יום אחד אני עוד אכתוב מאמר על מר חיים ויינרב. מגיע לו. אם לא על משהו אחר - אז על זה שהוא בן 94, ניצול מהקרמטוריום של אושוויץ, ועומד בראש משפחה מדהימה. העובדה הפשוטה הזו כבר הופכת אותו למתאים להכרה ציבורית כלשהי ולתשבחות.

אבל, עוד לא הגעתי ליום הזה. הפעם אספר משהו שבו ישחק רֶבּ חיים (כפי שמכנים אותו) תפקיד מכריע בעלילה, ילמד אותנו לקח בלתי-נשכח ואז ייסוג אל בין הצללים ויניח לאחרים לבלוט בזוהרם. זה, למעשה, התפקיד אותו מילא בשלמות כל ימי חייו.

כמו שאתם בטח יודעים, אפשר ללמוד המון כשסתם עומדים בפינה. ושם בדיוק הייתי, באותו ליל שבת מיוחד, לפני כמה שבועות. הארוחה הסתיימה והאורחים הסתובבו סביב עצמם – שבעים מכדי לנוע במהירות, שמחים מכדי לרצות לעזוב. סקרתי את התמונה ונהניתי לשחזר את הערב. הוא היה מיוחד כמו שחשבנו שיהיה.

החתן והכלה, נשואים יום אחד בלבד, זרחו משמחה ומאור החידוש. נרות השבת, גבוהים ומלכותיים, ריקדו כאילו שעדיין אתמול. והנאומים, רבים ורציניים ככל שהיו, היו למעשה די שנונים ואישיים. מי יכול לבקש יותר?

אנחנו לא שייכים ממש למשפחה החוגגת את "שבת השבע-ברכות" הזו, אבל חברים יכולים לפעמים להיות קרובים יותר מקרובים, וככה בדיוק זה היה במקרה הזה. תמיד התענגנו מחתונה, בר מצווה או ברית של משפחת ויינרב, ואחת מנקודות השיא הייתה תמיד לבלות זמן מה עם ר' חיים.

ידענו שאנחנו שותפים בסודו של עולם שכמעט ונשכח לחלוטין, ולעולם לא יובן במלואו.

בשנים שחלפו, הוא נהג לשזור בשיחה כמה מעשיות מפולין שלפני המלחמה, לשחזר עלילה שוברת לב של אימה משנות העינוי שלו באושוויץ, או לתאר את חייהם הפשוטים של המהגרים בחיים שאחרי המלחמה בשנות החמישים והששים. אם נאמר את האמת, הזיכרונות מעולם לא היו לגמרי ברורים, והשפה שבפיו היתה מתובלת בכל כך הרבה יידיש, שרוב הידידים לא יכלו לחזור על אף אחד מהסיפורים האלה. אבל לאף אחד לא היה אכפת. הפרטים היו אולי שנויים במחלוקת, אבל ידענו שאנחנו שותפים בסודו של עולם שכמעט ונשכח לחלוטין, עולם חשוב שלעולם לא יובן במלואו.

542 יהודי פיוטרוקוב אשר רוכזו בתוך בית הכנסת הראשי של העיר על ידי חיילי האס-אס בשנת 1942, לא יכלו להבין את אירועי אותו יום נורא, כאשר המתינו והתכוננו לפגוש בבוראם. ר' חיים, אביו, אחיו וחבריו אמרו את תפילותיהם האחרונות לפני שיישלחו ליער על מנת להיהרג שם בדם קר. נראה כאילו פתאום, משום מקום, הגיח אדם בשם סנדר גוטהלף (ראוי לציין שתרגום שמו הוא: ה' יעזור). היה זה מפקח יהודי שהשגיח על מפעל ששירת את גרמניה, ואמר לשומרי האס-אס שהוא זקוק לשני עובדים עבור מפעל הסריגה שלו. המפעל ייצר סוודרים עבור הרוצחים הנאציים. ר' חיים נשלח בימי בחרותו לעבוד, כדי לעזור בתמיכת שבע הנפשות במשפחתו, וכך למד לסרוג סוודרים. באופן טרגי ובלתי ייאמן, הוא וחברו היו היחידים שניצלו באותו יום.

סיפור מופלא זה של הישרדותו של ר' חיים היה רק הראשון בסדרת גילויי השגחה פרטית, שאפשרו לו לשאת את אימי בלז'ץ, אושוויץ ואולך, ובסופו של דבר להתיישב במחנות העקורים בגרמיש – גרמניה. שם פגש ברייזא ונישא לה, והיא שותפתו לחיים עד היום, אישה בעלת כוחות שלא ייאמנו ואישיות נהדרת. השניים הקימו משפחה לתפארת, אך מעולם לא שכחו את העבר, ואת יד ה' בגלותם.

"ראיתם את המספרים?"

בתוך כל הסיפורים ששמענו ממנו, היו מפגשינו עם ר' חיים מאופיינים ומקוטעים על ידי המספרים. לפעמים כשהוא התחיל לספר, לפעמים באמצע – בלי שום קשר לעניין – ולפעמים בסוף, היה ר' חיים תמיד מפשיל את שרוולו השמאלי ומציג את תג הזיהוי הקבוע שהוטבע בו על ידי הנאצים, B-2730.

אי אפשר היה להתחמק מזה; מעולם לא ניתנה לנו בחירה. חלק מאיתנו נרתעו, אחרים פערו פה, אולי היו גם כאלה שקראו קריאת הפתעה, אבל כולם ראו את המספרים. האדם הזה עשה יותר מלשרוד – הוא פרח ונשא את המספרים האלה בגאווה רבה.

השנים, ברובן, הפנו פנים נעימות לר' חיים. הוא נהנה מבריאות טובה יחסית, וזרח מהישגי ילדיו הבלתי רגילים ונכדיו הרבים והמיוחדים. אבל מכיוון שהוא נכנס כבר לעשור העשירי של חייו, הזיכרון של ר' חיים, באופן טבעי, הוא כבר לא מה שהיה. גופו נמך במספר סנטימטרים, והענק הגמדי הזה מדשדש בהתכנסויות משפחתיות, דואג בשקט לענייניו האישיים ורוֹוֶה נחת מפירותיהן של שנות הקרבה רבות, מתוך ביטול עצמי והכוונה.

לעתים קרובות ניתן לראות אותו מדבר ברכות ובמהירות, לאף אחד במיוחד, בהתייחס לנסיבות הנוכחיות או לעבר. אבל, לא משנה במה עוסק הנאום הנוכחי שלו, הנושא משתנה בחדות ברגע שהוא מבחין במישהו שמתקרב. ברגע שר' חיים קולט אורח שקרב לתחומו, עולה השרוול ומתגלה הקעקוע:
B-2730.

"ראית את המספרים?" הוא שואל תמיד.

בדרך כלל, האורח כבר ראה את המספרים... הרבה פעמים... לפעמים גם לא מזמן, משהו כמו לפני כמה דקות. המנומסים יותר נענים לר' חיים ומתבוננים שוב, או מעמידים פני מתבוננים, לפני שהם ממשיכים בדרכם. השאר רק מרגיעים אותו שהם כבר ראו את המספרים הרבה פעמים לפני כן. ורבים, אולי אפשר להבין, מעדיפים למצוא דרכים עוקפות כדי להימנע מהיתקלות חסרת תכלית – טבע אנושי, כך נראה לי.

הרב ב'

בין השיחות השנונות והאישיות ביותר באותו ערב, הייתה זו שנמסרה על ידי הרב ב'. בתור מנהיג קהילתי ומורה אהוב, לוחצים עליו אוהדיו ושומעי לקחו הרבים להגיע, ולו אף לרגעים מועטים, לאירועים המיוחדים שלהם. למרות שהוא אינו מסוגל לנהוג כך עם כולם, הוא תמיד מכבד בנוכחותו כל אירוע של ויינרב.

סדר יומו של הרב ב' – עיסוקים חינוכיים, קהילתיים, משפחתיים וחברתיים – יותר מקדחתני; הכול יודעים זאת. ובכל זאת, הוא מצליח איכשהו לתת את ההרגשה, בכל מקום שבו הוא נמצא באותו רגע - שזה המקום שבו הוא הכי רוצה להיות.

עקבתי אחריו מפינתי באותו ליל שבת מיוחד, כשאני מתפעל מסבלנותו ומתרשם מחמימותו וחביבותו הרבים.

"בטח מחכים לו עוד שלושה אירועים, והוא עייף יותר מכפי שאפשר לתאר," חשבתי, "ובכל זאת, אף אחד בחדר לא יכול להרגיש את זה."

לבסוף הוא עטה את מעילו ועשה דרכו לעבר הדלת. שמחתי בשבילו. הלחץ עליו, למרות שהוא מעולם לא מראה זאת, הוא בוודאי אדיר. עקבתי כיצד הוא נעלם מאחורי קהל קטן של מאחלי מזל טוב, אל תוך ליל השבת שמעבר לפתח. אבל רגע: בקושי חלפו כמה שניות כשראיתי אותו חוזר פנימה; בטח שכח את הצעיף, חשבתי.

אבל לא. הרב ב' כיוון את צעדיו הבטוחים הישר לעברו של ניצול השואה הקשיש, שישב כעת לבדו בסלון ההומה. הוא פילס את דרכו בין האורחים מהם נפרד לא מזמן, וניגש אל ר' חיים. הרב ב' הושיט את ידו ואחז בזרועו הרפה של האדם המבולבל.

"שבת שלום ר' חיים", הוא קרא בקול רם מספיק כדי לגרום לר' חיים להרים את ראשו ולשים לב.

הוא כבר כמעט יצא מהדלת, אבל לא היה מסוגל ללכת לפני שיברך לשלום מישהו שזקוק לכך.

אבל הרב ב' עדיין לא סיים את משימתו. הוא גחן מעט קרוב יותר, כדי להיות בטוח שר' חיים יכול לשמוע אותו.

"ר' חיים," הוא ביקש בעדינות, "תראה לי את המספרים."

ר' חיים נראה המום. אף פעם לא קרה שמישהו יבקש ממנו לראות את המספרים.

ר' חיים נראה המום. אף פעם לא קרה שמישהו יבקש ממנו לראות את המספרים. בסך הכל ארבע מלים, אבל זו הייתה מתנה בסדר גודל הכי אדיר שאפשר. זה היה משהו שרובנו התאמצנו לא לעשות. זוהר קורן עבר על הפנים העדינות והבלויות, כשהפשיל את שרוולו כדי לגלות את אות הכבוד שאפיין אותו. לא יכולתי להסיר את עיניי מר' חיים, ולא יכולתי שלא להתפעל מהחוכמה, רגישות הלב והאהבה של אדם כמו הרב ב'. הרב ב' סקר את
ה-B-2730 כאילו שמעולם לא ראה זאת קודם. ואז, הרים את זרועו של ר' חיים, קירב אותה אל שפתיו ונשק למספרים.

חושבני שמעולם לא ראיתי מישהו אסיר תודה, מישהו שמרגיש מובן ואהוב, כמו ר' חיים באותו רגע. רגע לאחר מכן נבלע הרב ב' אל תוך חשכת הלילה.

כחצי שעה אחר כך, יצאתי לדרכי הביתה. חשבתי על כל ההזדמנויות שפספסתי, לצעוד כמה פסיעות נוספות כדי להעניק למישהו ברכה, חיוך, מגע, נשיקה... או כל ביטוי אחר של חיבה.

B-2730. מספרים שלעולם לא אשכח.