רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

גיוס הגנה רוחנית

י״ט באב ה׳תשס״ו י״ט באב ה׳תשס״ו 13/08/2006 | מאת שרה יוכבד ריגלר

עזרה לפליטי מלחמה יכולה להגן על העם היהודי – סיפורם של אנשי ארגון "מנה חמה" באשדוד.

אבי אמסלם עומד בחזית בית התמחוי שהוא ייסד ומנהל באשדוד, כשבחור צעיר וזוג בשנות הארבעים לחייהם ניגשים אליו. "אמרו לנו שיש כאן אוכל", הם אומרים, ומסבירים שהם תושבים מהצפון, חמש משפחות בסך הכול. אבי מברך אותם בחום ונכנס למטבח כדי לארוז ארוחה חמה לעשרים איש.

בני הזוג, קלאודיו ושרה, עלו מארגנטינה לפני כחמש שנים. הם גרים בקרית-ביאליק, צפונית לחיפה, עם ארבעת ילדיהם. קלאודיו עובד, או עבד, ליתר דיוק, כמאבטח בקניון חיפה. כשהחלו הקטיושות ליפול בשכונה שלהם, הם ברחו. למה לאשדוד? אין להם קרובים בישראל, אבל בתחילת דרכם, כשעלו לארץ, הם שוכנו במרכז קליטה באשדוד, וזה המקום היחיד הבטוח שמוכר להם.

הבחור שהיה עמם, גיל, בן 24, ברח עם אחותו הקטנה אחרי שראה קטיושה נופלת בדיוק ליד בית משפחתו שבעכו. גיל השתחרר מהצבא לפני שנתיים ועדיין לא נקרא לשירות מילואים. אביו בן ה-64, שסובל מלחץ דם גבוה, סירב לצאת מהבית ליעד לא ידוע, כך שהוריו של גיל נשארו בעכו.

משפחתו של קלאודיו, גיל ואחותו, ושלוש משפחות נוספות, גרות אצל ציון ביטון, יהודי שמעולם לא פגשו בטרם מצאו את עצמם מחוסרי-בית באשדוד. ביטון הוא בעליו של בניין קטן בעיר. שתי הקומות התחתונות משמשות אולמות-חתונה, משפחת ביטון מתגוררת בקומה השלישית, ואת הקומה העליונה - הכוללת חדר ענק אחד עם שירותים ומקרר - העניקה המשפחה לפליטי המלחמה. עיריית אשדוד סיפקה מיטות סוכנות ומזרני ספוג, גברת ביטון סיפקה את הסדינים והמגבות. "יש מקלחת ויש טלוויזיה", אומרת שרה בחיוך, "מה עוד אנחנו צריכים?"

את הקומה העליונה - הכוללת חדר ענק אחד עם שירותים ומקרר - העניקה המשפחה לפליטי המלחמה.

שרה, אם לתאומים בני שמונה, מעריכה יותר מכל את הקייטנה הבלתי-רשמית שמשפחת ביטון מספקת לילדי הפליטים.

כשהיא נשאלת אם היא מצטערת שעזבה את ארגנטינה לטובת ישראל, מדינה שסועת-מלחמה, מנענעת שרה בראשה בנחישות. "לא, זאת הארץ שלנו", היא מצהירה בעוז, ומוסיפה שהייתה הרבה אנטישמיות בארגנטינה. "פה בישראל, זה כמו משפחה", היא מציינת, "כולם עוזרים לכולם".

אשדוד

אשדוד, על 230 אלף תושביה, היא העיר השלישית בעוניה בישראל, ובה קיים רק בית תמחוי אחד, "מנה חמה", שנוסד לפני שלוש שנים בידי אבי אמסלם ועוד שישה חברים. אבי עצמו הוא אחד מעשרה ילדים, בנים למשפחה שעלתה ממרוקו. כשגדל, הבין שהענקת מזון למשפחות הכלואות במעגל העוני, מאפשרת להן להשתמש בהכנסתן הזעומה עבור שכר דירה, חשבונות וצרכים אחרים.

אבי וחבריו החלו לשלוח חבילות מזון לבתי עניים פעם בחודש. "אבל אנשים התחילו לבקש אוכל פעם בשבוע, לשבת. אחר כך ראיתי שהם שומרים את האוכל שנשאר משבת, שיספיק להם לכל השבוע. אז החלטנו לפתוח מקום שבו אנשים יוכלו לקבל ארוחה חמה בכל יום".

"מנה חמה" בנוי כולו על מתנדבים. הוא מאכיל כ-200 איש ביום, רובם קשישים. המקום קטן ופשוט: מטבח ו"חדר אוכל" צמוד, שולחנות ארוכים מכוסים בשעוונית פרחונית, וכ-30 כסאות נאים. המזגן מקולקל ביום קיץ חם זה. "אין לנו כסף לתקן אותו", מתנצל אבי.

אין מחוץ לבית התמחוי כל שלט שמכריז על שמו או יעודו של המקום. "אנחנו לא רוצים להביך את האנשים שבאים לכאן", מסביר אבי.

"אין כמו אבי", מעיד יעקב. "לפני שמצאתי את המקום הזה, אכלתי מפחי אשפה".

בסביבות 11.00 בבוקר, חצי שעה לפני פתיחת הדלתות הרשמית, אנשים מתחילים להתקבץ במקום. הלקוחות מגוונים. יעקב, 51, עלה לארץ מהודו בשנת 1979. הוא עבד באל-על כאיש תחזוקה, ובעבודות דומות, עד שמצב בריאותו לא איפשר לו זאת. הוא התעוור חלקית, וחי עם אשתו, אבל שני ילדיו נלקחו ממנו לפני זמן רב, והם גדלים במשפחות אומנות. "אין כמו אבי", מעיד יעקב. "לפני שמצאתי את המקום הזה, אכלתי מפחי אשפה".

בנוסף לבית התמחוי, מדי יום שולח "מנה חמה" 80 ארוחות חמות לבתי-ספר מקומיים, עבור אותם תלמידים שבתיהם ריקים מאוכל.

"מנה חמה" שולח גם 180 ארוחות חמות ביום לאנשים שאינם יכולים לצאת מבתיהם. בשעה 12 בצהריים, סיימה כבר מכונית הרנו הקטנה, שמביאה ארוחות אלו ליעדן, את משימתה להיום - והיא חונה בחזית בית התמחוי. "האמת היא שאנחנו צריכים רכב גדול יותר", מציין אבי כשהוא מצביע על הרנו. על דלתותיה האחוריות כתוב: "תנו את הלב ואת הנשמה למנה חמה".

"למה לא כתוב: תרמו מכיסכם למנה חמה?" אני שואלת.

"אני אגיד לך משהו", עונה אבי, "כשמישהו בא ואומר מלה טובה, זו גם תרומה".

אוכל, מיטות ושיחות טלפון

באשדוד, אבי הוא הכתובת למי שזקוק לאוכל. לפני כעשרה ימים, צלצל הטלפון שלו. על הקו היה בכיר בעיריית אשדוד שביקש ממנו לספק אוכל לשבת ל-300 פליטים מהצפון שמתגוררים במרכזים קהילתיים בעיר.

"כשמישהו מבקש ממך אוכל, אתה לא יכול להגיד לא", מסביר אבי. הוא הסכים מייד, והתכונן להכין את האוכל בבית התמחוי שלו. אבל אז הזדהה כל כך עם כאבם, כאילו היו בני משפחתו ממש, ושינה את דעתו. "האנשים האלה היו תחת התקפה. הם עברו טראומה, הם רחוקים מהבית, ולא יודעים מתי יוכלו לחזור הביתה, ומה ימצאו כשיחזרו. היותר מבוססים נשארו בבתי מלון או עם משפחה. האנשים האלה, שנמצאים במרכזים קהילתיים, צריכים יותר מאוכל. צריך לשקם את תחושת הכבוד העצמי שלהם".

ביום שישי בבוקר הלך אבי לשירות קייטרינג מקצועי והזמין 900 מנות – שלוש ארוחות שבת ל-300 איש. זה עלה לו 6,000 דולר. "עכשיו אני צריך להביא את הכסף", הוא מסכם בביישנות.

לדברי יוסי ענתבי, מנהל קו הסיוע של עיריית אשדוד, אלפי פליטים מהצפון עברו לגור אצל תושבי אשדוד. בנוסף על כך, 500 פליטים חיים במרכזי קליטה, מעונות ובתי ספר. העירייה מספקת מיטות, מזרנים, ומיטות לתינוקות. מלבד זאת, כל מי שבתעודת הזהות שלו רשומה כתובת צפונית, נכנס בחינם לבריכות העירוניות ולפעילויות המרכזים הקהילתיים. העירייה מארגנת גם פעילויות והופעות מיוחדות לפליטים. "אנחנו לא מספקים אוכל", מסביר ענתבי, כשהוא מסתכל על אבי, "זה לא מתפקידנו".

חדר ההמתנה בכניסה למשרדו של ענתבי מלא ערימות גבוהות של קופסאות פאזלים, מתנה מהיצרן לילדים העקורים. קו הסיוע העירוני עמוס בתושבים שמציעים עזרה לפליטים. "לא חסרים כאן אנשים טובים. אנחנו באמת עם חזק", מדגיש ענתבי. "הרגע ראיתי את הכתובת הזאת באינטרנט", והוא מפנה אליי את מסך המחשב שלו, שעליו כתוב: "תודה לנסראללה שאיחד את העם".

המערכה הרוחנית

אבי, משפחת ביטון, יצרן הפאזלים, ואלפי משפחות בכל רחבי הארץ שפתחו את בתיהם לפליטים – כל אלה תורמים למאמץ המלחמתי יותר ממה שנראה לנו. למעשה, בכל פעם שאבי נותן אוכל לקשיש או לעני, הוא מגייס "חיילים רוחניים", לא רק באשדוד, כי אם גם בחזית הצפון. איך זה קורה?

לפי היהדות, בכל פעם שיהודי/ה עושה מעשה טוב, הוא או היא יוצרים כוח רוחני חיובי.

לפי היהדות, בכל פעם שיהודי/ה עושה מעשה טוב, הוא או היא יוצרים כוח רוחני חיובי, מלאך, שאותו ניתן לשלוח ליעד מסוים: אדם חולה, אדם הנתון בסכנה או חייל בקרב. א-לוהים השולט בעולם הוא זה שמחליט לאן לכוון אותם כוחות רוחניים. אך לפי השקפת העולם היהודית, הגיוני מאוד ש-180 המנות שאבי אמסלם שלח לאנשים הספונים בבתיהם ביום חמישי האחרון, יצרו 180 מלאכים שהדפו את טילי הקטיושה - שהיו מיועדים לבתי יהודים - אל שטחים פתוחים.

בימים אלה נערך מבצע שייצור "זוגות לוחמים", ו"ישדך" בין חיילים ישראלים ליהודים בארץ ובתפוצות. תפקיד החייל הוא ללחום במלחמה; תפקיד האזרח הוא להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצוות כדי להגן על החייל. כך היו פני הדברים בתקופת המלך דוד, שנצחונותיו הצבאיים בנו את ממלכת ישראל.

בשבוע שעבר פגשתי לוחמת עזת-רוח כזאת באשדוד. אילו לבשה מדים, היו עליהם בוודאי דרגות קצונה גבוהות. במקום זאת, היא הייתה לבושה בגדי חול, ומשכה אחריה עגלת קניות. שמה דגנית והיא בת 33, אם לשלושה ילדים.

היא נכנסה לחדר במרכז הקהילתי שהוסב לחדר שינה לפליטים. החדר היה מלא מיטות מקיר לקיר, עליהן ישבו פליטים עקורים, מדוכאים, המומים, מחזיקים תינוקות בוכיים. דגנית ניגשה למשפחה צפתית וביקשה: "תני לי את הבגדים המשומשים של התינוק. אני אכבס אותם בבית ואחזיר לך אותם נקיים." האמא מצפת, שהחלה לכבס את בגדיהם של חמשת ילדיה ביד, חיבקה את דגנית. כשהתחילה האם לעבור על הבגדים בשקית הניילון כדי להעביר אותם לדגנית, ניגשה דגנית למשפחה הבאה, באותה הצעה.

"למה את עושה את זה?" שאלתי את דגנית בעדינות. "קיץ עכשיו. את יכולה ללכת לבריכה במקום לאסוף כביסה מלוכלכת של אנשים אחרים".

דגנית הביטה בי בתדהמה. "שאני אלך לבריכה?!" היא קראה. "יש עכשיו מלחמה! איזה מין אנשים אנחנו, אם אנחנו לא עוזרים אחד לשני?"

כמעט שיכולתי לראות את המלאך נוסק מעגלת הקניות שלה, ומתעופף מעלה מעלה.

תרומות ל"מנה חמה" ניתן לשלוח לת.ד. 8450, אשדוד, מיקוד 77183, או בטלפון, באמצעות כרטיס אשראי, 08-8564373.

כל תרומה יוצרת מלאך, כדברי הנביא ישעיהו: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א, כח).

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן