאל איך זכה בחיים ארוכים כל כך, הייתה לו תשובה פשוטה. כל חייו, אמר לנו הסבא-רבא שלי, מעולם לא פיקפקתי בא-לוהים. אפילו כשהיה קשה להבין מה קורה, הוא דבק בהחלטתו שלא לשאול שאלות על א-לוהים, בראשו או בלבו.

הוא לא רצה שא-לוהים יגיד לו: 'אתה רוצה לדעת את התשובה? בוא לשמיים ותבין הכול!'

"'למה שלא תשאל שאלות?' שאלנו אותו פעם. הסיבה שנתן לנו היתה פשוטה מאוד. הוא לא רצה שא-לוהים יגיד לו: 'אתה רוצה לדעת את התשובה? בוא לשמיים ותבין הכול!' הוא לא רצה לעזוב את העולם הזה לתמיד, רק כדי למצוא כמה תשובות, לא משנה כמה הציקו לו השאלות! הספיקה לו האמונה שהתשובות בידי א-לוהים, והוא אמר שישמח לגלות את הסודות הנסתרים אחרי שיחיה 120 שנה."

ר' מייזלס פנה אל הקאפו. "אני חושב שגם אתה מקווה לצאת בחיים מהמלחמה הזאת ולהתחיל בחיים חדשים בלי שהנאצים יעמדו לך על הראש. אני מציע לך לשמוע בעצת הסבא-רבא שלי ולא לפקפק בקיומו של הא-ל. אתה לא רוצה שהוא יקרא לך מוקדם מדי, רק כדי לתת לך את התשובות שאתה מבקש."

הסיפור הזה מזעזע רבים, אבל אותי הוא מנחם. לא לכל דבר יש לנו תשובה בעולם הזה, אבל יש מנתח גאון, והוא יודע מה הוא עושה. אני לא מבינה, אבל הוא כן.

אולי העיסוק הבלתי פוסק בשאלה "למה" נובע מהרצון לשלוט במצב. אם אני אבין "למה", אולי אוכל להשפיע על ה"מה". הבעיה היא שאנחנו חושבים שאנחנו – ולא א-לוהים – מנהלים את העולם. העובדה היא שאין לי שום יכולת להשפיע על הסרטן של חברתי, בדיוק כשם שאין לי שליטה על כל שאר העולם. אני יכולה לשאול שאלות על א-לוהים ועל הדרך שבה הוא מנהל את העולם עד מחר, ועדיין אשאר באותה עמדה, חסרת כל יכולת השפעה ומבולבלת באותה המידה.

יש כוח אחד שא-לוהים נתן לכל בני האדם – כוח התפילה. א-לוהים יצר שני תרחישים עבור כל חוויה שאדם עובר. הראשון הוא מה שיתרחש במקרה שאין תפילה, והשני הוא מה שיתרחש אם תהיה תפילה. תובנה זו עשויה להיות מקור כוח ונחמה עבורנו בעודנו מנווטים את חיינו בתוך ים של אי וודאות. אין לנו שליטה, אך אנו יכולים לעשות את המעט כדי לעורר רחמי שמיים, באמצעות תפילה שנאמרת בלב שלם.

וילי הנאצי

סיפורו של ר' מייזלס והטלית היקרה שלו לא הסתיים בתשובה המחוכמת שנתן לקאפו. חלקו השני של הסיפור ראוי לציון עוד יותר, ואלמלא שמעתי אותו ממקור מהימן, הייתי מטילה ספק בדברים.

כשהתקרבו כוחות בנות הברית למחנה, אילצו הגרמנים את היהודים לצעוד במצעדי המוות הנוראיים, והעבירו אותם ממקום למקום. ר' מייזלס מצא את עצמו מובל לקרון בקר שאמור היה להעביר אותו למחנה אחר. לפני שהגיע לרכבת, תפס אותו לפתע נאצי בשם וילי, ערך חיפוש על בגדיו ומצא את הציצית היקרה שלו. הנאצי קרע את הציצית ונהנה בעליל להשליך אותה אל האש, שחיסלה אותה כליל.

ר' מייזלס היה שבור. הוא ראה בציצית אות לא-לוהים שמגן עליו, וכעת – קרוב כל כך לשחרור – היא נלקחה ממנו והושחתה. בנו של ר' מייזלס, שגם הוא שרד את מחנות הריכוז, ניסה לנחם את אביו, אך לשווא. השניים נדחפו אל קרון הבקר, נדחסו יחד עם חבריהם היהודים, בעוד שהשומרים הנאצים – וילי ביניהם – התפרסו בחציו השני של הקרון.

הרב מייזלס המותש והעצוב הניח את ראשו על כתפו של בנו ונמנם קצת. לפתע חש בנו חולשה ובחילה עלתה בו, והוא לא היה מסוגל לשאת את כובד ראשו של אביו.

"אני מצטער," הוא אמר לאביו, "אני לא יכול לשאת את כובד הראש שלך על הכתף שלי. זה כואב לי מדי."

ר' מייזלס נרתע מאי הרצון הכל-כך לא אופייני לבנו, אבל מה יכול היה לומר? הוא הניח את ראשו על כתפו של האיש שעמד לימינו, בעוד שבנו מניח את ראשו על כתפו של האיש שלשמאלו, ומותיר רווח קטן ביניהם.

באותו רגע, נשמע פיצוץ אדיר מחוץ לקרון הבקר, ורסיס פגז חדר מבעד לקיר הרכבת. הוא עבר דרך הרווח שבין ראשיהם של הרב מייזלס ובנו, ופגע ישירות בווילי – השומר ששרף את הציצית - כשהוא קוטע את כפות ידיו.

הרב מייזלס סיפר שהשומרים עצמם פנו לווילי ואמרו: "אתה הרסת את הציצית של היהודי? תראה מה שקרה לך בגלל זה!"

לפעמים נסתרות דרכי הא-ל, לפעמים הן גלויות. אך הן תמיד נכונות וצודקות. אני לא רוצה לחיות יותר עם השאלות. אני רוצה לחיות את התשובה. התשובה היא אמונה ותפילה. אני יכולה להאמין בכך שא-לוהים הוא אוהב, רחום וכל יכול, ושהוא יכול לרפא את חברתי, ובעצם, להביא כל ישועה, מכל סוג, כהרף עין. אני יכולה להתפלל, ולהזכיר לעצמי שלתפילה יש כוח עצום.

אני הסנדלרית; הוא המנתח הגאון.

*אנא התפללו למען איטה חיה בת פּעֶשְל.