כשהגעתי לארץ בשנות ה-90 לתקופת לימודים בירושלים, נשלחתי למשפחה מאמצת. הם גרו לא רחוק מהמקום שבו למדתי – ארבעה ילדים, כלב, הרבה חום ובית דו-קומתי. היה זה מקום אליו הייתי הולכת לאכול בורקס, לבלות בקרים עצלים בסופי שבוע, לתרגל את העברית המועטה שהיתה אז בפי עם שלושת ילדיהם הצעירים – בני שנה, 3 ו- 8 – שעדיין לא ידעו אנגלית, ולהיות חלק מהמשפחה.
לא היה עליי להתאמץ לדבר עברית עם מלי בת ה-12, בתם הבכורה – היא כבר דיברה אנגלית ברמה די טובה. מלי הייתה מוכשרת בהמון דברים. אני זוכרת שהראו לי את התעודה שלה וציוניה בכל המקצועות, החל בערבית וכלה בתנ"ך, היו גבוהים. התפעלתי מהיצירות היפות והפרוייקטים שעשתה במלאכת יד, והתרשמתי מהכישרון שבו טיפלה באחיה ובאחיותיה הצעירים ממנה.
לא התכוונתי לנתק את הקשר עם המשפחה, אבל כמו שאומרים, זה פשוט קרה. היו לי מספר חברים שאומצו על ידי אותה משפחה בשלב מאוחר יותר, כך שקיבלתי דיווחים עליהם מפעם לפעם וכולנו הסכמנו שמדובר באנשים מדהימים. שניים מחבריי התחתנו בירושלים בסתיו שעבר והזמינו את המשפחה לחתונה. כשצפיתי בסרט של החתונה, זכיתי לראות את ההורים מבוגרים בשש שנים (ועדיין נראים נהדר כתמיד!) ואת מלי, כעת בת 18, נערה צעירה ויפה.
הגיעה אליי ידיעה על כך שמלי סובלת מכאבי בטן והקאות. הרופא איבחן שמדובר בסרטן.
בתחילת השנה הזו, הגיעו אליי חדשות על כך שמלי, אותה ראיתי בפעם האחרונה רוקדת בסרט החתונה, סובלת מכאבי בטן והקאות. הרופא איבחן שמדובר בסרטן והוחל בטיפול כימותרפי אגרסיבי. קיבלתי עדכונים דרך חברים משותפים שמצבה "יציב", "כפי שאפשר לצפות", "נראית חלשה, אבל בסדר". מאז ששמעתי את הידיעות, הבטחתי לעצמי שוב ושוב שאשלח לה מכתב, פרחים, דובי, משהו. אבל... החיים פשוט המשיכו... ולמרות שהתכוונתי לעשות משהו, לא עשיתי.
חברה משותפת התקשרה הערב ואמרה, "יש לי חדשות עצובות". לא ציפיתי לשמוע את מה ששמעתי, אבל מלי נפטרה אתמול.
זה מוזר לשמוע שמישהי שהכרת בגיל 12 כילדה רזה ונמרצת, מלאת חיים, מוכשרת מבחינה חברתית ולימודית - מתה בדיוק כשעמדה להיכנס לתקופת הבגרות בחייה. המילים "הבטחה שלא מומשה" צצו בראשי. אבל שוב, אינני יודעת כיצד חייתה את שש השנים האחרונות של חייה. אולי היא עשתה בהן כל מה שהייתה אמורה לעשות בחיים אלה.
זה גם מוזר לחשוב שמישהו שיכול לרקוד בשמחה, יכול ללכת לרופא ולהיות מאובחן במשהו שיהרוג אותו זמן קצר לאחר מכן.
הדבר הכי משמעותי שאני לוקחת מהשיעור של מלי, הוא שהחיים קצרים, לכן כדאי למצות את הרגע. אני בטוחה שיש לכם דוגמאות משל עצמכם – לעתים כואבות – שמזכירות לכם כי החיים אינם משהו שיש להתייחס אליו כאל מובן מאליו.
באופן מדהים, בערך 10 דקות לפני שיחת הטלפון קיבלתי דואר זבל מטופש באימייל, שנקרא "101 דברים שכדאי לעשות לפני שמתים". ברשימה היו 7 רעיונות:
- טפסו לראש הר האוורסט.
- רוצו במרתון.
- קנו פרחים למישהו שאתם לא מכירים.
- צאו לצלילה באיי גלפגוס.
- למדו ספרדית.
- השתתפו בקורס בישול בטוסקנה.
- שכרו סוויטה במלון 5 כוכבים.
ייתכן שאלה לא שבעת הדברים הנכונים והחשובים ביותר לעשות בחיים עבורכם או עבורי (למרות שאהבתי את הרעיון לקנות פרחים למישהו שלא מכירים, ושכל מה שקשור בנסיעות זה באמת כיף), אבל המסר נשאר אותו דבר. "ממשו את הרגע", אהבו את החיים, אהבו כל יום, לכו עליו, הפכו אותו לחשוב.
לפי המסורת היהודית מומלץ לעשות מעשה מיוחד, נדיב, מעשה צדקה - לזכרו של מישהו שמת, מכיוון שהדבר מרומם את נשמת הנפטר. לכן, אם בא לכם להקדיש מעשה טוב לזכרה של מלי, זה יהיה נהדר. ואנא מכם, השתמשו בחייה הקצרים כתזכורת לכך שיש לצאת אל העולם ולעשות דברים מיוחדים עם כל הימים שלכם – כי החיים קצרים והם נוזלים מבין אצבעותינו.
(12) מי, 23/1/2013 09:25
ביהדות ניצול הרגע נחשב אחרת
יש לנצל את ההווה לא לדברים גשמיים אלא להרבות במצוות. ודאי לא הכוונה לממש כל מיני פנטזיות.
(11) חן גל, 7/4/2010 20:14
מדהיםם
אני היום בת 13 וחיפשתי משהו שיגרום לי קצת יותר לשמוח מהחיייםםם, והנה מצאתי :) הכתבה מדהימה והכל כל כך נכוןן, משתתפת בצערך :(.
(10) צהלה, 4/7/2006 14:25
רוחניות
כתבה מדהימה ומאוד נכונה...
החיים כלכך קצרים, האדם לא יודע מה יהיה מחר ולכן-חייבים להתאמץ ולמצות את הזמן ולהינות עד כמה שניתן...
והחשוב מכל-להיות אופטימיים ולחייך תמיד
(9) הדס, 17/6/2006 15:28
עלוב ומסכן...
סם קוואן היקרה, את ממש דוגמה קלאסית לכל כך הרבה אנשים אגואיסטים בעולם הזה - שאוהבים רק את עצמם וכלל לא איכפת להם מאחרים. את חושבת שבכתיבת המאמר הזה שלך תצאי עם מצפון נקי על שלא הלכת לבקר את אותה נערה שכשהיית צריכה את משפחתה הם היו שם, אבל עכשיו כשהם היו צריכים אותך כל מה שידעת לעשות הוא רק לקבל "עדכונים דרך חברים משותפים" על מצבה?? והכל בגלל ש"קל לשכוח אנשים שאינם נמצאים ברשימת אנשי הקשר בדואר האלקטרוני" שלך?! כמה נמוך!!
את האחרונה שצריכה להטיף לנו מוסר ולומר לנו, הגולשים, כיצד להתנהג. חולי סרטן (לא עלינו) זקוקים להמון אופטימיות. ולעולם לא תדעי אם הביקור הזה מצידך שיכל להתממש לו רק באמת רצית (אבל כל מה שעניין אותך הוא רק עניינך הפרטיים), היה מציל את חייה של אותה נערה. אבל לא הלכת לבקרה. אפילו לא הרמת טלפון. סימן שלא באמת היה איכפת לך ממנה כך שכל המאמר הזה שכתבת מורכב נטו ממילים מחופשות לרגשות ול"מסקנות" שלך (שבאמת גילו לי את אמריקה..)
אני בטוחה שגם אם מלי הייתה יוצאת מזה, לא היית באה לבקר אותה גם אח"כ.
זה לא חוכמה לדבר על איך צריך לחיות. כי רובנו כבר יודעים איך. ואפשר לטחון את זה שעות. רק כשזה מגיע לרגע העשייה, פתאום לכולם יש "דברים חשובים יותר לעשות".
כותבת יקרה, במקום לכתוב מאמרים מיותרים, לכי לכותל ותקראי תהילים לעילוי נשמתה של מלי (שאני בטוחה שיעזרו לה יותר מאשר המאמר שכתבת עליה...)
(8) שי, 15/6/2006 10:58
עצוב
כתבה מאוד עצובה. אני משתתפת בצערך :(
(7) לינוי, 14/6/2006 00:29
מאמר יפה..
ספור ממש עצוב, וגם כל כך נכון.
גם לי קורה המוווון שאני דוחה דברים לאחר כך ובסוף פשוט "לא יוצא"...
חייבים לנצל את הזמן!
(6) אביאל, 13/6/2006 04:57
הדבר הכי משמעותי שאני לוקח מהשיעור של מלי
הוא שכאשר יש לך רעיון טוב, שלא מתנגש עם חיי התורה, אלא מממש אותם - עשה זאת מיד!! ואין הכוונה (שיכולה להשתמע מן המאמר [הנחמד!]) שצריך ללכת בעקבות הרגש כל הזמן ולהתעסק בדברים ללא טעם, רק כדי לנצל את החיים... ניצול החיים הוא במימושם ע"פ תורה.. ב"הצלחה! ותודה על האתר....
(5) אילנה, 13/6/2006 00:42
עצוב מאוד
בחורה שרק התחילה את החיים שלה, להתמודד עם משהו כל כך נוראי ובסוף לדעוך.כואב ועצוב.
אבל אני ששואלת איך ממצים את החיים? זה לחוות את ההנאות של החיים,האם זה מה שיביא את הסיפוק שחיים חיים שלמים?
(4) יהודה, 13/6/2006 00:22
מצער לשמוע על גורלה של מלי ז"ל וביחד עם זאת..
ביחד עם זאת נראה כי הכותבת נמצאת בתהליך של הכרת הטוב והמעשה הראוי עוד יעשה ולעולם לא מאוחר .
אם נחשוב על עצמינו כמה פעמים רצינו לעשות משהו ולא הרהבנו כח כך שאולי לא נכון לחשוב כך על הכותבת עצם אבחנתה במציאות מעידה על רגישות שתלך ותתפתח עם הזמן .
(3) חי, 12/6/2006 17:25
תודה על המסר!
לפעמים רבות מידי מתעצבנים משטויות ושוכחים לחיות! אז תודה על כל ההיגיון הפשוט
(2) משה, 12/6/2006 16:01
הפעם הראשונה שבכיתי על מישהו מת
היתה שהלויתי ממנו תפילין כי באותו זמן שכחתי את התפילין באיזה מקום ומכיוון שהוא היה גם שמאלי נאלצתי לבקש ממנו והנחתי אותם בשמחה אך לאחר כמה ימים שמעתי שהוא נפטר...
(1) איריס, 12/6/2006 06:13
הכרת הטוב
במדינה שלנו שבה תאונות דרכים או פיגועים קוטלים חיים בן רגע אין צורך במחלה כדי להבין עד כמה יש לחיות את הרגע ולמלא את חיינו בטוב טעם, למה להיתלות דווקא במחלה של מלי? הרי עיקר קיומנו בעולם זה לעשות רצון בוראי...כך שמה שהפריע לי זה חוסר הכרת הטוב מהכותבת כלפי המשפחה ומלי - כאן הפיספוס הגדול לדעתי! הייתי אומר שעיקר המסר הינו: אל תדחה למחר מה שיום אתה יכול לעשות , כי באיזו פינה מחכה אדם שבור למילה טובה לחיבוק וחיזוק ודווקא את זה כדאי לעשות בטרם נלך לעולם שכולו טוב....אי קיום החסד הנדרש כל כך של הכותבת מאד צורם לי!