*סיפורה של אור (שם בדוי), שיצרה קשר עם המערכת, לאחר מה שקרה לה בשבוע שעבר.

אני אישה רגילה. אילו הייתי עוברת לידכם ברחוב, לא הייתם מפנים את הראש. אור הזרקורים ואני, לא בדיוק חברים. ובכל זאת, השבוע בסניף 'אימפריה' שבצומת סגולה, מצאתי את עצמי מככבת במרכזה של סצנה דרמתית מול מאות צופים.

במקצועי אני אחות במחלקת טיפול-נמרץ ילדים, באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. מי שמכיר מה זאת עבודה של אחות בבית חולים, יודע כמה היא קשה ושוחקת – משמרות ארוכות, בוקר, אחר צהריים ולילה, ברוטינה מתישה. שמונה שעות רצופות של ערנות מכסימלית, מעקב מתמיד אחרי כל צפצוף ואיתות של מכשיר. יחס רגוע להורים דאוגים, שנאלצים לשבת חסרי-מעש במשך שעות ארוכות ליד מיטות בניהם. וכמובן, רגעי מתח ועשייה אינטנסיבית כשקורה משהו.

ואחר כך – בית, ילדים וכל השאר.

אני מתארת לעצמי שאתם יכולים להבין למה אני מחפשת נקודה של שקט והירגעות בתוך סערת השגרה היומיומית שלי – והנקודה הזאת אצלי היא יום ששי (אם אין לי בדיוק משמרת).

יום ששי זה היום שלי. אני יכולה להרשות לעצמי לקום קצת יותר מאוחר, לקרוא ספר, לבשל, ליהנות מרגעי הבדידות, לפני שהילדים חוזרים ממוסדות הלימודים, והבעל מהקניות...

כן, ככה זה אצלנו. את הקניות ביום ששי בעלי עושה לבד. לי, קשה אפילו לחשוב על עוד יציאה מהבית. שלא לדבר על להסתובב שעות בין המדפים הגדושים, להעמיס את העגלה, לחכות בתורים המתמשכים ליד הקופות, ואז, לחזור הביתה, לסחוב את המוצרים פנימה ולסדר הכול במקום.

ככה זה תמיד – כמעט. דווקא ביום ששי האחרון החלטתי להצטרף לבעלי. קשה לי להסביר למה, אבל פתאום, ריחמתי עליו כשדמיינתי איך הוא עומד ליד הקופה, פורק ואורז לסירוגין.

כך מצאתי את עצמי בסניף אימפריה שבצומת סגולה, מסתובבת עם בעלי בין המדפים.

החלק הראשון היה דווקא נחמד, העגלה אמנם התמלאה קצת יותר מהרגיל (בזכותי כמובן), אבל פעלנו יחד. אחר כך הצטרפנו לתור שנראה בעינינו הכי קצר וחיכינו.

מאבק על החיים

עמדנו והמתנו בסבלנות, ניצלנו את ההזדמנות לשיחה שקטה, כשלפתע השתנתה בקיצוניות האווירה בסופר.

התגודדות ליד אחת מהקופות המרוחקות משכה את מבטי. האנשים שם רחשו וגעשו, התרוצצו, וצעקו. הקופאית הראשית זעקה: "מה המספר של טיפול נמרץ?", ומישהי בקהל צרחה: "התינוק מת!!!"

רצתי אל מוקד ההתרחשות – על עגלת הקניות ישב פעוט בן פחות משנה – כחול ומפרכס. פילסתי בנחישות את הדרך, נדחפתי בין האנשים עד שהגעתי אל הילד, והתחלתי לפעול במהירות. הרמתי אותו והשכבתי על הדלפק. מצאתי דופק, אבל לא הייתה נשימה. גופו היה כחול ונוקשה, ולסתותיו חשוקות בעווית. התאמצתי לפתוח נתיב אויר ולהתחיל בהנשמה.

הקהל סביב הפך למעין מסה חסרת צורה המתערבלת סביבי ברחש לחש – דוחקת, דוחפת, מלחיצה. אחת... שתיים... שלוש... – מלאתי את הריאות הקטנות באוויר.

אני חובש! צעק מישהו – תתחילי לעסות לו את החזה! בדקתי שוב – יש דופק.

מישהו שפך עלינו מים. אחרים צעקו עצות והצעות בלי סוף: "תרימי אותו"; "תהפכי אותו"; "הוא נחנק, תעשי לו 'היימליך'"; "תהפכי אותו עם הראש למטה שהחמצן יגיע לראש"; "הוא בלע את הלשון"....

אין זו הפעם הראשונה שבה אני מתמודדת פנים אל פנים עם המוות – אבל הפעם היינו רק אני, הנשמה הקטנה שמפרפרת בין חיים למוות, ואלוקי המחשבות שגרם לי לצאת דווקא הפעם לקניות עם בעלי - בלי רופאים, בלי ציוד, בלי מכונת הנשמה ומוניטורים, בלי נוזלים, בלי כלום... ומסביב הקהל.

כשרוצים להראות רגעים דרמטיים כאלה בסרטים, עושים את זה בהילוך איטי. ככה נראו בעיני אותם רגעים. המציאות פשטה צורה ולבשה צורה. כל דקה התארכה לשישים שניות של חיים. וכל שנייה ארוכה יותר, מתמשכת יותר.

שאיפה. נשיפה שתיים, שלוש, ארבע, חמש (יש דופק), שאיפה, נשיפה - הצבע קצת יותר טוב...ארבע, חמש, שאיפה, נשיפה (דופק), עדיין אין נשימה עצמאית, שלוש, ארבע, חמש, שאיפה, נשיפה, ניסיון להרחיב מעט את מעגל הקהל המחניק והלוחץ, ושוב שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה...

אני הרגשתי כמו היולדת עצמה... מלאה בתחושת שלמות, בתחושה של יצירה ובריאה, בתחושה של התחברות לשורש החיים,

ופתאום זה קרה – בכי עדין, לא של כאב, לא של צער, בכי של נשימה ראשונה, בכי של נשמה שנמשכת ויורדת לעולם, בכי של תינוק שנולד מחדש – הבכי הכי שמח בחיים – בכי של חיים.

"ממי שלי", בכתה האם וחיבקה את הפעוט. היא הודתה לי באושר, כמו למיילדת שעזרה לתינוק להגיח אל העולם. אבל אני הרגשתי כמו היולדת עצמה... תשושה, מרוקנת מבחינה גופנית, סחוטה ורועדת, אבל מלאה ושופעת מבחינה רוחנית – מלאה בתחושת שלמות, בתחושה של יצירה ובריאה, בתחושה של התחברות לשורש החיים, בתחושה של שותפות עם הקב"ה - אושר שאינו ניתן לתיאור, אושר שחווים רק פעמים ספורות בחיים, אם בכלל.

המסה המתערבלת של הקהל התייצבה למעגל חמים, נעים ומחבק – כולם מחאו כפיים, צחקו, הריעו ומחו דמעה. אנשים נגשו אלי, לחצו לי את היד, הודו לי כאילו היה זה הבן שלהם ששב לחיים. אפשר היה לראות באופן מוחשי את האחווה המאחדת שזרמה ביניהם, כולם שותפים, כולם גוף אחד שעמד מול סכנה.

ואני – אחת מהם, חלק מהם, מוקפת בטבעת לוחצת של אהבה.

ניידת הטיפול הנמרץ הגיעה רק לאחר שחלפו 15 דקות מתחילת האירוע. 15 דקות שהיו יכולות להיות הרבה יותר מדי מאוחר.

אני לא דתייה, אבל קשה שלא לראות איך 'אין מקרה בעולם'. כשהצטרפתי לקניות עם בעלי, חשבתי שאני עושה את זה כדי לעזור לו בקופה, אבל בסוף, הוא שוב עמד שם לבד, ואני, התאוששתי מהחוויה מוקפת באהדה.

מסתבר שלמישהו למעלה הייתה תכנית אחרת למי בדיוק אני אמורה לעזור בסופר...