מדי שנה, עם התקיעה הראשונה בשופר, נשמתי מתכווצת בכאב. מתוך חופשות הקיץ של הילדים והטירוף הסובב את תקופת החזרה ללימודים, אני בדרך כלל מוצאת את עצמי לגמרי לא מוכנה לאתגר הקשור לאותה יללה מקוננת של השופר. השנה, לעומת זאת, קיבלתי מכתב שטילטל אותי משאננותי קצת יותר מוקדם, וגרם לי להתחיל לחשוב מראש על ההזדמנויות הטמונות בשנה החדשה. בעודי קוראת אותו, נזכרתי בתקופה שלפני למעלה מעשר שנים...

המנתחים

"סטודנטית! סטודנטית לרפואה!" – הצעקה הדהדה במורד המסדרון הארוך. נבהלתי והרמתי את מבטי. חמישה גברים בחלוקים לבנים ארוכים צעדו בנחישות במורד המסדרון המצוחצח. שמש של שעת בוקר מוקדמת זרחה מאחוריהם, מציפה את החלונות באור מסנוור, כך שהם נראו גדולים מהחיים, כמו מושיעי היקום בסרט סוג ב'.

אבל זה לא היה סרט, זה היה בית החולים המחוזי. ולמרות שהתנהגותם בהחלט הזכירה כוכבי קולנוע, הם לא היו מושיעי העולם. הם היו מנתחים. השעה הייתה 5:30 בבוקר ואני הייתי בת 24, ברוטציה הקלינית הראשונה שלי בתור סטודנטית שנה ג' לרפואה, ונכנסתי לטריטוריה שלהם, שבה הייתי אמורה לשהות במשך ששת השבועות הבאים. ממלכת המנתחים הייתה שונה מכל מה שראיתי אי פעם. אין ספק שהשנתיים שלמדתי עד כה העשירו אותי בידע רב מתוך ספרים, אבל הן לא הכינו אותי כלל לבאות.

אולי העוצמה והלחץ הם אלו שהובילו למצב שבו, בדומה לחיילים, הפכו המנתחים להיות מנותקים.

הם פתחו את יומם הרבה לפני הזריחה וסיימו הרבה אחרי השקיעה. הצהרות נחרצות היו שגורות בפיהם: "אכלו כשאתם יכולים, לכו לישון כשתוכלו ואל תתעסקו עם הלבלב!" בתור מנתחים באחד מבתי-החולים הגדולים, הם היו תמיד עסוקים. קולות הזימוניות שלהם קטעו כל רגע שקט ונראה היה שקיימת אספקה בלתי נדלית של ניתוחים לכריתת התוספתן, אבנים בכיס המרה ופצועי ירי.

אולי העוצמה והלחץ הם אלו שהובילו למצב שבו, בדומה לחיילים, הפכו המנתחים להיות מנותקים. המתמחה הראשי, ד"ר דויד רוזן, שהיה בתוכנית במשך שש שנים והיה מאוד מוכשר, ייצג גישה זו. לאחר מקרה קשה במיוחד שבו הם לא הצליחו להציל את החולה, הוא העיר בשנינות לשאר המנתחים שהיו נסערים בעליל, "נו טוב, כל הדימומים נפסקים בסופו של דבר..."

הוא הוביל את צוות פקודיו דרך מחלקות בית החולים העמוסות וציפה מההמונים שיפנו לו דרך. זכרו, היו אלה נבחרת המנתחים. תכופות הוא היה עוצר וממטיר על הקבוצה שאלות טכניות מסובכות ונוזף בהם אם לא ענו עליהן נכון. הוא הכשיר אותם להיות קשוחים – להיות בעלי התעוזה, האגו והשחצנות לחתוך אנשים, והוא התייחס לתפקידו ברצינות רבה.

ששת השבועות חלפו עליי בערבוביה של לילות חסרי שינה בתורנות, מילוי אינספור מבחנות בדם ומישוש בטניהם החולות של אנשים. אפילו אני, בעלת הנטייה הברורה לרפואה פנימית, התחלתי להתייחס לחולים בצורה לא אישית: הפרטים או בעיות חיי המשפחה שלהם היו חסרי חשיבות, אם התוספתן שלהם עמד להתפוצץ.

יודה

אבל חולה אחת בלטה בין כל השאר. במבט לאחור, אני חושבת שאפילו המנתחים הכירו בכך שהיה בה משהו שונה, כיוון שהם העניקו לה את שם החיבה "יודה".

היא הייתה בת 75 והובאה לבית החולים מעיר קטנה במקסיקו, ואני הייתי אמורה לבדוק אותה. כשניגשתי למיטתה לראשונה, הבחנתי בכך שמשהו בה היה שונה מאוד. בניגוד עז להמולה והבלגן המאפיינים בתי חולים, ריחפה סביבה תחושה של שלווה. פניה החבוטים וחרוצי הקמטים הציצו מתחת לסדינים, הבעת פניה חמימה ומזמינה. כל פניה חייכו כשהיא חייכה ומהרגע שנכנסתי לחדר, יכולתי להרגיש את מבטה המקומט נח עליי, כשהיא מתבוננת בי ולומדת אותי.

בספרדית מגומגמת, למדתי מבניה שבמשך חודש אחד בטנה התנפחה מאוד, אבל הם הצליחו לשכנע אותה לבוא לארה"ב רק לאחר שעורה הצהיב. הייתה לה עבודה לעשות בכפרה הקטן, היא הייתה המרפאת של הכפר וזכתה לכבוד רב.

כשבדקתי את בטנה, היא תפסה את ידי והניחה אותה על המקום הכואב. ידי עקצצה בידה, כאילו היא מעבירה לי סוג מסוים של אנרגיה. התבוננתי בעיניה וצמרמורת עברה בי. מבטה היה נשגב. שבבי האור בעיניה נדמו כאילו הם מזמנים חוכמה מימים עברו. מרותקת, בהיתי במעמקים החומים מספר שניות נוספות, אבל הזימונית שלי החלה לפעול והיה עליי לעזוב.

כמה בדיקות חשפו את מה שאפילו אני, סטודנטית שנה ג' לרפואה, ידעתי שאינו בשורות טובות – סרטן בלבלב, אבחנה שהיא בדרך כלל קטלנית. עם זאת, עבור המנתחים הייתה זו הזדמנות, ניסיון להשתמש בפרוצדורה ייחודית ויוצאת דופן. עשרה אחוז מהחולים בסרטן הלבלב נרפאים כתוצאה מהפרוצדורה, והמתמחה הראשי היה נלהב, כמעט נרגש, להוסיף ניתוח מסובך זה לרפרטואר שלו.

המנתחים ניגשו לחדרה כקבוצה אחת והרופא האחראי ביקש מיודה לעמוד, כדי שיוכל לבדוק אותה.

עיניה נחו על המתמחה הראשי. הוא היה גבוה, בטוח מכל פגע, בשעה שהיא הייתה כפופה, שלווה וכמעט מלאכית.

היא נעמדה – כל גובהה 1.45 מ', בכתונת לילה לבנה, שערה האפור נופל במורד גבה והיא מוקפת בקבוצה גדולה של מנתחים. כל אחד מהם היה גבוה ממנה בראש או יותר, בחלוקים לבנים מגוהצים ומעומלנים, מקשיבים בדריכות למנתח הבכיר ומנסים לשאת חן בעיניו על ידי מתן התשובות לשאלותיו.

אבל השמש, שזרחה דרך החלונות המלוכלכים והאירה בדרכה חלקיקי אבק שריחפו באוויר, הייתה מעניינת הרבה יותר מאשר קבוצת המנתחים. היא ריחפה לא רק על פניהם של המנתחים, אותן דוגמאות מרהיבות של חיוּת ומרץ, אלא גם על יודה, והאירה אותה באור כמעט שמימי. יודה נשאה את מבטה אל המנתחים לא בפחד, אלא מתוך שעשוע וגם חמלה. בשעה שהם התנשאו ונדחפו לחפש כבוד ולזכות בקידום, היא הפנתה את מבטה הקדמוני לכל מנתח עד שנחו עיניה על המנתח הראשי. ההבדל ביניהם היה בולט; הוא היה גבוה, בטוח ורהוט, בשעה שהיא הייתה כפופה, שלווה וכמעט מלאכית.

בבוקר המחרת הם פתחו את בטנה ומצאו שכולה מלאה גרורות. מכיוון שהם לא היו מסוגלים לעשות דבר, תפרו אותה בחזרה. בניה סיפרו לי שהיא חוזרת לכפר שלה כדי למות.

המנתח הראשי

שלוש שנים לאחר מכן, בבית חולים פרטי מפואר בעיר, עבדתי כמתמחה במחלקה האונקולוגית. בשעה מאוחרת באחת השבתות, כשהייתי בתורנות, הבחנתי בדמות מוכרת. היה זה המנתח הראשי, אבל הוא נראה שונה לחלוטין. הליכתו הבטוחה הפכה להילוך איטי ומרושל ועיניו שברקו פעם בניצחון היו כעת ריקות.

"ד"ר רוזן?" שאלתי. "אתה שייך עכשיו לצוות כאן?"

"אה, ג'קי, קראי לי דויד, בבקשה", אזר כוח לומר. "לא, אני כאן בשבילה... אחותי...". הוא הצביע לעבר חדר שבו גססה אישה בת 36, אם לשני ילדים קטנים, מסרטן בגרון.

הוא הגיע לא כמנתח מפורסם, אלא כאח מְבַכה.

הוא נכנס לחדר ויצא לאחר מספר שעות. יכולתי לראות את הצער שהציף את עיניו בדמעות, אבל זה לא היה רק זה. הרהב נעלם, ואת מקומו תפסה פגיעות.

"אני כל כך מצטערת", גמגמתי.

הוא הביט בי בהיסח הדעת והניד בראשו. "אלוקים," מלמל, "זה כל כך שונה מהצד הזה של הסיפור".

הוא לקח נשימה עמוקה והתרחק, שבור. אחותו מתה בשעת בוקר מוקדמת ביום המחרת.
 

לא חשבתי עליו מאז עד לאחרונה, כשקיבלתי מעטפה בדואר. היה זה קטלוג קורסים מבית הספר לרפואה שלי. חייכתי כשקראתי את הנושא של סמינר-חובה חדש:

"מוסריות ברפואה: כיצד לשלב את המגע האנושי בניתוחים", מועבר על ידי ד"ר דויד רוזן, המנתח הראשי אצלו התמחיתי.

מסיבה כלשהי, נזכרתי ביודה ובעיניה החכמות. ספק גדול בלבי, אם באותו רגע שבו נחו עיניה על המנתח הראשי, היא התפללה להצלת חייה. אני חושבת שהיא ידעה את גורלה. אני תוהה אם במבטה היא קיוותה שהוא יפקח את עיניו לכאב ולסבל שסביבו, ויאפשר לעצמו להתרכך מעט כתוצאה מכך, להיות מושפע מכך. או אולי היא התפללה שהוא יעצום את עיניו בחוזקה ויקשיב לבהירות שבתוכו. או אולי לשניהם.

אינני יודעת, אבל השנה, בראש השנה, כששמעתי את תקיעת השופר המבקשת מאתנו להשתנות – לראות מעבר לעובדות השוליות של חיינו ולהיות גם בעלי אומץ להקשיב לקול הקטן שבפנים – חשבתי על עיניה העתיקות והצלולות של יודה, ועל השינוי המדהים שעבר המנתח.

לבי מתחמם בידיעה, ששינוי אמיתי הוא אפשרי.

שנה טובה לכולנו.