לפני כמעט שלושים שנה התבקש אבי, ר' דוד שוחט, להרצות בפני קבוצה של יהודים ולא-יהודים בניו-יורק. הוא החליט להתמקד בהרצאתו בנושא הצדקה, כנושא אוניברסאלי שנוגע ליהודים וללא-יהודים כאחד.

אבי פתח את הרצאתו בסיפור הבא:

בתקופתו של בעל ה"תוספות יום טוב", מגדולי החכמים בעם ישראל, חי איש עשיר מאוד שמעולם לא תרם פרוטה לצדקה. לאחר פטירתו של הקמצן הנודע הזה, חשו בחברה קדישא שהוא אינו ראוי להיטמן לצד אנשים מכובדים וישרים, ולכן קברו אותו בחלקת ההֵקדש בבית הקברות, השמורה לאנשים המוקעים חברתית.

מספר ימים לאחר הלוויה, קמה המולה בעיר קרקוב. הקצב והאופה, שניים מעמודי התווך של הקהילה, שהיו עד כה נדיבים מאוד בתרומותיהם לצדקה, הפסיקו לפתע לתת תרומות. העניים, שעד עתה התקיימו בזכות הצמד הנדיב, נרעשו. הרגשות היו כה סוערים, שהעניין הובא לפני ה"תוספות יום טוב". הוא זימן את השניים אליו ושאל מדוע קטעו לפתע את "קרן השפע" שלהם.

ענו השניים: "בעבר היה 'הקמצן' נותן לנו שפע ממון לצדקה. הוא הזהיר אותנו במפורש שלא להסגיר את מקור הצדקה, שכן רצה ליהנות ממצוות מתן בסתר. כעת משנפטר, איננו מסוגלים, לצערנו, להמשיך לתרום".

ה"תוספות יום טוב", שנמלא יראת כבוד לנוכח עמידתו האיתנה של 'הקמצן' בהעמדת הפנים המשפילה שלו, ביקש שעם מותו יקברו את גופתו לצד אותו אדם עניו, על אף שמשמעות הדבר הייתה שייטמן בחלקה בלתי-מכובדת זו של בית הקברות.

לאחר סיום הרצאתו של אבי, שנפתחה כאמור בסיפור הזה, ניגש אליו אחד המשתתפים, שהיה כומר, וביקש ממנו לחזור על הסיפור. אבי הציע לו להיפגש למחרת. הוא חשב שהעניין יישכח, אבל למחרת הוא הופתע לראות את הכומר, שהגיע למלון שלו בשעה היעודה.

הכומר הזכיר לאבי את בקשתו - שיחזור בפניו על הסיפור שסיפר אתמול. אבי נעתר, אך עם סיום סיפורו ביקש ממנו הכומר הנסער והנרגש, לחזור שוב על הסיפור.

בשלב זה התרוצץ הכומר לאורכו ולרוחבו של החדר הלוך ושוב, בחוסר מנוחה, עד שלבסוף גילה את הסיבה לסערת הרגשות שלו.

בשלב זה התרוצץ הכומר לאורכו ולרוחבו של החדר הלוך ושוב, בחוסר מנוחה, עד שלבסוף גילה את הסיבה לסערת הרגשות שלו. הוא פנה לאבי בפתאומיות והתוודה בפניו: "ר' שוחט, הנדבן בסיפור הוא אחד מאבות-אבותיי".

אבי הסקפטי ניסה להרגיע את הכומר הצעיר באומרו שאין כל קשר בינו לסיפור, שהתרחש לפני מאות בשנים. "יתר על כן", הוא אמר לו ברורות, "אתה גוי, והאיש הזה היה יהודי".

האיש התבונן באבי בריכוז רב, ולחש: "רבי, עכשיו לי יש סיפור לספר לך".

הוא החל לתאר את הרקע ממנו הגיע. הוא גדל במדינת טנסי. אביו היה רס"ן בצבא ארה"ב בזמן מלחמת העולם השניה. באירופה פגש אביו נערה יהודיה והתאהב בה. הוא הביא אותה הביתה, ככלת המלחמה שלו, ואיש לא ידע מאין הגיעה. זמן קצר לאחר חתונתם בורכו בני הזוג בילד, שאותו גידלו בדבקות לפי המסורת הקתולית. הילד גדל ולמד בסמינר נוצרי, ופנה להמשיך בלימודי כמורה.

אמו של הכומר מתה בדמי ימיה, כשהיה איש צעיר. על ערש מותה, חשפה בפני בנה הנבוך את סוד זהותה. לאחר שקראה קריאת שמע, התוודתה: "אני רוצה שתדע שאתה יהודי". היא יידעה אותו בדבר מורשתו וסיפרה לו שאחד מאבותיו קבור ליד חכם גדול בשם, "בעל התוספות יום טוב". ואז סיפרה לו, כמעט מילה במילה, אותו סיפור שסיפר אבי בהרצאתו.

באותה עת סבר הכומר שאמו הוזה. הוא חש אמנם אי נוחות למשמע מילות הפרידה של אמו, אך היה זה רק רגש חולף. כשחזר לשגרת חייו לאחר שהתאושש ממות אמו, שכח במהרה את הסיפור כולו ואיבד עניין בנושא.

"הרב", קרא הכומר, כולו נסער ונרגש, "חזרת זה עתה על הסיפור, מילה במילה. הזכרת לי את דברי הפרידה של אמי, ואני מבין שהסיפור הזה הוא בוודאי אמיתי. אבל מה אני אמור לעשות? אני כומר בעל שם, ויש לי קהילה גדולה של מאמינים מסורים".

אבי הציע לעזור לו בכל דרך אפשרית. הוא הדגיש בפניו שלפי היהדות הוא אכן יהודי. הוא עודד אותו לחקור את מורשתו וקישר אותו לאנשים בעירו שיכלו לעזור לו. מצויד בכל אלה, נפרד ממנו האיש היגע, שזה עתה גילה את יהדותו.

לאבי לא היה כל קשר עם איש זה אחר כך, והוא לא שמע ממנו.

לפני מספר שנים, בביקור בכותל המערבי, ניגש אל אבי יהודי דתי, מזוקן, בברכת "שלום עליכם".

אבי לא זיהה אותו, והוכה בתדהמה כשהכריז האיש: "אתה לא מזהה אותי, ר' שוחט? אני הכומר-לשעבר שפגשת בניו-יורק!" הוא המשיך: "יהודי לעולם לא מתנתק מבני עמו".

וזה עוד לא סוף הסיפור, לאחרונה גילה אבא שלי, שהוא צאצא ישיר של בעל ה"תוספות יום טוב"! בצומת דרכים מופלאה זו, במלון בניו-יורק, פגש צאצאו של ה"תוספות יום טוב" את צאצאו של "הקמצן", ושינה את גורלו לעולם.