ביום שישי בצהריים, אחרי כמה שעות של סידורים, בתוך מכונית עם מזגן מקולקל, הפלאפון מצלצל ואני שולח יד מזיעה לכפתור הדיבורית, מתנחם בידיעה שעוד מעט אני מגיע הביתה ונכנס לאזור אקלים ממוזג.

אשתי על הקו. "אמא שלי אמורה לתת לך מעטפה בשבילי, אז תביא לי את זה כשאתה חוזר הביתה".

לא הבנתי. "מה כשאני חוזר הביתה? אני עוד שנייה נכנס לחנייה..."

"אתה לא בדרך לבית הקברות?!" היא שואלת בתמיהה.

לא. נכון. שוב שכחתי. האזכרה של סבא יעקב, סבא של אשתי.

"הרי הזכרתי לך לפני יומיים – תגיד לי, יש לך משהו נגד האזכרות של המשפחה שלי?" היא שואלת חצי בצחוק, "כי לפני שבועיים שכחת את האזכרה של דודה שרה".

לא. לא משהו אישי – פשוט, אני לא ממש טיפוס של בית קברות, ובבית שבו אני גדלתי, לא הייתה מודעות כל-כך מפותחת לאזכרות כמו במשפחה של אשתי. אני מאחסן את הפנטזיות על מקלחת ומזגן לעוד שעתיים, ושם פעמיי לבית הקברות – מרחק של כחצי שעה מביתי.

הגעתי לבית הקברות רבע שעה לפני הזמן, והצטרפתי לקבוצה מבני משפחתי המורחבת שישבו על הספסלים שבכניסה. אנחנו לא מתראים לעתים קרובות, כך שהיה די נחמד להתעדכן אחד אצל השני, מה קורה בחיים.

בעודנו מדברים מתקרבת אלינו אישה כבת 40, קצת מוזנחת ומוזרה למראה, מהטיפוסים שמסתובבים בבתי-קברות. דווקא התחיל להיות נחמד, וקיוויתי שהיא לא תהרוס את אווירת האחווה המשפחתית. היא מתחילה לעבור מאחד לאחד, מציעה זרי פרחים קטנטנים. "בשביל הברכה", היא אומרת, "מריחים ואומרים בורא מיני בשמים", היא מסבירה תוך שהיא עוברת מאחד לאחד. אני מסרב בנימוס ומסיט את מבטי לצד – אין עליי מזומן, כך שאני לא רוצה פרח ולא את ההתחייבות לתשלום, שבוודאי תגיע עוד מעט.

אחד מבני המשפחה שלקח פרח שואל אותה אם צריך לשלם. האישה, שמחזיקה בידה גם שקית ניילון עם מטבעות, עונה בקול חלוש, "לא צריך לשלם. אם מישהו רוצה לתרום, אז הוא יכול. אני לא מבקשת".

למה היא צריכה לעמוד דווקא כאן? הייתה אווירה נחמדה לפני שהיא הגיעה.

חלק מבני משפחתי מטילים מטבעות לשקית שבידה, והיא ממשיכה לעמוד בינינו, אולי מחכה לראות אם עוד אנשים אמורים להגיע. "נו, שתלך כבר...", מתגנבות מחשבות זרות לראשי. למה היא צריכה לעמוד דווקא כאן? הייתה אווירה נחמדה לפני שהיא הגיעה, שנקטעה עם נוכחותה הזרה.

מגיעים עוד כמה בני משפחה, וגם להם היא מיד מציעה את מרכולתה. היא ממשיכה לעמוד בינינו ומתחילה כבדרך אגב לספר על עצמה. מסתבר שהיא אם חד-הורית, מובטלת, שמקווה מאוד למצוא עבודה, אז בינתיים היא כאן, מחלקת פרחים ושוטפת מצבות – רק כדי שיהיה מה לאכול בבית.

אני קצת מתבייש לכתוב זאת, אבל באותם רגעים, לא רק שהסיפור שלה לא עניין אותי, אלא שקיוויתי גם שאף אחד לא יגלה בה עניין מיוחד, כדי שהיא תסיים את דבריה ונוכל לחזור לשיחת החולין בה עסקנו לפני הגעתה. מעבר לכך, מצאתי את עצמי מקפיד שלא להסתכל לעברה. זה מה שחסר לי, חשבתי (לצערי) באופן אוטומטי, היא תחשוב שאני מתעניין ותמשיך לספר את הצרות שלה ותשאל אם אפשר לעזור לה בתרומה.

היא המשיכה לדבר, וסיפרה שהבוקר התנפחו לה החניכיים והיא הלכה לקופת-החולים שהייתה סגורה כבר בשעה 11 בבוקר.

ואז תמר, דודה של אשתי, עשתה טעות אסטרטגית, מבחינתי. היא התחילה להתעניין בדבריה של האישה, להזדהות איתה ("הלחי שלך באמת נראית קצת נפוחה"), לשאול שאלות ("אין עוד סניף פתוח באזור שלך?"), ולייעץ לה מה לעשות ("חייב להיות מר"מ שפתוח גם עכשיו, תלכי שלפחות יתנו לך אנטיביוטיקה לפני שבת").

טעות. טעות חמורה. עכשיו היא תתנחל פה ותתחיל לבקש תרומות.

ותמר ממשיכה לשאול ולהתעניין. כמה ילדים יש לך? ("ילדה אחת") במה עבדת לפני כן? ("מזכירה")… וככל שעובר הזמן אני מוצא את עצמי מוקסם, עֵד לאיכות חדשה שלא הכרתי עד היום. תמר לא סתם שאלה והתעניינה כמו שאני הייתי מתעניין (אם הייתי מתעניין), בצורה טיפולית-משהו, ולא נעים לומר, קצת פטרונית ומתנשאת. היא באמת התעניינה ונתנה עצות ככל יכולתה, כאילו היא מדברת אל חברה שלה.

"איזו אלופה", חשבתי. ככה מתעניינים, ככה מדברים בגובה העיניים גם עם מישהו שאין לך אתו כמעט כלום במשותף. תלמד ממנה, אדון היי-טק נכבד, אני אומר לעצמי וחושב שהיה שווה להגיע לאזכרה רק בשביל זה. עדיין לא ידעתי שהשיעור ברגישות לזולת רק התחיל.

האישה המשיכה לדבר, לספר על חייה ועל צרותיה, ואני, ושאר בני משפחתי שהתרגלו לנוכחותה, חזרנו לשיחה שנקטעה. המשכנו לדבר על דא ועל הא כאשר כל אותה עת אני ממשיך להקשיב גם לתמר משוחחת עם האישה.

התיישבתי לידן, מהופנט ומתפעל מהכנות, מהישירות והאמפטיה האמיתית והנדיבה שנבעה מתמר, בלי שום טיפה של התנשאות.

בשלב מסוים רחקתי מעט מהמשוחחים והתיישבתי לידן, בצד, מהופנט ומתפעל מהכנות, מהישירות והאמפטיה האמיתית והנדיבה שנבעה מתמר, בלי שום טיפה של התנשאות.

האישה המשיכה בדבריה, וסיפרה שלפני שהיא הלכה לקופת החולים היא עוד הספיקה לגשת לחנות הירקות ולמכולת, כדי לנסות לאסוף מצרכי-מזון בסיסיים עבור אדם עני שגר בשכונה שלה, "שיהיה לו לפחות עם מה לעשות כוס תה – ואת יודעת מה", היא המשיכה, "הם לא כל-כך מהר הסכימו לתת לי דברים. אני הייתי צריכה להתחנן בשבילו. אנשים כבר לא מוכנים לעזור בימינו".

מחשבות של פסיכולוגיה-בגרוש עלו בי אז, בנוסח "היא בטח מנסה להראות שגם היא שווה משהו בזה שהיא עוזרת לאחרים. לטפח את הכבוד העצמי שלה". חשבתי שתמר מאוד תשבח אותה על העשייה שלה למען הזולת. אני משער שזה מה שאני הייתי עושה כדי לרומם את הביטחון שלה (ובעיקר את הביטחון שלי - בתור זה שמחלק את המחמאות במבט מלמעלה). אך במקום לשבח אותה, תמר אמרה משפט אחד שגרם לאישה הזרה לעצור את שטף דיבורה ולדמוע.

בתגובה לדברי האישה שסיפרה על כך שהיא עזרה לאדם העני, אמרה תמר בטבעיות, "את היחידה שיכולה להבין מה עובר עליו – בגלל זה רק את עזרת לו".

הסתכלתי על פני האישה הזרה. היא קפאה לרגע, מצמצה כמנסה לקלוט מה נאמר לה, ואז רכנה קדימה לעבר תמר וליטפה אותה על לחייה. כשידה מחזיקה בידה של תמר, היא אמרה, "את לא יודעת איזה מתנה נתת לי עכשיו. תודה". ואז חזרה אחורנית, נבוכה קמעה ממחוות החיבה שפרצה ממנה.

במשפט אחד הפכה אותה תמר לבן-אדם, לא רק שווה בין שווים, אלא אף בעל יתרון. אדם אשר לומד ממה שקורה לו בחייו. אדם שגדל וצומח. אדם רגיש לזולת. העניות, שגרמה לה להיות בעמדת נחיתות, הפכה פתאום ליתרון כאשר מדובר בדברים החשובים בחיים, כמו התחשבות באנשים אחרים.

משהו האיר בפניה של האישה הזרה, והיא החלה פתאום לדבר על תכניותיה לעתיד. על רצונה למצוא עבודה מכובדת, על כך שמצבה הנוכחי הוא רק זמני. קולה הפך יציב יותר ואופטימיות היתה נסוכה על פניה. אדם חדש היה לפנינו. עם חיוך על פניה, היא עזבה אותנו והתקדמה לעבר קבוצת אנשים חדשה שעמדה להיכנס לבית הקברות.

לאחר טקס האזכרה, ניגשתי לדודה תמר והודיתי לה על השיעור המאלף, והיא חייכה בטבעיות ואמרה שהיא לא ידעה שמישהו שם לב לשיחה שלה עם האישה. מעבר לכך היא טענה בענווה אופיינית שהיא לא עשתה שום דבר מיוחד, היא בסך הכל דיברה איתה ואמרה את האמת...

נכנסתי למכונית עם המזגן המקולקל, ולמען האמת, כבר לא כל-כך הרגשתי את החום. הרגשתי כמו אדם שכל חייו מתאמן בריצה, קונה את כל הציוד האפשרי, אדם שברשותו נעלי ריצה יוקרתיות ומקצועיות – ואז מגיע מישהו עם סנדלים ומראה לו את הגב על מסלול הריצה ללא כל מאמץ מיוחד.

תודה לך דודה תמר היקרה, על השיעור המאלף. על גובה העיניים. על הענווה הטבעית. על האהבה לאדם באשר הוא – ובעיקר על הפיסגה שהצבת בפני כולנו.

אולי יום אחד, אחרי המון עבודה רוחנית, אצליח להתקרב למקום שבו את נמצאת באופן טבעי.