גדלתי בידיעה שהחיים הם מסלול קבוע. מגיעים לגיל מסוים ומתחתנים. ואז באים הילדים. אחרי תשעה חודשי הריון, כל ילד נולד לתוך עולם שמחכה בכליון עיניים לבואו, וגדל בצורה מאוזנת עם שני הורים שחיים יחד בהרמוניה.

תפיסה זו הייתה אולי ורודה מדי, אבל גיליתי שכמה מאותם דברים נפלאים אכן קורים לאנשים. עם זאת, נדיר למצוא אדם שכל חייו התנהלו בצורה חלקה כל כך. לכן לא חשתי מרירות באותו חודש נובמבר קר, שבו מצאתי את עצמי שוכבת בבית חולים עם צירים מוקדמים, בציפייה לילד מספר שתיים. ילד מספר אחת נולד בחודש השביעי, והרופאים חששו קצת הפעם.

חברתי לחדר הייתה אשה שהתמודדה עם בעיות עקרות במשך זמן רב, וכעת, כשעמדה להביא חיים חדשים לעולם, הרופאים לא היו מוכנים לקחת שום סיכון. קשרנו קשר חברות אמיץ, כפי שקורה לעתים במצבים כאלה. היינו בדיוק באותו שלב. שתינו שכבנו שם במיטה כל בוקר, בטנינו מחוברות למוניטורים. עם ההקשבה לפעימות הקצובות של העוברים שלנו, התאהבנו שתינו בסימני החיים שבתוכנו. התחושה שיש ארבעה אנשים בחדר הייתה מוחשית ביותר.

עם ההקשבה לפעימות הקצובות של העוברים שלנו, התאהבנו שתינו בסימני החיים שבתוכנו. התחושה שיש ארבעה אנשים בחדר היתה מוחשית ביותר.

בסוף השבוע שוחררנו, כל אשה לביתה, להמשיך שם את ההמתנה. החלפנו מספרי טלפון. שכבנו בבתינו, וכדי למלא את שעות שמירת ההריון הארוכות, התקשרנו זו לזו, לקבל עדכונים.

"עברתי את השבוע ה-30 – את מאמינה?"

"הגענו ל-31. הפצפונים מתאמצים להגיע לתאריך הנכון!"

"32 שבועות! והם יותר מקילו וחצי…" מצב העניינים נראה טוב.

לא הגענו לשיחה על השבוע ה-33. התינוק שלי כבר היה בחוץ, מתאמץ לנשום.

הטלפון צלצל. זו היתה היא.

"תגיד לה שאני לא יכולה לדבר", אמרתי לבעלי. זה היה נכון. לא הייתי מסוגלת לשמוע על התינוק שלה שגדל ובועט, מוגן ושליו ברחמה, כששלי שכב נאבק, זעיר כל כך וחסר אונים, במחלקת הפגים.

נתקלתי בה בבית החולים; היא הגיעה לשם לביקורת. היא ראתה אותי מחזיקה בקבוק חלב.

"ילדת!" היא קראה בהתרגשות. ואז הוסיפה: "ניסיתי להתקשר אלייך כל כך הרבה פעמים". חייכתי אליה חיוך קלוש.

"זה קשה", אמרתי. הבטתי בבטנה הגדולה בקנאה.

"אני מבינה". היא הביטה בי באהדה אמיתית, ואני הוצפתי ברחמים עצמיים אמיתיים.

אותו לילה, לא יכולתי להירדם. רגשות סותרים גאו בי. "את לא מאמינה שאלוקים, בחוכמתו האינסופית, מזמן לנו רק אתגרים שאִתם אנו מסוגלים להתמודד? את לא יודעת שהניסיון הזה נברא בשבילך?"

ובכל זאת, לא מצאתי מרגוע.

רגשות הקושי שלי התנפחו וגאו והופנו כעת כלפי כל הנשים הפוריות שיכלו לשאת תינוק ברחמן במשך תשעה חודשי הריון שלמים. הן קיבלו אות כבוד של נשיות שאני מעולם לא זכיתי בו. כל חברה שילדה במועדה היוותה איום על תחושת הערך העצמי שלי, והדבר העיב על יכולתי לשמוח בשמחתן.

"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין אדם מן העולם" (פרקי אבות ד', כ"א). האם חטאתי בשלושת אלה? הרגשתי את האמת הטמונה במלים אלה – הוצאתי את עצמי מהעולם שהכרתי עד כה, ועברתי לעולם שכולו מרירות.

מספר שבועות לאחר מכן, הגעתי לבית החולים, כמו בכל יום, כדי להביא חלב לתינוק שלי. היא הייתה שם עם אשה אחרת, הדוּלה שלה כנראה. היא צריכה כבר ללדת, שיערתי.

היא הלכה לקראתי והביטה בי במבט חזק ובהיר. בקול נחוש היא אמרה לי: "אני צריכה להיות חזקה. הכול נגמר".

לבי התנפץ לרסיסים של כאב: היא בישרה לי במרומז שהיא עומדת ללדת ולד מת.

אילו הייתם אותו יום במחלקת היולדות, הייתם רואים שתי נשים חבוקות. לאחת ילד במחלקת הפגים, שגדֵל ומתמלא חיים חדשים בכל יום; רגשות האשמה שחשה התפרצו בדמעות שזרמו על לחייה. השניה ציפתה לאובדן גדול, למשהו שלעולם לא יקרה.

התמונה הגדולה התבהרה לפתע מול עיניי.

ראיתי בילדי ששרד ברכה, והייתי מאושרת בחלקי.

מאותו יום והלאה, התנקה לבי מקנאה, תאווה וצורך בכבוד, בעניין הזה. לא ייחלתי לעצמי את חייהם של אחרים, רק את מה שמתרחש בחיי. ראיתי בילדי ששרד ברכה, והייתי מאושרת בחלקי. הזכות לשאת ילדים ברחמי הייתה די והותר כבוד. לא רציתי יותר מזה.

קור הרוח שבו קיבלה חברתי את האובדן שינה אותי באופן שלעולם לא אשכח. היא הייתה אסירת תודה על ההזדמנות לשאת ילד ברחמה לאחר שנות המתנה, ועצם העניין ניחם אותה. היא הייתה מבצר של אמונה שעמד בעוז מול האסון.

"אני אגלה את המסר שטמון בזה", היא אמרה.

כל הכוחות ששאבה כדי להתמודד עם ארוע זה, זרמו גם אליי, ועל כך אני אסירת תודה לנצח.

חלפו כמה שנים, ושמעתי שהיא ילדה תאומים. זה עתה ילדתי את תינוקי השלישי, גם הוא פג. התקשרתי אליה, וכששמעתי את קולה, הוצפתי בתחושת עונג, טהורה ואמיתית. ידעתי, ללא כל ספק, שהפעם דמעותיי - דמעות של שמחה - נועדו לה, ולה בלבד.