היה זה ליל חורף מקפיא. הרחובות היו חשוכים, שוממים ומכוסים בשלג. השלג נערם בתלוליות גבוהות שסתמו את פתחי הניקוז, חסמו את המדרכות, ושכנעו אפילו את האמיצים שבתושבי ירושלים, להישאר ספונים בבתיהם הבטוחים והחמימים. אף אחד – חוץ מכמה ילדים נרגשים, שנצלו את ההזדמנות הנדירה בכדי לנסות לבנות איגלו או בובת שלג – לא היה יוצא החוצה במזג אוויר כזה. על פי העיתונים, לא זכורה סופת שלגים שכזאת בירושלים, למעלה מחמישים שנה.

זיהום בדם

איכשהו בעלי ואני הצלחנו למצוא בייביסיטר, שהייתה מוכנה להתגבר על מזג האוויר, ולהגיע לדירת האבן, בת למעלה ממאה השנים שלנו. לאחר שעטפנו את עצמנו בשכבות של סוודרים וגרבי צמר עבות, יצאנו כדי לשוחח עם הרב ישראל יעקב פישר, הרב האהוב של בית הדין הירושלמי.

המשפחה שלנו, הייתה נתונה אז בתקופה קשה במיוחד. כמה שבועות קודם לכן, אמא שלי, שתהייה בריאה, אושפזה לטיפול כירורגי מינורי. ככל הנראה משהו בניתוח לא היה סטרילי, משום שהיא יצאה ממנו עם זיהום בדם. וכאילו זה לא היה מספיק, הרופאים אמרו שהם מעולם לא פגשו קודם לכן באותו חיידק מסוים שגרם לזיהום, ולכן לא היה להם מושג באיזו אנטיביוטיקה צריך להשתמש כדי להשמיד אותו. ולכן, כמו שהגדיר זאת אחד הרופאים, "אנחנו מפציצים אותה בכל סוגי האנטיביוטיקה הקיימים, ומקווים", הוא הוסיף, "שאחת מהן תשפיע".

בדרך כלל, משתרכת שורת אנשים ארוכה מחוץ לביתו של הרב פישר. כל אחד מהם מחכה לתורו כדי לדבר איתו. קיווינו, שאם יתמזל מזלנו, לא נצטרך להמתין יותר משעה. למרבה הפתעתנו ושמחתנו, היינו היחידים שם, והרב היה פנוי להעניק לנו את מלוא תשומת הלב.

נתתי לו את כל השמות, והוא רשם אותם בזהירות על פיסת נייר קטנה.

בעלי חיכה לי בחדר ההמתנה, בעוד שאני נכנסתי אל חדר הלימוד של הרב, כדי לשוחח עמו בפרטיות. לאחר ששמע את פרטי המחלה המוזרה של אמי, הוא ביקש שאמסור לו את שמה, את שמות שני הוריה, ואת שמו של אבי. נתתי לו את כל השמות, והוא רשם אותם בזהירות על פיסת נייר קטנה. לאחר מכן, הוא עסק כמה דקות בחישובים שונים ובשרטוט דיאגראמה מורכבת.

"השמות בסדר. לא זאת הבעיה", הוא אמר לבסוף.

פלטתי אנחת רווחה. הרב פישר היה מפורסם ביכולת שלו לבדוק צירופי שמות ואת משמעותם הפנימית, כדי לברר אם יש ביניהם התאמה רוחנית.

על פי המסורת הקבלית, השם מכיל את מהות האדם. פעמים רבות היו מגיעים אליו זוגות לפני גירושין, כדי לקבל עצה כיצד לשקם את חיי הנישואין שלהם, ויוצאים מחדרו עם שמות חדשים. למרבה הפלא, החלפת השם הייתה מביאה לעתים קרובות לשינוי רדיקאלי במצב שלום הבית שלהם.

אבל, אם השמות הם לא המקור לבעיה, אז מהו?

חיכיתי עד שגדול התורה ימשיך, אבל הוא נשאר בשקט, שקוע במחשבה. לפתע, הוא הביט בי בחדות, ואז התבונן שוב בשמות. "את כועסת על אמא שלך?" הוא שאל לאט?

לא עניתי מייד; לא יכולתי לענות מייד. שמתי לב שאני רועדת. למרות שעברו כמה דקות עד שהייתי מסוגלת לדבר, אני משוכנעת שלרב פישר לא היה שום ספק מה עומדת להיות התשובה שלי.

לחלוק באהבה

אבא שלי נפטר כשהייתי תינוקת, כך שמאז שהייתי פעוטה ועד שמלאו לי חמש שנים, אימא שלי הייתה מה שנקרא היום "אם חד-הורית". אני זוכרת שהיינו מאוד עניים. בנוסף לכך שגידלה לבד את ארבעת ילדיה הקטנים, אימא שלי הייתה חייבת לעבוד במשרה מלאה, רק כדי לספק את הצרכים הבסיסיים ביותר. היום, בתור בוגרת אני מבינה, שבוודאי היה לה מאוד קשה. אבל כפי שאני זוכרת, היא תמיד חייכה ושרה, למרות שסביר מאוד שבתוך תוכה היא בכתה.

על אף בדידותה והמחסור הכלכלי, הייתה לי ילדות נפלאה.

על אף בדידותה והמחסור הכלכלי, הייתה לי ילדות נפלאה, לפחות עד ליום ההולדת החמישי שלי. למרות שאמא שלי עבדה במשך היום, היא הקדישה את הערב לילדים שלה. יש לי זיכרונות מטושטשים של פיקניקים קיציים בפארק וסיפורי לילה טוב ארוכים ומפנקים, בעודי מתחפרת בתוך שמיכת הפוך העבה, ששמרה על חומנו בדירה הירושלמית הקרה. למרות שהבחנתי באותו זמן, שאנחנו שונים מהמשפחות האחרות, הרגשתי בטוחה באהבתה של אמי, ושמחתי בדרך שהדברים התנהלו.

אבל, כל זה השתנה ביום ההולדת החמישי שלי, כשאמא שלי נישאה מחדש לאלמן צעיר, אב לחמישה ילדים קטנים משל עצמו. לפתע, היו עוד ילדים שגזלו נתחים מהאהבה שלה כלפי. עכשיו, כשהיא הייתה צריכה לחלוק את האהבה שלה בין תשעה ילדים צעירים, שכל הזמן תבעו תשומת לב, הרגשתי שלא נשארה לה מספיק אהבה בשבילי.

משפחה משולבת

מכיוון שהייתי הצעירה במשפחה ה"משולבת" החדשה שלנו, ולכן גם הכי רגישה, הפכתי להיות אובייקט להרבה הצקות לא נעימות, וביותר מאשר במקרה אחד, גם לתקיפה פיזית. בתור בוגרת אני מבינה, שה"אחים" הגדולים שלי, היו פשוט ילדים קטנים, שניסו להתמודד עם השינוי המשמעותי בחייהם. אבל, באותו זמן, הייתי ממוטטת.

לא יכולתי להבין למה אמא שלי עשתה לי את זה. למה היא הייתה צריכה להתחתן שוב? ככל שזה נגע לי, הכול היה נפלא קודם לכן, ולא הייתה שום סיבה לשינוי. חשבתי שאנחנו משפחה חמה ואוהבת. אהבתי את הדירה הנעימה שלנו, עם כל הקישוטים "תוצרת בית" שכיסו את הקירות. אבל עכשיו, היא נהייתה קטנה מידי, ואנחנו עברנו לדירה מרווחת בת שתי קומות. ואני אפילו נאלצתי לשתף את חדרי עם ילדה זרה, שנהנתה להרביץ לי כשאף אחד לא ראה! זה פשוט לא נראה לי הגיוני.

לעתים קרובות אימא שלי מספרת, אנקדוטה מאותן שנים קשות ראשונות. שנים בהן ניסינו להפוך, שתי משפחות שונות, עם רקע שונה והרגלים שונים, למשפחה אחת משולבת. היה זה ביום מסיבת הפורים בגן שלי, הייתי לבושה בשמלת התחפושת של מלכת אסתר. אבא שלי (כן, היום אני קוראת לו אבא – אחרי הכול, הוא האבא היחיד שאני מכירה), אכל בדיוק את ארוחת הבוקר, לפני שיצא לתפוש את האוטובוס שייקח אותו לעבודה בעיר. כשאני סמוקה מרוב התרגשות, ירדתי במהירות במדרגות ורצתי למטבח כדי להראות לאימא שלי כמה אני יפה.

אבא שלי נתן בי מבט אחד, ואז, כשהבעה מופתעת על פניו הוא פנה אל אמא שלי. "רעביצין" (רבנית, באידיש), הוא אמר (הוא תמיד קרא לאמא שלי רעביצין), למה לא סיפרת לי שיש לנו אורחת חשובה כל כך היום. אם הייתי יודע, הייתי חובש את הכובע ולובש עניבה."

למרות שאני באופן אישי לא זוכרת את המקרה הזה, על פי אמא שלי אני עצרתי בפתאומיות, נעצתי באבא שלי מבט מזלזל ואז, הלכתי לאט אל אמא שלי ולחשתי לה באוזן: "אמא, שמעת מה הוא אמר? אמרתי לך שהוא מוזר. הוא אפילו לא שם לב שזאת אני ולא מלכה! למה התחתנת עם כזה מוזר?"

היום אני מבינה, שהייתי צריכה לעבור את אותם קשיים כדי להפוך למה שאני.

היום אני מבינה, שהייתי צריכה לעבור את אותם קשיים כדי להפוך למה שאני. אחרי הכול, החיים אף פעם לא קלים, ולכל תקופה יש את הקשיים שלה.

כשהייתי מוכנה להינשא ולהתחיל לבנות את הקן הפרטי שלי, כבר הפכנו למשפחה אחת. בנוסף לגידול המשפחה המשולבת, אימא שלי הייתה עסוקה מאוד בטיפול ב"תוצר המשותף" החדש – האחים והאחיות הצעירים שלי.

מצחיק עד כמה עמוק יכולים רגשות ילדותיים לחלחל ולעמוד בדרכה של האמת הברורה. מובן שנישואיה השניים של אמא שלי היו לטובת כולם. אני קרובה מאוד לאבא החורג שלי, ושתי המשפחות הפכו להיות כל כך קרובות ומאוחדות, שלפעמים אני ממש שוכחת מי בעצם האחים ה"אמיתיים" שלי, ומי הם ה"חורגים".

אני לא יכולה לסבול את המחשבה 'מה היה קורה אילו אמא שלי לא הייתה מתחתנת שוב'. סביר מאוד, שהיא הייתה הופכת להיות אישה עייפה ומרירה, במקום הרעייה, האם והסבתא התוססת והעסוקה שהיא היום.

למרות שלא היה לי ספק שהיא עשתה את הדבר הנכון בבניית חייה מחדש, עדיין היה טמון כעס במקום עמוק וחבוי בתוכי. הייתי ילדה קטנה בת חמש, שהוכרחה לחלוק באימא האהובה שלה עם ילדים זרים. ולמרות, שמבחינה שכלית זה לא הגיוני, המרירות עדיין נמצאה שם.

מחילה וריפוי

לא סיפרתי לרב פישר את כל הסיפור. פשוט עניתי "כן, יש לי כעס כלפיה".

החכם הביט בי. הרגשתי כאילו העיניים שלו חודרות לתוך נשמתי. "האם את רוצה להתגבר על הכעס הזה לרפואתה של אמא שלך?" הוא שאל בעדינות.

הייתי צריכה לעצור ולחשוב כמה דקות. האם אני יכולה באמת לסלוח על משהו שנמצא עמוק כל כך? האם המחשבה שלי תוכל להתגבר על הרגשות הילדותיים?

העיניים שלי התמלאו בדמעות ואני הסבתי את פני במהירות. לבסוף, בקול חנוק, אמרתי לרב שאני מסוגלת. ידעתי שאני מוכרחה.

הרב פישר נעמד בזריזות ואמר שהוא עומד לקרוא לבית דין של שלושה רבנים. הייתי המומה. האם אני אצטרך לספר להם את כל הסיפור?

למעשה, התרת הנדרים, לקחה כמה שניות. וכשהיא הסתיימה הרב פישר חייך ואמר, "עכשיו תהיה לאמא שלך רפואה שלמה".

שנים של תרעומת מרירה הוסרו ממני, ואני הרגשתי חופשייה – כמו ציפור.

הרגשות שלי הסתחררו כשיצאתי מחדרו של הרב. בעלי חיכה לי בפרוזדור החיצוני ויחד התחלנו לצעוד בכבדות בשלג הסמיך. למרות הלבוש המסורבל שהכביד עלי, הרגשתי קלילה, כאילו הוסרה אבן גדולה מליבי. ידעתי, שלמרות שהגעתי אל הרב פישר כדי לבקש ממנו למצוא איכשהו דרך לרפא את אמא שלי, נרפאתי גם אני בעצמי. שנים של תרעומת מרירה הוסרו ממני, ואני הרגשתי חופשייה – כמו ציפור, מוכנה לפרוש כנפיים ולדאות לגבהים חדשים.

באותו ערב, המעבדה הצליחה לזהות את החיידק שגרם לזיהום. כשהוא חמוש במידע, ראש מחלקת המחלות הזיהומיות יכול היה לקבוע, איזו אנטיביוטיקה תהיה היעילה ביותר. בתוך כמה ימים, אמא שלי שוחררה מבית החולים, ולאחר מספר חודשים של מנוחה, היא חזרה לחייה התוססים הקודמים.

הרב ישראל יעקב פישר נפטר למחרת בבוקר. יהודי ירושלים היו המומים ואבלים מאובדן החכם האהוב. למרות השלג הכבד, אלפי אנשים העיזו פנים מול מזג האוויר כדי ללוות את הרב פישר במסעו האחרון.

כשבעלי ואני שמענו על החדשות, היינו המומים כמובן. אבל בו בזמן, היינו גם אסירי תודה על כך שזכינו להיות בין האחרונים שנהנו מחוכמתו המדהימה.

יהי זכרו ברוך.

*הסיפור אמיתי. כמה פרטים שונו, על מנת לשמור על פרטיות המספרת.