מסע התלאות של ליאור החל לפני 30 שנה, בהיותו ילד חולני בן שנתיים. הוריו, מרוששים כלכלית ומותשים רגשית, לא היו מסוגלים לטפל בילדם השלישי במספר שנולד זמן קצר לאחר קודמו. שירותי הרווחה בטבריה לחצו עליהם, ולבסוף לקחו מהם את ליאור ומסרו אותו לאימוץ.

אביו של ליאור שמח להיפטר מעולו, אבל אמו לא הייתה כל כך בטוחה בהחלטתה. היא הניחה שהסידור החדש יהיה מעין משפחה אומנת, ושהיא תוכל לבקר את בנה באופן קבוע עד שהמשפחה תתאושש; אך ליאור הקטן הועבר לבית יתומים, והדלת נחסמה בפני משפחתו.

ליאור התגורר בבית היתומים במשך שנתיים, עד שאומץ בידי משפחת אלחנתי, בני זוג אוהבים וחשוכי ילדים מכרמיאל.

עם הזמן התאוששו הוריו של ליאור והביאו לעולם עוד חמישה ילדים, אך ליאור יצא מחייהם לצמיתות.

"אני עדיין זוכר את האימה, את התחושה הנוראה של הפרידה, את הנטישה", נזכר ליאור, כשהוא יושב בסלון שטוף השמש שלו במצפה יריחו המשקיף למדבר יהודה, בו הוא מתגורר כיום עם אשתו ושלושת ילדיו. "גדלתי בידיעה שאני מאומץ, ושבאיזשהו מקום יש לי הורים אחרים, אחים ואחיות. התחושה האיומה הזאת ליוותה אותי במשך כל נעוריי".

ליאור מדבר בהערכה כנה על הוריו שגידלו אותו. הוא מתייחס לאביו כאל "אחד מל"ו צדיקים שבדור", באמונתו העמוקה והבלתי מתפשרת, ומספר על אמו, אשר לקחה ילד "זר ומוזר" תחת חסותה, שהיא גידלה אותו כאילו היה עצמה ובשרה.

בבית אלחנתי גדל ליאור כשומר מצוות, והוא זוכר כיצד קרא בגיל 7 את תהלים כ"ז. כשהגיע למלים "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני", הוא הזדעזע.

"ניגשתי לאיש זקן אחד ושאלתי אותו: 'מי כתב את התפילה הזאת? למה גם לו אין הורים?' האיש הסביר לי שהגעתי באיחור של 3,000 שנה ושהייתי צריך לדבר עם דוד המלך. אפילו בתקופות הכי מרדניות שלי, תמיד הרגשתי קשר למלים האלה".

תופס טרמפ

על אף שגדל בסביבה תומכת, ליאור מעולם לא הצליח להתנער מתחושות המרירות, העוינות והנטישה. הוא כעס על העולם, על חייו, על אלוקים. "הרגשתי שאלוקים הוא אבי ואני בנו, וכמו שבן יכול לעשות כל דבר לאביו, ואביו תמיד יהיה אתו, כך ידעתי גם אני שאני יכול למרוד, ובסוף הדרך ה' עדיין יחכה לי".

בצבא עזב ליאור את הדת, והוריד את הכיפה. "עברתי הרבה עבירות, והרגשתי רע עם זה, כי ידעתי שה' צופה בי. אבל היה בי כל כך הרבה כעס, ורק רציתי לבעוט. לא יכולתי לבטא את זה בשום צורה אחרת. ובכל זאת, ידעתי באיזשהו מקום שאני תמיד יכול לחזור. מעולם לא הפסקתי להאמין".

פעם אחת, בתקופת שירותו הצבאי, עמד ליאור עם חבר וחיכה לטרמפ מהבסיס שלו לירושלים. בדיוק אז חיפשו מחבלים, שנהגו במכונית שכורה, חייל שיוכלו לחטוף - והמכונית עצרה ליד ליאור וחברו.

"היו שם שלושה, כך שהיה מקום לעוד שני אנשים, אבל הם הציעו טרמפ רק לאחד. זה היה קצת חשוד, אבל הייתי כל כך עייף, שהחלטתי להיכנס בכל מקרה. ואז הברכיים שלי ננעלו, כאילו כוח חיצוני עצר בעדי. הם ראו שאני מהסס, ונסעו משם מייד בטיסה".

כמה דקות לאחר מכן עצר לידם כוח משטרה ושאל אם ראו מכונית מסוימת. הם היו במרדף אחרי חוליית מחבלים. אחר כך שמע ליאור בחדשות שהמכונית נמצאה שרופה בכפר ערבי.

"אלוקים מעולם לא נתן לי ליפול עד הסוף. אם הייתי על הסף, הוא לא היה נותן לי לעבור את הקו האדום ולהתדרדר לגמרי. הוא תמיד הוציא אותי משם ברגע האחרון".

דלת נפתחת?

אחרי הצבא נסע ליאור לחו"ל, כמו כל חבריו, חזר לארץ ועבד בעבודות שונות. ואז, בגיל 22, הניעה אותו תחושה פנימית לפתוח את תיק האימוץ שלו.

בגיל 22, הניעה אותו תחושה פנימית לפתוח את תיק האימוץ שלו.

"ההורים המאמצים שלי לקחו את זה קשה. אולי היה להם פחד בלתי מודע שאדחה אותם, ואעזוב אותם לטובת הוריי הביולוגים. הסברתי להם שזה לא קשור ליחסים שלי אתם, ושזה רק צורך פנימי לדעת מאיפה באתי.

"באותה תקופה לא הייתי בטוח שאני רוצה לפגוש את אמי. היה בי כל כך הרבה כעס. היא זרקה אותי מהבית. איך אמא יכולה לעשות כזה דבר? הלוואי שתישאר עם האשמה כל חייה ותמות איתה! הייתי לפעמים חושב… אבל העובדת הסוציאלית ארגנה את הפגישה, והנה, הגעתי לחיפה, ונכנסתי לחדר שבו חיכתה לי אמי, יחד עם אחותה והעובדת הסוציאלית. אמרתי לעצמי שאני הולך לשם רק מתוך סקרנות. אני רק רוצה לדעת מי האשה הזאת.

ניגשתי אליה, והיא התחילה לבכות. חשבתי לעצמי, למה את בוכה, את זאת שזרקת אותי מהבית. אבל אז פקחתי את העיניים וראיתי שהיא בוכה מהלב. ישבתי אתה במשך שעה, והיא הסבירה לי שהיא ניסתה למצוא אותי, וכל הדלתות נסגרו בפניה. היא אמרה לי שהיא הדליקה נר שבת עבורי כל שבוע – זו היתה המצווה היחידה שהיא שמרה. היא סיפרה לי שהתפללה שאם לא תמצא אותי במהלך חייה, אחד מילדיה יעשה זאת".

כשהפגישה הסתיימה, שאלה אמו של ליאור אם תוכל להמשיך לשמור על קשר איתו. "הסברתי לה שיש לי הורים אחרים ושאיני יכול לבגוד בהם. אמרתי שאולי מאוחר יותר, כשאתחתן. פחדתי לפגוש את שאר המשפחה. לבי נקרע בקרבי כשעזבתי את החדר. הרגשתי כאילו היא זורקת אותי בפעם השניה. חזרתי לחיי והיא חזרה לחייה. שמירה על קשר איתה היתה מסובכת מדי עבורי, מבחינה רגשית. זה לא היה הזמן הנכון".

הצמד

ליאור המשיך לעבוד ולטייל. יום אחד, באוטובוס לאילת, הוא פתח בשיחה עם המאבטח, בחור בשם עופר שושן, שהיה צעיר ממנו בשנתיים. הוא נראה לו מוכר. ליאור חשב שאולי הכיר אותו מהצבא. הוא לא הצליח לגלות מאין בדיוק. ליאור ועופר הפכו לחברים בלב ונפש.

בשלב זה, ליאור ידע שהוא צריך להתחיל להתייחס לחייו ברצינות. הצעד הראשון היה להיפטר מכל רגשות הטינה ולחזור לחיק הדת, והוא נרשם לישיבה בירושלים.

"הייתי בישיבה במשך כמה שבועות", נזכר ליאור, "ואז עופר נכנס. הופתעתי מאוד, כי המשפחה שלו היתה חילונית לגמרי, והוא אף פעם לא רמז לי שהוא 'מחפש את עצמו'. הוא לא נראה כמו מי שמחפש, עם העגיל והקוקו".

במשך חמש שנים, עד נישואיו של ליאור, היו הוא ועופר צמד חמד. הם חלקו את לימודיהם, את מגוריהם, את ארוחותיהם, את הגיגיהם על משמעות החיים, וגם ניגנו יחד, בשעות הקטנות של הלילה, במעונות הישיבה.

בחתונתו של ליאור, עמד עופר במרכז החופה, ממש כמו אח.

איחוד משפחתי

לאחר החתונה נפרדו דרכיהם של השניים, וליאור החל בחייו החדשים. כעבור זמן מה החלה אשתו לעודד אותו לפתוח שוב את תיק האימוץ ולחדש את הקשר עם משפחתו הביולוגית.

כעבור זמן מה החלה אשתו לעודד אותו לפתוח שוב את תיק האימוץ ולחדש את הקשר עם משפחתו הביולוגית.

"עכשיו הרגשתי שאני מוכן לעשות את זה. המשפחה גרה כיום בעכו, אבל העובדת הסוציאלית קבעה פגישה בתל אביב, ב'שטח נייטרלי'. התרגשתי מאוד. עברו שמונה שנים מאז שראיתי את אמי הביולוגית. אולי היא כועסת עליי, שעזבתי אחרי הפגישה הראשונה? קיוויתי שלא. הרגשתי שאני מספיק חזק ובריא ליצור את הקשר. זה היה יום גדול".

ליאור קיבל דיווח על המשפחה: יש לו שני אחים וחמש אחיות. אחיו ואחיותיו של ליאור אפילו לא ידעו שהוא קיים, עד שהעובדת הסוציאלית ארגנה את הפגישה. אחות אחת שמה לב לפני שנים רבות לשם נוסף של ילד במסמכים של אמה, אך המסתורין נותר בעינו.

ליאור פגש חבורה חמה ומלאת התלהבות של אחים ואחיות. הם נפגשו בפעם הראשונה מזה שלושים שנה, ובין ההשוואות מי דומה למי, ציינה אמו את העובדה שאח אחד לא יכול היה להגיע לפגישה. שמו היה עופר.

ליאור נזכר ברגע הרה - גורל זה: "פתאום כל החלקים של הפאזל התחילו להתחבר. שם המשפחה הוא שושן. האם ייתכן שזה עופר שושן שלי? לא יכול להיות! הם סיפרו לי שהוא לומד בישיבה בירושלים. חשבתי שאני עומד להתעלף. יש לו זקן ארוך והוא מנגן בגיטרה? חיובי. החוורתי כאילו ראיתי שד. היינו כולנו בהלם".

עכשיו היה צריך להתקשר לעופר, אבל אף אחד לא ידע מה בדיוק לומר. לבסוף התקשרה אליו הדודה.

"עופר", היא אמרה, "אתה בטח יודע, אנחנו עכשיו בפגישה עם אחיך האבוד. אבל… יש לנו הפתעה בשבילך!"

ליאור לקח את השפופרת לידיו. "עופר שלום, מדבר ליאור, אחיך".

"שלום", אמר עופר בהיסוס, מקשיב לקול ואינו מבין במה מדובר.

"עופר", אמר ליאור שוב, "זה ליאור, מהישיבה".

לא היתה כל תגובה. הטלפון נשמט מידיו של עופר.

ועכשיו אחים

למחרת נפגשו שני האחים. הם לא התראו מאז חתונתו של ליאור. איך מקבלים פני חבר טוב שפתאום הפך לאח? שואל ליאור.

ליאור מעולם לא חיבר בין שם משפחתו של עופר, לשמה של אמו הביולוגיות - אסתר שושן. הוא מעולם לא סיפר לעופר שהוא בן מאומץ. זה היה נושא כאוב מדי. ומלבד זאת, לעופר לא היו קרובים בחיפה. פגישתו הראשונה של עופר עם אמו היתה בחיפה, והוא לא ידע שהיא בעצם התגוררה בעכו.

אילו השתתף ליאור בחתונתו של עופר שנה קודם לכן, הגילוי היה עלול להיות הרסני. ליאור היה רואה את אמם המשותפת, אותה פגש שנים קודם לכן. ההלם היה הורס את השמחה. ליאור תיכנן אז להגיע לחתונה, אבל באותו ערב התקשרה אליו אשתו להזכיר לו שהוריו מצפים לו במסיבת יום הולדת.

רק לאחר זמן פגש ליאור את אביו הביולוגי. בני הזוג שושן היו גרושים מזה שנים רבות. "היה לי קשה לפגוש אותו", אומר ליאור. "הוא זה שהיה אחראי לשליחתי מהבית. הייתי עדיין מלא כעס כלפיו. ואז, כשהלכתי לבקר את אמי, בעכו, ראיתי ברחוב איש שדיבר עם בן משפחה אחר. ידעתי שזה הוא. לפעמים פשוט יודעים דברים כאלה. ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'אתה יודע מי אני?' הוא ידע. הוא שמע שחזרתי לחייהם".

"תמיד דמיינתי אותו בתור מפלצת ענקית, התגלמות הרוע עלי אדמות. אבל במציאות הוא היה איש רזה, חלוש, אדם שבור. התחבקנו, אבל עד היום אני לא יודע איך להתייחס אליו".

ומה בנוגע לפגישה בין הוריו המאמצים של ליאור להוריו הביולוגיים?

"אולי יום אחד זה יקרה", אומר ליאור, "אבל זו תצטרך להיות היוזמה שלי. עכשיו זה לא הזמן הנכון. אני חושב שההורים שלי יחושו מאוימים. אני חייב להם כל כך הרבה. הם נתנו לי הכול. לא הייתי רוצה לגרום להם אי נוחות".

הופעה בשניים

כיום, עופר הוא סופר סת"ם בקרית גת, וליאור עובד כקבלן שיפוצים במצפה יריחו. הוא גם לומד לקראת תואר בתחום חדש, של תרפיה ברכיבת סוסים, תרפיה שמהווה פריצת דרך בריפוי רגשי וגופני.

וכמו אז, בישיבה, גם היום חוברים עופר וליאור זה לזה דרך המוסיקה. בהופעה שלהם, המכונה בשם ההולם "כולנו אחים", צפו אלפי אנשים. עופר פורט על הגיטרה וליאור מתופף בדרבוקה. בהופעה מספר עופר כיצד הגיע לשמירת מצוות, וליאור מספר את סיפור האימוץ, הצבא, התדרדרותו הרוחנית והחיפוש.

ואז מתחברים הסיפורים ומשתלבים זה בזה. המוסיקה דרמטית, ויש בה הרבה דמעות.

"ההופעה עוסקת בחזרה למהות שלנו, בגילוי מי אנחנו באמת, ומה ה' רוצה מאיתנו", אומר ליאור. "וזהו סיפור חיי. אנחנו מתעסקים כל כך הרבה במה שאנחנו עושים, במקום להסתכל אל מהותנו. אנחנו צריכים להסתכל ולראות איך ה' מנחה אותנו בעולם".

ואיך הוא מגלה לנו, לפעמים, מאין באנו ולאן אנו הולכים.