התעוררתי וראיתי את אבי מביט בי. "למה אתה כאן?" לחשתי, מרגיש מבולבל. אני גר בירושלים; הוריי גרים בניו-יורק.

"אני כאן בגללך. כמעט איבדנו אותך", השיב.

התבוננתי סביב. הצפצופים הקטנים והצינורות המחוברים לחלקים שונים בגופי הסגירו את העובדה שהייתי בבית חולים. "איזה יום היום?" שאלתי חלושות.

"חמישי", השיב אבי.

הייתי מבולבל. הדבר האחרון שזכרתי היה שהתקשיתי לנשום ואת הגעתו של האמבולנס – ביום שני!

ואז איבדתי שוב את ההכרה.

שורשים רוסיים

נולדתי בריגה-לטביה (לשעבר חלק מבריה"מ), ב-1972. עם המהפכה הקומוניסטית, מיליוני יהודים איבדו את הקשר ליהדות, ומשפחתי ביניהם. אבל סבתי התעקשה שאעבור ברית מילה, בתקופה שבה דברים כאלה היו נדירים ביותר בבריה"מ. הברית התבצעה במחתרת. אם הרשויות היו מגלות זאת, הוריי היו נשלחים לכלא, או גרוע מכך.

ב-1979, כשהייתי בן 7, היגרנו לאמריקה. למשפחתנו הייתה מודעות מועטה ליהדות, אבל היו לנו קרובים באמריקה שהיו דתיים מאוד, וכך נשמר הקשר שלנו ליהדות.

בהיותי בן 29, עליתי ארצה. נתקלתי במודעה על סמינר ללימוד תורה והסתקרנתי (בסמינר זה פגשתי את האישה שתהפוך לאשתי – רחל, שהסתבר כי היא גרה במרחק רחובות ספורים ממני – בברוקלין!), אז החלטתי להישאר עוד קצת. למדתי מה פירוש הדבר להיות יהודי והרגשתי ממש מחובר. זמן לא רב לאחר מכן התחתנתי, ולפני מספר חודשים נולד לנו תינוק – והחיים היו נהדרים.

ואז התייצב מולי המוות.

פטיש בראש

הייתי בשלבי הסיום של קורס אלקטרוניקה ועדיין לא מצאתי עבודה קבועה, כך שהתחלתי לעבוד בעבודה זמנית באתר בנייה בעיר העתיקה בירושלים. היה זה אחד מימי הקיץ החמים ביותר וכולם התלוננו על החום. הלמנו בקירות בפטישים וקדחנו באריחי הרצפה. מעולם לא עבדתי בעבודה גופנית כה מאומצת בעבר. כפי הנראה ניגשתי לעבודה עם קצת יותר מדי התלהבות, מכיוון שאחרי היום השני, חזרתי הביתה מהעבודה עם גב תפוס ושרירים כואבים.

אם הייתי שוכב לישון, לעולם לא הייתי מתעורר

הייתי מותש ורציתי ללכת לישון, אבל משהו בפאתי מוחי אמר לי שזה לא רעיון טוב (לאחר מכן הסתבר לי שאם הייתי שוכב לישון, לעולם לא הייתי מתעורר). הנחתי שאני פשוט מיובש, לכן שתיתי במהירות כמה ליטרים של מים (בנוסף לכל המים ששתיתי כשהייתי בעבודה). זו הייתה טעות. הדבר גרם לי להיכנס למצב של עודף נוזלים וכל המלחים בגופי נשטפו. התחלתי להרגיש קוצר נשימה ואשתי הזעיקה אמבולנס. כשהם הגיעו, מיד נתנו לי חמצן. אבל המינון היה גבוה מדי והגיע מהר מדי. נכנסתי למצב של נשימת-יתר (היפר-ונטילציה).

וזה הדבר האחרון שאני זוכר.

בין החיים למוות

האמבולנס הביא אותי לבית החולים. הרופאים לא ידעו איך לאבחן אותי, לכן הם רצו לחכות עד הבוקר כדי לבצע סריקת CT. אבל אז הייתה החלפת משמרות והרופא החדש התעקש לבצע סריקה תכף ומיד. מסתבר שזה הציל אותי: בסריקה ניתן היה לראות שהמאמץ שלי בחום, ההתייבשות והשתייה המרובה בזמן קצר גרמו לבצקת מוחית – מצב מסוכן ביותר שבו המוח מתחיל להתנפח. אם הם היו מחכים עד לבוקר, הייתי הופך לצמח.

בגלל ההיפונתרמיה (רמת נתרן נמוכה ביותר בדם), החלו לתת לי נתרן דרך הווריד. זהו תהליך עדין מאוד. אם נותנים מיליגרם אחד יותר או מיליגרם אחד פחות מהדרוש, הדבר עלול לגרום לפיגור שכלי, תרדמת או מוות מוחי.

בנוסף על הכל, חוויתי התמוטטות גופנית שנייה, שלא תלויה בכל אלה (זה מה שנקרא יום רע!...). אני נוטל תרופה להורדת הכולסטרול, בגלל נטייה תורשתית לכולסטרול גבוה. עם תרופה זו, יש סיכוי קטן שמאמץ גופני קשה יגרום לדלקת שרירים ולעלייה ברמות ה-CPK (אנזים שרירי). רמה נורמלית-גבוהה של CPK היא 200, וביום השלישי לכל הסיפור הזה, הרמה בדמי הגיעה ל-15,000. כשאדם מגיע ל-25,000, התוצאה היא כשל כליות מוחלט – דיאליזה לכל החיים, או גרוע מכך.

במהלך כל זה, סבלתי מהתקפי פרכוסים עזים. כפתו אותי וקיבלתי מינון גבוה במיוחד של ואליום, אבל זה כמעט שלא השפיע. אנשים אמרו אחר כך שנראיתי כמו דמות מסרט בדיוני שעוברת טרנספורמציה.

בשלב מסוים הקאתי בערך 2 ליטר דם, שנורה מגופי כמו טיל. אדם שעמד בסמוך התכסה בדם, פשוטו כמשמעו, מכף רגל עד ראש.

גופי היה נתון במצב חמור של הלם, שגרם להוספת שמן למדורה ולבעיה חדשה: פיתחתי כיב קיבה חמור. בשלב מסוים הקאתי בערך 2 ליטר דם, שנורה מגופי כמו טיל. אדם שעמד בסמוך התכסה בדם, פשוטו כמשמעו, מכף רגל עד ראש.

אשתי הייתה מפורקת לחלוטין. כשהקאתי דם, הדם ניתז גם עליה. אנשים ניסו לעזור לה לנקותו, אבל היא הייתה כה היסטרית שהצהירה, "אני לא מנקה את זה, זה אולי הדבר האחרון שיישאר לי ממנו!"

אבי רופא, והוא עקב אחרי המצב באמצעות שיחות טלפון מניו-יורק לבית החולים בירושלים. כשהוא שמע שהקאתי דם, הוא הבין מיד את הסכנה שבמצבי. אמי ארזה במהירות את דרכונו, כמה חולצות, זוג מכנסיים ולבנים להחלפה, והוא לקח מונית היישר לשדה התעופה – מבלי לדעת מתי ואם בכלל יצליח לעלות על טיסה.

הוא הגיע לשדה התעופה ב-23:20 והטיסה היחידה לישראל עמדה לצאת תוך חצי שעה. נותר מקום פנוי אחד בלבד במטוס, במחלקת עסקים. הוא התחנן בפניהם: "אם לא תתנו לי לעלות על הטיסה, הבן שלי עלול למות". הם נתנו לו לעלות.

הוא טס במשך 10 שעות, מבלי לדעת אם אהיה חי או מת כשיגיע. אבי בדרך כלל טס במחלקת תיירות, והפעם היחידה שזכה לטוס במחלקת עסקים הייתה הטיסה הגרועה ביותר בחייו.

תפילות בחצות

במהלך אותם ארבעה ימים, הייתי לגמרי לא מודע לכל המתרחש. בין הנתרן, ה-CPK, הפרכוסים וכיב הקיבה, הייתי על סף מוות חצי תריסר פעמים.

למרות כל זאת, אבי הרגיש שהרופאים עושים את המקסימום כדי לעזור לי. "אין משהו שנוכל לעשות כדי להעיר אותו?" שאלה אותו אשתי. אבי, שמעולם לא האמין הרבה באלוקים לאחר שאיבד את אביו בגיל 14, פנה ממנה והחל להתרחק. "לא, רק להתפלל", ענה.

חברים שמעולם לא התפללו פתחו סידור תפילה והחלו לקרוא את המילים

לאחר מכן גיליתי שאנשים התפללו למעני בכל פינה ברחבי העולם. שמי הגיע לעשרות רשימות תפוצה בדואר האלקטרוני, וכשהגעתי הביתה מבית החולים, חיכו לי מאות אי-מיילים מזרים גמורים, שדרשו בשלומי. אנשים ארגנו תפילות חצות בכותל המערבי ובקבר רחל. קהילות יהודיות רחוקות, כגון דרום אפריקה, וכמעט כל תלמיד ישיבה בשיקגו – אנשים שאפילו לא מכירים אותי – התפללו ולמדו תורה למען החלמתי. חברים סיפרו לי שהם מעולם לא התפללו, לכן הם פשוט פתחו סידור תפילה והחלו לקרוא את המילים.

תפילה תמיד עוזרת, אך לא תמיד אנו רואים זאת. בפעם הזאת ראינו ועוד איך.

שבוע לאחר שאושפזתי, שוחררתי מבית החולים. הרופאים נדהמו ממהירות החלמתי; אחד מהם קרא לי נס מהלך על שתיים.

סנטימטרים ספורים בלבד, פשוטו כמשמעו, הפרידו ביני לבין המוות או הפיכה לצמח. למען החלמתי, דברים רבים היו צריכים להתנהל בדיוק כפי שהתנהלו – לא היה מקום לטעות. אני מאמין בכנות כי אחת הסיבות היחידות לכך שהצלחתי לצאת מזה, היא האהבה - אהבתו של האלוקים אליי והאהבה שהפגינו כל חבריי.

נוכחותו של המוות הייתה מורגשת תמיד ביחידת הטיפול הנמרץ. בזמן שהחלמתי, נדם לבו של גבר בן 35 במיטה הסמוכה לשלי. משפחתו הקיפה אותו בבכי. הוא מת. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים בלבד.

ניעור נמרץ מהבורא

כשחזרתי הביתה מבית החולים, התבוננתי עמוק בעיניו החומות הגדולות של בני בן החודשיים. "אלוקים החליט שעדיין יהיה לו אב", חשבתי. זה היה מסר ברור עבורי: יש לי סיבה להיות כאן. יש לי חשבון נפש נוקב לעשות. עליי להבין מדוע ניתנה לי הזדמנות שנייה.

תמיד השתמשתי בשמי הרוסי, איליה. אבל כעת אני מרגיש שאיליה מת באותה מיטה בבית החולים. מאז ההזדמנות השנייה שקיבלתי לחיות, אני משתמש בשמי העברי, אליהו. אני נקרא על שם סבי, שמעולם לא הכרתי. למעשה, אליהו לא היה שמו מלידה, הוא הוענק לו לאחר שחלה בקדחת שגרונית בגיל 6 וכמעט מת בעצמו. כך שאליהו, במשפחה שלנו, הוא שם שמדבר על קבלת הזדמנות שנייה.

משמעות נוספת לשם אליהו היא שזה גם השם הפרטי של הגאון מווילנה, הרב הגדול ביותר ב-500 השנים האחרונות, שהוא בעצם אחד מאבות אבותיי! לאחרונה בירכתי ברכת "הגומל" שאותה אומרים כשניצלים מסכנה חמורה. אין לי די מילים להודות על שהתרחש. כיצד אוכל אי פעם להודות על מתנת חיים זו?

חוויה זו לימדה אותי שכל רגע הוא יקר. כעת, המשימה העומדת לפניי ברורה: עליי לראות כיצד הדבר ימשיך להשפיע עליי, ומה יהיו התוצאות החיוביות בחיי, בעוד 10 ו-20 שנה מהיום.

לפעמים אנו מקבלים טפיחות על כתפנו, כשמגיע הזמן לבחון את חיינו מחדש. בפעמים אחרות הדבר דומה יותר לניעור נמרץ מהבורא. לאחר שיצאתי מבית החולים, הרגשתי הקלה על כך שהכל נגמר. ואז, במחשבה שניה, הבנתי: זה רק התחיל.

*המחבר מודה לג'קי אנגל על תרומתה במתן פרטים חשובים.