ביום שישי בצהריים, אחרי כמה שעות של סידורים, בתוך מכונית עם מזגן מקולקל, הפלאפון מצלצל ואני שולח יד מזיעה לכפתור הדיבורית, מתנחם בידיעה שעוד מעט אני מגיע הביתה ונכנס לאזור אקלים ממוזג.
אשתי על הקו. "אמא שלי אמורה לתת לך מעטפה בשבילי, אז תביא לי את זה כשאתה חוזר הביתה".
לא הבנתי. "מה כשאני חוזר הביתה? אני עוד שנייה נכנס לחנייה..."
"אתה לא בדרך לבית הקברות?!" היא שואלת בתמיהה.
לא. נכון. שוב שכחתי. האזכרה של סבא יעקב, סבא של אשתי.
"הרי הזכרתי לך לפני יומיים – תגיד לי, יש לך משהו נגד האזכרות של המשפחה שלי?" היא שואלת חצי בצחוק, "כי לפני שבועיים שכחת את האזכרה של דודה שרה".
לא. לא משהו אישי – פשוט, אני לא ממש טיפוס של בית קברות, ובבית שבו אני גדלתי, לא הייתה מודעות כל-כך מפותחת לאזכרות כמו במשפחה של אשתי. אני מאחסן את הפנטזיות על מקלחת ומזגן לעוד שעתיים, ושם פעמיי לבית הקברות – מרחק של כחצי שעה מביתי.
הגעתי לבית הקברות רבע שעה לפני הזמן, והצטרפתי לקבוצה מבני משפחתי המורחבת שישבו על הספסלים שבכניסה. אנחנו לא מתראים לעתים קרובות, כך שהיה די נחמד להתעדכן אחד אצל השני, מה קורה בחיים.
בעודנו מדברים מתקרבת אלינו אישה כבת 40, קצת מוזנחת ומוזרה למראה, מהטיפוסים שמסתובבים בבתי-קברות. דווקא התחיל להיות נחמד, וקיוויתי שהיא לא תהרוס את אווירת האחווה המשפחתית. היא מתחילה לעבור מאחד לאחד, מציעה זרי פרחים קטנטנים. "בשביל הברכה", היא אומרת, "מריחים ואומרים בורא מיני בשמים", היא מסבירה תוך שהיא עוברת מאחד לאחד. אני מסרב בנימוס ומסיט את מבטי לצד – אין עליי מזומן, כך שאני לא רוצה פרח ולא את ההתחייבות לתשלום, שבוודאי תגיע עוד מעט.
אחד מבני המשפחה שלקח פרח שואל אותה אם צריך לשלם. האישה, שמחזיקה בידה גם שקית ניילון עם מטבעות, עונה בקול חלוש, "לא צריך לשלם. אם מישהו רוצה לתרום, אז הוא יכול. אני לא מבקשת".
למה היא צריכה לעמוד דווקא כאן? הייתה אווירה נחמדה לפני שהיא הגיעה.
חלק מבני משפחתי מטילים מטבעות לשקית שבידה, והיא ממשיכה לעמוד בינינו, אולי מחכה לראות אם עוד אנשים אמורים להגיע. "נו, שתלך כבר...", מתגנבות מחשבות זרות לראשי. למה היא צריכה לעמוד דווקא כאן? הייתה אווירה נחמדה לפני שהיא הגיעה, שנקטעה עם נוכחותה הזרה.
מגיעים עוד כמה בני משפחה, וגם להם היא מיד מציעה את מרכולתה. היא ממשיכה לעמוד בינינו ומתחילה כבדרך אגב לספר על עצמה. מסתבר שהיא אם חד-הורית, מובטלת, שמקווה מאוד למצוא עבודה, אז בינתיים היא כאן, מחלקת פרחים ושוטפת מצבות – רק כדי שיהיה מה לאכול בבית.
אני קצת מתבייש לכתוב זאת, אבל באותם רגעים, לא רק שהסיפור שלה לא עניין אותי, אלא שקיוויתי גם שאף אחד לא יגלה בה עניין מיוחד, כדי שהיא תסיים את דבריה ונוכל לחזור לשיחת החולין בה עסקנו לפני הגעתה. מעבר לכך, מצאתי את עצמי מקפיד שלא להסתכל לעברה. זה מה שחסר לי, חשבתי (לצערי) באופן אוטומטי, היא תחשוב שאני מתעניין ותמשיך לספר את הצרות שלה ותשאל אם אפשר לעזור לה בתרומה.
היא המשיכה לדבר, וסיפרה שהבוקר התנפחו לה החניכיים והיא הלכה לקופת-החולים שהייתה סגורה כבר בשעה 11 בבוקר.
ואז תמר, דודה של אשתי, עשתה טעות אסטרטגית, מבחינתי. היא התחילה להתעניין בדבריה של האישה, להזדהות איתה ("הלחי שלך באמת נראית קצת נפוחה"), לשאול שאלות ("אין עוד סניף פתוח באזור שלך?"), ולייעץ לה מה לעשות ("חייב להיות מר"מ שפתוח גם עכשיו, תלכי שלפחות יתנו לך אנטיביוטיקה לפני שבת").
טעות. טעות חמורה. עכשיו היא תתנחל פה ותתחיל לבקש תרומות.
ותמר ממשיכה לשאול ולהתעניין. כמה ילדים יש לך? ("ילדה אחת") במה עבדת לפני כן? ("מזכירה")… וככל שעובר הזמן אני מוצא את עצמי מוקסם, עֵד לאיכות חדשה שלא הכרתי עד היום. תמר לא סתם שאלה והתעניינה כמו שאני הייתי מתעניין (אם הייתי מתעניין), בצורה טיפולית-משהו, ולא נעים לומר, קצת פטרונית ומתנשאת. היא באמת התעניינה ונתנה עצות ככל יכולתה, כאילו היא מדברת אל חברה שלה.
"איזו אלופה", חשבתי. ככה מתעניינים, ככה מדברים בגובה העיניים גם עם מישהו שאין לך אתו כמעט כלום במשותף. תלמד ממנה, אדון היי-טק נכבד, אני אומר לעצמי וחושב שהיה שווה להגיע לאזכרה רק בשביל זה. עדיין לא ידעתי שהשיעור ברגישות לזולת רק התחיל.
האישה המשיכה לדבר, לספר על חייה ועל צרותיה, ואני, ושאר בני משפחתי שהתרגלו לנוכחותה, חזרנו לשיחה שנקטעה. המשכנו לדבר על דא ועל הא כאשר כל אותה עת אני ממשיך להקשיב גם לתמר משוחחת עם האישה.
התיישבתי לידן, מהופנט ומתפעל מהכנות, מהישירות והאמפטיה האמיתית והנדיבה שנבעה מתמר, בלי שום טיפה של התנשאות.
בשלב מסוים רחקתי מעט מהמשוחחים והתיישבתי לידן, בצד, מהופנט ומתפעל מהכנות, מהישירות והאמפטיה האמיתית והנדיבה שנבעה מתמר, בלי שום טיפה של התנשאות.
האישה המשיכה בדבריה, וסיפרה שלפני שהיא הלכה לקופת החולים היא עוד הספיקה לגשת לחנות הירקות ולמכולת, כדי לנסות לאסוף מצרכי-מזון בסיסיים עבור אדם עני שגר בשכונה שלה, "שיהיה לו לפחות עם מה לעשות כוס תה – ואת יודעת מה", היא המשיכה, "הם לא כל-כך מהר הסכימו לתת לי דברים. אני הייתי צריכה להתחנן בשבילו. אנשים כבר לא מוכנים לעזור בימינו".
מחשבות של פסיכולוגיה-בגרוש עלו בי אז, בנוסח "היא בטח מנסה להראות שגם היא שווה משהו בזה שהיא עוזרת לאחרים. לטפח את הכבוד העצמי שלה". חשבתי שתמר מאוד תשבח אותה על העשייה שלה למען הזולת. אני משער שזה מה שאני הייתי עושה כדי לרומם את הביטחון שלה (ובעיקר את הביטחון שלי - בתור זה שמחלק את המחמאות במבט מלמעלה). אך במקום לשבח אותה, תמר אמרה משפט אחד שגרם לאישה הזרה לעצור את שטף דיבורה ולדמוע.
בתגובה לדברי האישה שסיפרה על כך שהיא עזרה לאדם העני, אמרה תמר בטבעיות, "את היחידה שיכולה להבין מה עובר עליו – בגלל זה רק את עזרת לו".
הסתכלתי על פני האישה הזרה. היא קפאה לרגע, מצמצה כמנסה לקלוט מה נאמר לה, ואז רכנה קדימה לעבר תמר וליטפה אותה על לחייה. כשידה מחזיקה בידה של תמר, היא אמרה, "את לא יודעת איזה מתנה נתת לי עכשיו. תודה". ואז חזרה אחורנית, נבוכה קמעה ממחוות החיבה שפרצה ממנה.
במשפט אחד הפכה אותה תמר לבן-אדם, לא רק שווה בין שווים, אלא אף בעל יתרון. אדם אשר לומד ממה שקורה לו בחייו. אדם שגדל וצומח. אדם רגיש לזולת. העניות, שגרמה לה להיות בעמדת נחיתות, הפכה פתאום ליתרון כאשר מדובר בדברים החשובים בחיים, כמו התחשבות באנשים אחרים.
משהו האיר בפניה של האישה הזרה, והיא החלה פתאום לדבר על תכניותיה לעתיד. על רצונה למצוא עבודה מכובדת, על כך שמצבה הנוכחי הוא רק זמני. קולה הפך יציב יותר ואופטימיות היתה נסוכה על פניה. אדם חדש היה לפנינו. עם חיוך על פניה, היא עזבה אותנו והתקדמה לעבר קבוצת אנשים חדשה שעמדה להיכנס לבית הקברות.
לאחר טקס האזכרה, ניגשתי לדודה תמר והודיתי לה על השיעור המאלף, והיא חייכה בטבעיות ואמרה שהיא לא ידעה שמישהו שם לב לשיחה שלה עם האישה. מעבר לכך היא טענה בענווה אופיינית שהיא לא עשתה שום דבר מיוחד, היא בסך הכל דיברה איתה ואמרה את האמת...
נכנסתי למכונית עם המזגן המקולקל, ולמען האמת, כבר לא כל-כך הרגשתי את החום. הרגשתי כמו אדם שכל חייו מתאמן בריצה, קונה את כל הציוד האפשרי, אדם שברשותו נעלי ריצה יוקרתיות ומקצועיות – ואז מגיע מישהו עם סנדלים ומראה לו את הגב על מסלול הריצה ללא כל מאמץ מיוחד.
תודה לך דודה תמר היקרה, על השיעור המאלף. על גובה העיניים. על הענווה הטבעית. על האהבה לאדם באשר הוא – ובעיקר על הפיסגה שהצבת בפני כולנו.
אולי יום אחד, אחרי המון עבודה רוחנית, אצליח להתקרב למקום שבו את נמצאת באופן טבעי.
(23) עידית, 4/11/2013 02:47
תודה על השיעור
,תודה על השיעור לחיים שלמדתי מן הכתבה המרגשת. התנהגות שיש בה ענווה אמיתית וכנות טבעית.
(22) יעל, 3/11/2013 14:01
רק מילה אחת, מאמר מקסים.
(21) nissimlev, 3/7/2006 02:30
וגם עם כבר כתבתם את התגובה אז הוסיף עוד
וגם עם כבר כתבתם את התגובה אז הוסיף עוד
כוח האזנה הוא מה שקובע''ה בן בניי אדם כי זה עלול לאזין את הנשמה גם שהדיבור מוציא הוצאה ראשונה של זבל ואחריי זה הוא מיתנקה ומגיעה לטער את הלב
והדעת מיתעוררת לאט לעט ואדם מתחיל להיתייצב באמת,בן אדם לחברו
אחד יקרב לשניים את השכינה הם יתחברו בגדלה השאלה מי יוותר לה את הרצון עם המטמון
ורק שם נוצר הקשר של ואהבתה לרעך כמוך אולי זאת לא אהבה אבל יווצר קשר ללמעלה
הכל שלבים וסבלנים
(20) nissimlev, 30/6/2006 14:59
אפילו שהגיעתה להזכרה העדפתה להיתמקד בשעור של יחסיי אדם לחברוו לילמוד שיש בניי אדם חביבים .
אפילו שהגיעתה להזכרה העדפתה להיתמקד בשעור של יחסיי אדם לחברוו לילמוד שיש בניי אדם חביבים .
אבל ברחתם מהאמת אשאליה הלכתם .
אז יש כאן עוד צודק והיא אאאישתך שאתה לא אוהב הזכרות ובית קברות ומתים .ועדפתה לילמוד מהחיים .
אגף ברגישות עולם יבנה ואמת תצא לאור והלבבות ישתלמו ,
ונגיד שלום.
(19) otniel, 22/6/2006 19:54
נתן ...נהדר ורגיש
עוד שיעור לכ הבריות על ענווה אמיתית
(18) מעיין, 22/6/2006 18:19
בנוגע למשפט האחרון..
רציתי רק להזכיר ש-"לפום צערא-אגרא". לצערי אני נמנית על האנשים שצריכים לעבוד קשה מאוד על המידות שלהם וכשאני רואה אנשים שיש להם את זה בכזאת טבעיות- אני מזכירה לעצמי- שהעיקר זה המאמץ לאו דווקא התוצאה ושלאנשים אלו בוודאי יש איזשהי התמודדות-אבל אולי בתחום אחר..
(17) אלישע, 22/6/2006 09:14
ל-16
לפעמים מתחתנים עם משפחה ולא תמיד מכירים אותם כל כך טוב...
(16) שער 3, 22/6/2006 09:12
לא משהו
קראתי את כותרת המאמר שיעור ברגישות ואהבתי. קראתי את המאמר והתאכזבתי .נו באמת פעם ראשונה שהוא שומע את תמר הרי הם משפחה ובטוח יצא לו בסיטואציה זו או אחרת לשמוע או לראות את מה שהיא עושה . אז מה קרה פתאום ?רק בבית הקברות כנראה קרה לו משהו ולא לתמר , שם הוא הבין את מהות החיים .אז לא תמר נתנה לו אלא הוא בבחירה ראה וזאת לדעתי הנקודה המשמעותית שהתפספסה במאמר .אשמח אם תבוא תגובה על דברי מהכותב .
(15) אנונימי, 22/6/2006 05:42
למס 14
הוא תיאר מחשבות שבאות לראש.זה לא שהוא ממליץ לדבר כך או משהו...
(14) אנונימי, 22/6/2006 05:32
אני מופתעת
אני קוראת בד"כ את מאמריו של הכותב, והפתיעה אותי מאד לרעה התנשאותו כלפי האשה "שתלך כבר" "שלא תבקש תרומה". קבל עצה נוספת ברגישות-תשנה את הסגנון המתנשא הזה
(13) סיון, 20/6/2006 10:10
וואו...
הסיפור העביר בי צמרמורת... באמת כל הכבוד! הלוואי שנזכה כולנו להגיע לדרגה הזו...
(12) ורד סעדו, 20/6/2006 08:10
מאמר פשוט מרגש ומדהים ! מעורר מחשבה והתפעלות !
(11) איריס, 20/6/2006 02:12
פשוט מקסים-"והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"
(10) אנונימי, 20/6/2006 01:04
מרגש, עשית לי את היום
גם היכולת שלך לקחת את הארוע ולהפוך אותו לאייטם באתר ראויה לציון
(9) אוראל, 19/6/2006 13:12
זה פשוט מקסים
(8) איזה גורן, 19/6/2006 08:53
רק מילה טובה והקשבה
בשכבר הימים עסקתי בהדרכת טיולים. באחת מקבוצות התיירים היה איש אחד ששאר בני הקבוצה לא אהבו את קרבתו (לשון המעטה). הוא היה איש זעום פנים, התלונן ללא הרף והפריע למהלך הסיור ככל יכולתו.
התנהגותו הייתה מרגיזה,מטרידה, פוגענית והפריעה למהלך הטיול.
אני, כשאר בני הקבוצה, כעסתי ורגזתי.
ערב אחד,כאשר שאר המטטילים האזינו להרצאה בלובי של המלון הקיבוצי בו התאכסנו, מצאתי את האדון מר נפש יושב לו בגפו ופניו נפולות ועגומות. מוהן שהיה בדעתי להתעלם הימנו וללכת לדרכי, אלא שבפתי משהו עצר בעדי. התישבתי על כורסה לצידו והתחלתי להתעניין בו.
האיש כאילו עבר מעין מטמורפוזה, קמטי פניו התררכו, ענינו אורו ובמשך למעלה משעה שפך את ליבו לפני ותינה באוזניי את כל צרותיו. והיו לו כאלה למכביר. מאותו רגע השתנתנה התנהגותו תכלית שינוי. הוא חדל מלהתרעןם ומהתלונן, החל מברך בבוקר טוב, ערב טוב ולילה טוב את משתתפי הקבוצה והאיר פנים לכל הנקרה בדרכו. הוא נהפך והיה לאדם אחר.
לימים הזדמן לי לבקר בעיר מגוריו של אותו אדם. צלצלתי אליו רק כדי לומר שלום. זו הייתה טעות רבתי מצדי, אבל טעות חיובית למאוד.
האיש לא הרפה הימני עד שגיליתי את כתובת המקום בו התאכסנתי, הוא דאג לזמן את משתתפי הטיול למסיבה במעונו, טרח לשלח את בנו להסיעני אל ביתו וגם להחזירני, ולא נמנע מלגלות לכל המשתתפים מי ומה גרמו לשינוי בהתנהגותו.
היה זה התשר היקר, המשמעותי רב הערך ביותר שקיבלתי במשך שנותיי הרבות כמורה דרך.
(7) רוני, 19/6/2006 08:03
אוי איזה נשמות טובות יש בעולם
קשה לזכור זאת, אבל לפעמים זאת הדודה או השכן או המזכירה אצל הרופא שלא כל כך שמים אליהם לב.
תודה רבה על העין המבחינה, ועל הרגעים הקטנים שאתם מביעים לנו.
מזכיר קצת את הסיפור על העוזרת בתחנה המרכזית של אותו המחבר
(6) מירב, 19/6/2006 07:51
וואווו זה ממש מדהים
מרגש !!!
(5) יאן, 19/6/2006 05:32
מאמר מדהים ומרגש וגם נכון
(4) ריקי, 19/6/2006 05:09
כל כך אמת
ויפה, כל מה שצריך בקשרים עם בני אדם זה רק אמת. מקסים. תודה על הסיפור המאלף. רק רציתי לומר לך נתן, שהעובדה שהצלחת לשים לב למה שקרה - מלמדת משהו נפלא גם עליך.
יישר כוח.
(3) יעל, 18/6/2006 09:27
ככה זה..
אנחנו עובדים על עצמינו כל כך הרבה - רק כדי להגיע למה שיש לאחרים באופן טבעי. זה קורה לי הרבה..
כמו השיר שאומר: רק מילה אחת בינתיים לא יותר מזה, מיד עושה לי טוב ...
(2) אסף, 18/6/2006 06:17
אז מה אתה אומר?
שיש כאלה שנולדים עם זה ויש כאלה שלא?
(1) הילה, 18/6/2006 06:16
שיעור רגיש על רגישות
מקסים. תודה רבה לאייש על המאמרים.