לפני חודשים מספר הבחנתי ליד משרדי באדם עיוור-למחצה הולך ברחוב. התחלתי לראותו מדי יום, מקלו מקיש על המדרכה שלפני הבניין, והתבוננתי בו בשעה שניסה לגשת לעוברים ושבים בחיוך מהסס ועיניים עכורות. מדי יום הייתי מתכווצת למראה העוברים ושבים שכמעט תמיד היו מפנים את מבטם, חוצים את הכביש או עוקפים אותו ממרחק.

כשעלה בידו ללכוד מישהו, הוא התקרב יותר מדי, דיבר דיבור מבולבל בקול רם מדי, וראשו עלה וירד בהתרגשות בשעה שהם חייכו בגבורה, הסבו את מבטם ועזבו מהר ככל שיכלו. אדם אחר אדם השאיר אותו עם המקל והחיוך. הבטתי בו עומד נטוש באמצע המדרכה ההומה ולבי כאב לחוש את הבדידות שהוא בוודאי מרגיש.

ציער אותי, שהמגבלה הגופנית הברורה שלו הציבה מחסום כמעט מוחשי ליצירת קשר עם אחרים. אבל מה שהבנתי במהלך העשור שבו אני עוסקת ברפואה, הוא שבדידות אינה רק מנת חלקם של המוגבלים; היא נפוצה הרבה יותר.

פעמים אינספור אני פוגשת חולים המבקשים לא רק מזור רפואי, אלא משהו שהרבה יותר קשה לי לתת להם.

לפני מספר שבועות, בשעה 10 בלילה, התקשרה אליי מטופלת בשנות ה-80 לחייה. היא הייתה מוטרדת בשאלה כיצד תיטול את התרופות שלה ביום המחרת, באופן שלא יכביד על הנכד שלה שמוציא אותה לבילוי מיוחד. תכנַנו יחדיו איך תוכל לעשות זאת והשיחה הסתיימה. בחצות היא התקשרה שוב וחזרה על הפעמים שעליה ליטול את התרופות שלה.

בעייפות מלמלתי, "כן… אהה… זה נשמע בסדר גמור… לילה טוב."

אבל הספקתי לשמוע זאת. את הייאוש. לאחר שנים של שיחות טלפון בשעות לילה מאוחרות למדתי לזהותו בסיומים המשתהים של המשפטים או בכמיהה להשאיר אותי עוד כמה דקות על הקו, בשיחה עמם.

"הנכד שלי… הוא בחור טוב", היא ניסתה את מזלה.

בניסיון נואש לישון ולדבר בו-זמנית, לחשתי, "כן, הוא נשמע מקסים… לילה טוב… חלומות נעימים." עוד כמה דקות כאלה והצלחתי לסיים את השיחה.

היא התקשרה אליי כי הלילה היה קר וארוך והיא הייתה לבדה.

בשתיים לפנות בוקר, כשהיא התקשרה, גנח בעלי והלך למצוא לו מקום שקט יותר לישון בו. היא שוב רצתה לחזור על המינונים, אבל יכולתי לשמוע את הפחד בקולה הדק. למרות שהייתי מותשת, ידעתי שהיא לא התקשרה בגלל התרופות. היא התקשרה אליי כי הלילה היה קר וארוך והיא הייתה לבדה. יכולתי כמעט להרגיש כיצד היא נצמדת לדבריי ונאחזת בהם, לכן נשארתי על הקו זמן מה וקיוויתי שמלמוליי החלושים והמבולבלים באפלת הלילה מספקים לה הקלה מסוימת.

ככל שעולמם מצטמצם כתוצאה ממוות או מחלה, נותרים קשישים רבים לבדם, אבל הסיבה לכך אינה רק ההתדרדרות במצבם הגופני.

אחת החולות שלי, באמצע שנות ה-70 לחייה, שאותה לא פגשתי כשנה, הגיעה לבדיקה. היא החלימה בעבר מסרטן ונותרה חרותה בזיכרוני כאישה אמיצה שלא עוסקת ב"שטויות", כולה רוח סערה עם קמטים ושיער לבן. למרות גבה הכפוף כתוצאה מאוסטיאופורוזיס, היא טיילה בעולם. הבחנתי בהבדל בולט השנה – שערה הדליל היה אסוף בקליפס מהודר ושפתון צבעוני כיסה את שפתיה הסדוקות. ועוד משהו?

"אוקיי, ד"ר יאריס… אל תצחקי." הרמתי גבה בשאלה. "עשיתי זאת… עברתי ניתוח פלסטי."

זה היה ההבדל. היא הראתה לי היכן הסיר המנתח שומן מבטנה והזריק אותו לפניה כדי ליצור אפקט של "עצמות לחיים".

"אבל השומן נוזל לכיוון האוזניים שלי…"

הופתעתי. בשנה שלפני כן היא נראתה כמו טיפוס שיבוז להתגנדרות שכזו, אבל היא המשיכה. "הייתי בטיול בחו"ל והיה לנו מדריך תיירים… כל כך נאה… את יודעת למה אני מתכוונת…" היא הידקה את שפתיה ברמיזה. "פשוט… פשוט…" ואז הפך קולה חלוש ומהוסס. "הוא לא ראה אותי… פטפטתי והתבדחתי… אבל הוא פשוט לא ראה…"

היא השפילה את מבטה כדי שלא אראה את הלחלוחית בעיניה. "אני אולי לא נראית כך, אבל אני עדיין מרגישה כאילו אני בת 25… ועכשיו יש לי אוזניים שמנות…" היא נאנחה וניסתה לחייך, אבל יכולתי לראות את הייאוש בעיניה.

התחלתי להבין כמה בודדה בוודאי ההרגשה להיות בשוליים, לא נחשבת, בחברה המהללת את הנעורים

התחלתי להבין כמה בודדה בוודאי ההרגשה להיות בשוליים, לא נחשבת, בחברה המהללת את הנעורים. מאז, כשאני רואה את הקשישים - עיניהם הפקחות נאלצות להביט מטה בגלל צוואר מוכה שיגרון או כלואות בתוך פנים שהפכו נוקשות כתוצאה משבץ, לעתים נדחפים בחוסר זהירות על-ידי זרים המשוחחים בטלפון סלולרי - אני מחפשת את עיניהם כדי לומר להם שאני רואה אותם.

אולי הייתי חושבת שבדידות היא נחלתם הבלעדית של הקשישים בתרבות שאינה מוקירה את זקניה, אבל שנות הניסיון שלי לימדו אותי אחרת.

מעברים תכופים, שעות עבודה ארוכות ומיעוט קשרי משפחה מבודדים גם את הצעירים. אחת המטופלות שלי, זמרת ומשוררת יפהפייה שזה עתה הוציאה את האלבום הראשון שלה – התקשרה אליי ב-5:30 בבוקר, מתחננת לפגישה מוקדמת במיוחד. כשהיא הגיעה, שערה אסוף לאחור ומשקפיים כהים על עיניה, היא צנחה בכיסא והתעסקה בהיסח הדעת בצעיפה.

"סליחה שהתקשרתי אלייך כל כך מוקדם הבוקר. חיכיתי כמה שיכולתי." היא הסירה את משקפיה ותחתיהן נגלו עיניה, אדומות ונפוחות.

התבוננתי בפניה החיוורות ובשפתיה הדקות; נזכרתי בתמונה על עטיפת אלבומה, שם עמדה זוהרת, זקופה ובטוחה בעצמה, והייתי המומה לנוכח ההבדל.

"היה לי לילה קשה." היא לנה בבית-מלון משום שביתה עבר ריסוס וחיטוי. "אני לא יודעת מה קרה," היא אמרה, "אבל לפתע הרגשתי אחוזת אימה, הלב שלי התחיל לדפוק כמו מטורף והרגשתי שאני לא יכולה לנשום."

ראיתי שהיא כורכת בחוזקה ומורידה - ושוב כורכת ומורידה - את צעיפה סביב אצבעותיה המטופחות. "ניסיתי להירגע, אבל הלב שלי המשיך להלום. לא ידעתי מה לעשות." היא נשמה נשימות שטוחות. "זה היה נורא… חשבתי שאני עומדת למות…" נשימתה שרקה דרך שיניה החשוקות. "רציתי להזמין אמבולנס, אבל הרגשתי מטופשת. במקום זאת התקשרתי לשירות חדרים בגלל שלא רציתי למות לבד." היא הרימה את מבטה אליי והביטה בי בלי למצמץ, צובטת את כף ידה בציפורניה. "חשבתי שאני עומדת למות", לחשה ורעד חלף בגופה.

"חיבקתי בכוח את בובת הפרווה שלי בדמות דמבו, נשכבתי במיטה ובסוף, בסביבות 2:00, נרדמתי קצת." היא הנידה בראשה. "אני לעולם לא רוצה לעבור דבר כזה שוב."

בדיקה גופנית גילתה שקרוב לוודאי היה לה התקף חרדה. אבל, התמונה של אותה אישה צעירה ומהממת ביופייה, לבדה באחד המלונות היוקרתיים, רועדת בלי שליטה ונצמדת לבובת פרווה, עדיין מלווה אותי.

אני שומעת את הבדידות. היא מרחפת בקצוות של שיחות טלפון בשעות לילה מאוחרות וחיה בתוך השתיקות.

למדתי שבדידות היא בעיה אוניברסלית. אנשים אינם חושפים את בדידותם בקלות רבה, אך אני שומעת אותה. אני שומעת אותה בהד של דבריהם. בדממה של תשובות לא שלמות כשאני שואלת לגבי בני זוג וילדים ובחלל שנוצר כשאני שואלת לגבי מערכות תמיכה וקשרים חברתיים. היא מרחפת בקצוות של שיחות טלפון בשעות לילה מאוחרות וחיה בתוך השתיקות.

בעידן של טלפונים סלולריים, דואר אלקטרוני ואמצעי תקשורת משוכללים, כשאנשים מסוגלים לשמור על קשר יותר מבעבר, מדוע הם כה בודדים?

אינני יודעת, אבל משהו שראיתי אתמול העניק לי תקווה.

היה זה האיש העיוור. אבל הפעם הוא לא היה לבד. לצדו הייתה אישה עם מצח מעוות מעט, עיניים חלביות ובגדים לא תואמים. באותו בוקר חורפי בחודש דצמבר התבוננתי בהם רוכנים קדימה ומשוחחים זה עם זה בקולות מבולבלים – בקול רם מדי, קצת קרוב מדי. מספר דקות לאחר מכן, הרים האיש העיוור את קולו בהתלהבות כה רבה, שראשו החל להתנדנד קדימה ואחורה. כאילו מתוך אינסטינקט, שילבה האישה את זרועה בזרועו והחלה גם היא להתנדנד.

גרוני נשנק לרגע בעודי מתבוננת בשניהם יושבים בתחנת האוטובוס, מקלותיהם לצדם, ראשיהם עולים מעלה ומטה ביחד, מכורבלים יחדיו כנגד הקור.