כל שנה, ב-22 ביולי, אני חוגגת את יום הולדתי. אני נפגשת עם חברים, או יוצאת לחופשה, אבל דבר אחד בטוח: ב-22 ביולי אני מתקשרת לאבי כדי שיאחל לי יום הולדת שמח. הוא יודע שזהו יום הולדתי, ואני יודעת שהוא רוצה לדבר אתי, אבל הוא לא מסוגל להתקשר.

בילדותי ובנעוריי למדתי בבתי ספר פרטיים, רק בזכות מלגות שקיבלתי. ההורים של רוב חברי ללימודים היו אמידים, והיו מסוגלים לשלם את שכר הלימוד. אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד כנגר, אם בכלל עבד. הוא היה מובטל פעמים רבות, מה שהגדיל את הנטל הכספי שרבץ ממילא על המשפחה. לא זו בלבד שלא היה לנו כסף, אלא שגם ניסינו בכל מאודנו להיות כמו החברים והשכנים. היה לנו קשה להבין מה מתרחש בחייו של אבי, ולמה הוא לא מסוגל לספק לנו את החיים שרצינו, החיים שאני הרגשתי שאני ראויה להם. כעסתי על אבי שלא פירנס אותנו כראוי. האשמתי אותו באופן אישי.

כילדה, לא ידעתי מדוע לפעמים אבי עוזב את הבית ואחר כך חוזר. לא ידעתי מדוע היות תקופות בהן הוא היה מובטל, ופשוט "לא בסביבה". ידעתי שמשפחתי מנסה לשמור על תמימותי, להגן עליי, לא על ידי הסברת מה שקורה אלא על ידי הסתרה, ולא הבנתי את המצב לאשורו. בהעדר כל הסבר אחר, התחלתי לחשוב שלא איכפת לו. לא עלה על דעתי שהיה איכפת לו מאוד, אבל הוא לא היה מסוגל לעשות יותר ממה שכבר עשה.

עד שהגעתי לגיל שבו הייתי מסוגלת להבין את האמת לאמיתה, כבר שכנעתי את עצמי שאבי הוא אדם נורא ואיום, שלא אוהב אותי, שלא איכפת לו ממני, ולא רוצה להיות חלק מחיי. וחשבתי לעצמי, שאולי כל זה קורה משום שאני לא ילדה שקל לאהוב? אולי אני לא ראויה לאהבה ואיכפתיות?

הסתכלתי על האדם שגרם לי להרגיש כך והאשמתי אותו בכל.

אבי ואמי התגרשו, וכילדה על סף גיל ההתבגרות עברתי לגור עם סבתי, וניתקתי כל קשר עם אבי.

להרפות

כשגדלתי, התחלתי ללכת לשיעורים ולקרוא ספרים בנושאי העצמה וצמיחה אישית. המסר שחזר אליי ועלה שוב ושוב מתוך מה שלמדתי היה: תקני את היחסים עם אביך. הייתי תקועה בתסמונת "אבא לא אוהב אותי", שהשפיעה על חיי היומיום שלי, ועל כל מערכות היחסים שלי. ידעתי שהתשובה היא להתגבר על העבר, וללכת לבקר את אבי.

שינוי דורש עבודה קשה, והשארת העבר מאחור. הסיפור של ילדותי אולי עבר, אבל אצלי בראש הוא עדיין חי וקיים.

שינוי הוא אחד הדברים הקשים ביותר בחיים. הרבה יותר קל להישאר במקום שבו אני נמצאת מאשר לעשות מפנה. הרבה יותר קל להמשיך את חיי, עם הכאבים המוכרים לי, שאליהם אני רגילה. שינוי דורש עבודה קשה, והשארת העבר מאחור. הסיפור של ילדותי אולי עבר, אבל אצלי בראש הוא עדיין חי וקיים. ביקור אצל אבי, והרפיה מכעסי העבר וכאֵבַיו נראו לי כהר גבוה. אולי… עדיף להמשיך הלאה ולשכוח מזה?

אבל אחרי מערכות יחסים שכשלו בזו אחר זו, הבנתי שאני לא מסוגלת לקיים קשר בריא בלי לנקוט את הצעד הזה, והחלטתי לעשות זאת.

לא היה לי קל אפילו למצוא את אבי אחרי כל אותן שנים. החיפוש הטכני נוסף לרשימת הקשיים בתהליך הקשה ממילא, ואני כמעט התייאשתי. המחשבה להפסיק עם זה ולחזור למקום שבו היו חיי קודם קרצה לי מאוד. אבל אני כבר ידעתי אז, שלעולם לא אוכל להמשיך הלאה ולהרפות מן העבר, בלי לרפא את הפצע.

אור חדש

לאחר כמעט עשר שנים של נתק ביני לבין אבי, הלכתי לבקר אותו. בדרך לשם, דמיינתי את המריבה שנריב. אולי אני אאשים אותו בדבריי, ואבטא סוף סוף את תחושותיי לאחר כל אותן שנים. אולי גם לו יהיה מה להגיד לי. אני עלולה לעזוב בסערה ולעולם לא לשוב. בדמיוני התערבלו אפשרויות רבות מספור… ואף לא אחת מהן הייתה נעימה.

כשנכנסתי לבית שבו התגורר, קיבלתי את התשובה לרוב שאלותיי. אבי מתגורר במוסד לחולי נפש. הוא דישדש לעברי והעניק לי חיבוק רופף. ואז ישבנו ודיברנו. זו הייתה שיחה פשוטה, ברמה לא גבוהה מזו של ילד קטן. אבל הפגישה הזו הייתה הריפוי שלי.

לא היה כל ריב, לא היו האשמות, לא היה כאב. רק שני אנשים, שמוכנים להעניק אהבה זה לזו, ורוצים מאוד להשלים את מה שהחסירו, פתוחים לאפשרות של מערכת יחסים חדשה.

אם הייתה כאן נטישה, היא הייתה מצדי.

כל אותן שנות האשמה וכאב! והכל לשווא. המטתי על עצמי שנים של טינה כלפי אבי, ותחושת חוסר ביטחון בעצמי. אילו רק הייתי מוכנה לפקוח את עיניי ולראות מה באמת קורה, יכולתי לחסוך לעצמי שנים של צער; אם הייתה כאן נטישה, היא הייתה מצדי.

כעת ראיתי את אבי באור חדש לגמרי: האיש שנתן לי חיים, ואז השתדל, כמיטב יכולתו, להתמודד עם המצב. ואולי חייו היו טובים יותר לו יכולתי לתמוך בו במחלתו.

אבי היה חולה. ולמרות שזה היה אגואיסטי מצדי לחשוב שיש לי זכות לכעוס עליו מלכתחילה - הכרתי עדיין בכעסי, ואז - סלחתי לו. הרפיתי מן העבר, הכרתי בכך שמה שהיה היה, ושאין כל דרך לשנות את העבר כעת. אני יכולה רק להתחיל מחדש, ברגע זה של מחילה טהורה, מהלב, מחילה לכל הכאבים שלי.

ידעתי שגם אני עשיתי טעויות בעבר. אולי כל אותן שנים היו מתנהלות אחרת לגמרי, אילו יכולתי לראות את התמונה כולה כבר לפני זמן רב. אילו הייתי מקבלת את העובדה שאבי הוא אבי, ולא מישהו אחר. אילו יכולתי לראות מעבר לאנוכיות שלי ולהבין שבמשפחה שלי, לא רק ההורים היו אמורים לדאוג לילדים – זה היה צריך להיות מאמץ קבוצתי. התנצלתי בפני אבי, והוא סלח לי בעונג.

רק אז קלטתי שהתהליך קשה יותר אפילו מהסליחה עצמה. התחלתי באותו יום את תהליך הסליחה לעצמי. הבנתי שהדרך לפצות את עצמי על כל אותן שנים אבודות היא לעשות את הדבר הנכון ברגע זה, ולהתחיל לבנות את הקשר שמעולם לא היה לנו.

הבחירה בחיים

בפרקי התפילה שמרכיבים את "קריאת שמע על המיטה" יש קטע יפהפה העוסק במחילה:

"ריבונו של עולם, הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי... בין באונס, בין ברצון, בין בשוגג, בין במזיד..."

במחילה יש כוח עצום. אני גיליתי שהמחילה לאבי הייתה הזדמנות מצוינת לפתוח את עצמי לאפשרות של קשר משמעותי בחיי. אילמלא אותה סליחה, הייתי תקועה במעגל נצחי של האשמה וכעס.

אך בכוחה של המחילה להפוך כל דבר לאפשרי.

זמן קצר לאחר שפתחתי בקשר מחודש עם אבי, השתנו חיי מן הקצה אל הקצה. הקשרים שלי נעשו עמוקים יותר, והייתה להם יותר משמעות. הייתי מסוגלת להתחבר לאנשים, לתת בהם אמון ולהיפתח אליהם.

הדיבר "כבד את אביך ואת אימך" נשמע לי תמיד כמו עסקה חד סטרית. אך כעת אני מסוגלת ליהנות מהיתרונות שמביא לי החלק הזה של חיי. כשקיבלתי את העובדה שאבי הוא אבי ולא אדם אחר, יכולתי לקבל אנשים אחרים, ובפרט - את עצמי.

היום אני מדברת עם אבי באופן קבוע, ומבקרת אותו לעתים קרובות. אני לוקחת אותו לטיולים ברגל, ולפעמים אנחנו יוצאים לארוחת ערב. אני בודקת ומוודאת שהוא מסתדר עם השותף שלו לחדר, ושהאחיות במוסד מטפלות בו היטב. ה' העניק לי אתגר מיוחד ואני מוכנה לקראתו. אני בוחרת בחיי, בדיוק כפי שהם. אני בוחרת באבי, בדיוק כפי שהוא. כל יום מעניק לנו הזדמנות מחודשת לבחירות בחיינו. היום, אני בוחרת להשתמש בכוחה של המחילה.

לקראת סיום כתיבת מאמר זה, תהיתי כיצד לסיים אותו. עברתי בין תחנות ברדיו, ובמילות השיר הבא מצאתי הד למחשבותיי: "אני לא רוצה לכעוס יותר, זה רק מוסיף לי כאב לב. אני לא רוצה להיות עוד בודדה..."