כשהגעתי לארץ בשנות ה-90 לתקופת לימודים בירושלים, נשלחתי למשפחה מאמצת. הם גרו לא רחוק מהמקום שבו למדתי – ארבעה ילדים, כלב, הרבה חום ובית דו-קומתי. היה זה מקום אליו הייתי הולכת לאכול בורקס, לבלות בקרים עצלים בסופי שבוע, לתרגל את העברית המועטה שהיתה אז בפי עם שלושת ילדיהם הצעירים – בני שנה, 3 ו- 8 – שעדיין לא ידעו אנגלית, ולהיות חלק מהמשפחה.

לא היה עליי להתאמץ לדבר עברית עם מלי בת ה-12, בתם הבכורה – היא כבר דיברה אנגלית ברמה די טובה. מלי הייתה מוכשרת בהמון דברים. אני זוכרת שהראו לי את התעודה שלה וציוניה בכל המקצועות, החל בערבית וכלה בתנ"ך, היו גבוהים. התפעלתי מהיצירות היפות והפרוייקטים שעשתה במלאכת יד, והתרשמתי מהכישרון שבו טיפלה באחיה ובאחיותיה הצעירים ממנה.

לא התכוונתי לנתק את הקשר עם המשפחה, אבל כמו שאומרים, זה פשוט קרה. היו לי מספר חברים שאומצו על ידי אותה משפחה בשלב מאוחר יותר, כך שקיבלתי דיווחים עליהם מפעם לפעם וכולנו הסכמנו שמדובר באנשים מדהימים. שניים מחבריי התחתנו בירושלים בסתיו שעבר והזמינו את המשפחה לחתונה. כשצפיתי בסרט של החתונה, זכיתי לראות את ההורים מבוגרים בשש שנים (ועדיין נראים נהדר כתמיד!) ואת מלי, כעת בת 18, נערה צעירה ויפה.

הגיעה אליי ידיעה על כך שמלי סובלת מכאבי בטן והקאות. הרופא איבחן שמדובר בסרטן.

בתחילת השנה הזו, הגיעו אליי חדשות על כך שמלי, אותה ראיתי בפעם האחרונה רוקדת בסרט החתונה, סובלת מכאבי בטן והקאות. הרופא איבחן שמדובר בסרטן והוחל בטיפול כימותרפי אגרסיבי. קיבלתי עדכונים דרך חברים משותפים שמצבה "יציב", "כפי שאפשר לצפות", "נראית חלשה, אבל בסדר". מאז ששמעתי את הידיעות, הבטחתי לעצמי שוב ושוב שאשלח לה מכתב, פרחים, דובי, משהו. אבל... החיים פשוט המשיכו... ולמרות שהתכוונתי לעשות משהו, לא עשיתי.

חברה משותפת התקשרה הערב ואמרה, "יש לי חדשות עצובות". לא ציפיתי לשמוע את מה ששמעתי, אבל מלי נפטרה אתמול.

זה מוזר לשמוע שמישהי שהכרת בגיל 12 כילדה רזה ונמרצת, מלאת חיים, מוכשרת מבחינה חברתית ולימודית - מתה בדיוק כשעמדה להיכנס לתקופת הבגרות בחייה. המילים "הבטחה שלא מומשה" צצו בראשי. אבל שוב, אינני יודעת כיצד חייתה את שש השנים האחרונות של חייה. אולי היא עשתה בהן כל מה שהייתה אמורה לעשות בחיים אלה.

זה גם מוזר לחשוב שמישהו שיכול לרקוד בשמחה, יכול ללכת לרופא ולהיות מאובחן במשהו שיהרוג אותו זמן קצר לאחר מכן.

הדבר הכי משמעותי שאני לוקחת מהשיעור של מלי, הוא שהחיים קצרים, לכן כדאי למצות את הרגע. אני בטוחה שיש לכם דוגמאות משל עצמכם – לעתים כואבות – שמזכירות לכם כי החיים אינם משהו שיש להתייחס אליו כאל מובן מאליו.

באופן מדהים, בערך 10 דקות לפני שיחת הטלפון קיבלתי דואר זבל מטופש באימייל, שנקרא "101 דברים שכדאי לעשות לפני שמתים". ברשימה היו 7 רעיונות:

 

  1. טפסו לראש הר האוורסט.
  2.  

     

  3. רוצו במרתון.
  4.  

     

  5. קנו פרחים למישהו שאתם לא מכירים.
  6.  

     

  7. צאו לצלילה באיי גלפגוס.
  8.  

     

  9. למדו ספרדית.
  10.  

     

  11. השתתפו בקורס בישול בטוסקנה.
  12.  

     

  13. שכרו סוויטה במלון 5 כוכבים.

 

ייתכן שאלה לא שבעת הדברים הנכונים והחשובים ביותר לעשות בחיים עבורכם או עבורי (למרות שאהבתי את הרעיון לקנות פרחים למישהו שלא מכירים, ושכל מה שקשור בנסיעות זה באמת כיף), אבל המסר נשאר אותו דבר. "ממשו את הרגע", אהבו את החיים, אהבו כל יום, לכו עליו, הפכו אותו לחשוב.

לפי המסורת היהודית מומלץ לעשות מעשה מיוחד, נדיב, מעשה צדקה - לזכרו של מישהו שמת, מכיוון שהדבר מרומם את נשמת הנפטר. לכן, אם בא לכם להקדיש מעשה טוב לזכרה של מלי, זה יהיה נהדר. ואנא מכם, השתמשו בחייה הקצרים כתזכורת לכך שיש לצאת אל העולם ולעשות דברים מיוחדים עם כל הימים שלכם – כי החיים קצרים והם נוזלים מבין אצבעותינו.