החלטתי לבלות את השנה הראשונה שלי בקולג' מעבר לים – בצרפת – משתי סיבות: כדי ליהנות וכדי להתרחק מהיהדות. ואני לא יודע איזו סיבה הייתה החזקה מבין השתיים.

בהעדר מונח מתאים יותר, ניתן לומר שחונכתי כיהודי "סוּפּר-רפורמי". גדלתי בשנות ה-70 בפרבר לבן-אנגלו-סקסי-פרוטסטנטי בסן-פרנסיסקו, במקום ששמו וולנַט קריק. הוריי היו חברים בבית הכנסת הרפורמי. פירוש הדבר היה, שהייתי צריך ללכת לבית הכנסת לפחות פעמיים בשנה ולעתים נגררתי לשם גם בימי שבת.

לומר שלא גדלתי עם זהות יהודית חיובית, זו לשון המעטה. סן-פרנסיסקו בשנות ה-70 לא הייתה בדיוק אות ומופת לחיים יהודיים. רק כדי שתקלטו את הרקע: בתיכון הציבורי שבו למדתי, שמנה 1400 תלמידים, היו 6 יהודים – אחותי ואני היינו שניים מהם. יהדות הייתה משהו שקורה מדי פעם, וכשהיא קרתה, היא תמיד הפריעה ל"חיים האמיתיים" שלי. חוויותיי בנוגע ליהדות הותירו אותי קר, אדיש וחסר אהדה באופן כללי כלפי כל הדברים היהודיים.

יהדות הייתה משהו שקורה מדי פעם, וכשהיא קרתה היא תמיד הפריעה ל"חיים האמיתיים" שלי.

לכן בגיל 20, כשעליתי על המטוס ופניי מועדות לפריז, לא הותרתי מאחוריי שום מורשת יהודית שהייתה משמעותית עבורי, שום קשר ליהדות או למסורת היהודית. כפי שראיתי זאת באותה תקופה, אחד היתרונות המשמעותיים של המגורים במקום כה רחוק, היה שסוף סוף אוכל להיפטר מטקסי החגים של תשרי, לחזור הביתה בסוף השנה, לשקר ולהגיד שהלכתי לבית הכנסת, ואיש לא יוכל להוכיח שלא. "מה הם כבר יעשו?" התרברבתי בפני חבריי באוניברסיטת לוס-אנג'לס, "יתקשרו לבית הכנסת בבורדו וישאלו אם הייתי שם?" חשבתי שהצלחתי. אבל כשהגעתי לבורדו, שם עמדתי לבלות את שנת הלימודים, כל זה השתנה. מסתבר שלאלוקים היו תוכניות אחרות בשבילי.

הזמנה לשבת

יום אחד סיירתי בעיר וחלפתי על פני חנות של סחורה מיובאת מאמריקה. בעודי מתבונן בחלון הראווה, משהו תפס את מבטי. זה היה יו-יו בצורת דיסקוס הוקי של קבוצת "כלבי הים הזהובים של קליפורניה". לא האמנתי למראה עיניי! כלבי הים הזהובים היו קבוצת ההוקי המקצועית של אזור מגוריי למשך זמן מה; אבי ואני נהגנו ללכת ביחד למשחקים שלהם כשהייתי ילד. זו הייתה תקופה נהדרת שעברה עלינו במשותף. באותו רגע החלטתי שאני חייב לקנות את היו-יו הזה.

נכנסתי פנימה ואת פניי קיבל סמי, בעל החנות. הוא היא איש קטן עם שיער כהה, עור כהה ואחד החיוכים החמימים ביותר שראיתי מימיי. בסופו של דבר שוחחנו במשך שעתיים על החיים בקליפורניה, מה דעתי על צרפת ועוד. התרשמתי מאוד מחביבותו הכנה. ואז, בלי הכנה מוקדמת, הוא אמר, "טוב, אתה יהודי כמובן, נכון?"

הייתי המום. גובהי 1.83 מ', שערי בלונדיני ועיניי כחולות, וכבר קראו לי הרבה שמות בחיי, אבל מעולם לא קראו לי "יהודי!". למעשה, פעמים רבות הייתה לי בעיה לשכנע אנשים שאני אכן יהודי!

"אה, כן", אמרתי. "אבל איך ידעת?"

"פשוט ידעתי", אמר סמי באותו חיוך חמים. "למה שלא תבוא לסעודת ליל שבת ותכיר את המשפחה שלי?"

מסיבה כלשהי קיבלתי את ההזמנה, למרות שהשתדלתי להתחמק מהיהדות ככל האפשר.

בליל שבת, הערב היה מקסים – חמים, מזמין ומקבל. חיכיתי כל הזמן למשהו שלילי שיקרה, כדי לחזק את הטיעון שלי שליהדות אין מה להציע לי, אבל דבר לא קרה. עזבתי כשאני מרגיש נהדר, מחובר למשהו שמעבר לעצמי.

סמי המשיך להזמין אותי בשבתות ולאחר מכן, בכל החגים. מצאתי את עצמי מקבל את כל הזמנותיו – ואפילו מצפה להן בשקיקה. בפסח, שבעה מחבריי היהודים היו מוטרדים מכך שלא היה להם סדר להשתתף בו. לא ייאמן, חשבתי לעצמי באותה עת, "יהודים שממש רוצים להשתתף בליל הסדר".

התקשרתי לסמי לשאול אם אולי גם הם יכולים לבוא. לפני שהספקתי לסיים את המשפט, הוא אמר, "תביא אותם. תביא את כולם". הזכרתי לו שהיום יום לפני פסח ושמדובר ב-7 אנשים נוספים. "תביא אותם, רוס. ואת כל מי שאתה מכיר שאין לו לאן ללכת בליל הסדר". למרות שלחג הפסח לא הייתה שום משמעות עבורי אז, התרגשתי עד דמעות מנדיבותו של סמי. נדיבות למען אנשים שמעולם לא פגש. נדיבות שנולדה מתוך הסיבה היחידה – היותנו אחים יהודים שזקוקים לעזרה.

מה אני עושה – הולך לארוחות שבת וסדר-פסח, בשעה שנסעתי קרוב ל- 13,000 ק"מ כדי להתרחק בדיוק מאותם דברים?

עכשיו הייתי ממש מבולבל! מה אני עושה – הולך לארוחות שבת וסדר-פסח, בשעה שנסעתי קרוב ל- 13,000 ק"מ כדי להתרחק בדיוק מאותם דברים? איך זה ייתכן?

החלטתי ששתי החוויות שהיו לי עד היום עם היהדות – אחת שלילית מאוד (תקופת הילדות שלי) ואחת חמימה ואוהבת מאוד (עם סמי ומשפחתו) – היו כמו חומר ואנטי-חומר ב"מסע בין כוכבים". אין אפשרות ששתיהן יתקיימו באותו יקום. היה עליי לגלות מי מהן היא היהדות האמיתית. הייתה לי הרגשה שזו החוויה האוהבת והחמימה, אבל לא היו לי הוכחות לכך. לכן, התחלתי לחפש את האמת בנוגע ליהדות ולבדוק לאן אני שייך.

נדרש לכך מסע בן עשר שנים, אבל גיליתי שתחושת הבטן שלי הייתה נכונה: גיליתי שהיהדות היא אכן דת חמה, מחבקת ורלוונטית, עם א-ל אוהב. התחלתי לשנות את חיי בצורה איטית ויסודית. כיום, אני חי עם אשתי ושתי בנותיי היפיפיות בשכונה יהודית ואנו שומרים על אורח חיים יהודי דתי.

אחרי הקולג', נותק הקשר שלי עם סמי. מעולם לא הזדמן לי להודות לו על כל מה שעשה למעני. אינני יודע אם הוא מודע להשפעה המכרעת שהייתה לו על חיי: סגנון החיים שלו ונדיבותו לאח יהודי - למרות היותו יהודי לא-דתי - הייתה המנוף שהביא אותי לשקול מחדש 20 שנות דחייה של היהדות ובסופו של דבר, לשנות את חיי. חיפושיי אחר אלוקים והיהדות החלו בו ובאותו יו-יו בחלון הראווה. יו-יו שעדיין נמצא ברשותי; שאני נוצר עד עצם היום הזה.