לפני כחצי שנה, הפכה בתי ג'וליה להיות אובססיבית לגבי כל דבר שקשור לנסיכות, כך שלא הופתעתי, כשהיא בקשה מסיבה של נסיכות ליום הולדתה הרביעי. עבורי, אישה ספורטיבית, עצמאית ומקצועית, 4 השנים האחרונות של חיים עם בת, שהטעם שלה בצבעים נע בין ורוד עתיק לוורוד זוהר, וככל שיש יותר קישוטים וסלסולים כך היא מרוצה יותר, היו בהחלט חוויה. למדתי להבין, שכתרים הם הכרחיים ושאל לנו להעיז לצאת מהבית ללא שרביט ולפחות שני תיקים רזרביים.

סינדרלה, היפהפייה הנרדמת ושלגיה

בהטיה מתגנדרת של ראשה ובשרבוב שפתיים מיומן, התחננה ג'וליה, "אימא, אבא – בבקשה, אני חייבת שמלה נוצצת ויפה למסיבה שלי". למרות שכמו תמיד, ניסיתי להסביר לה, שחמלה ואינטליגנציה הן תכונות חשובות הרבה יותר, וכיצד היופי נובע מבפנים (בלה, בלה, בלה...), בעלי נפל קורבן להטפה הבלתי פוסקת, בעניין משי ושאר בדים. כך שליום הולדתה היא קיבלה שמלת נסיכה ורודה מתחרה, עטורה בשביבי זהב ונצנצים דמויי יהלומים. גלגלתי בעיניי, אבל אפילו אני נשארתי ערה עד מאוחר בלילה שלפני המסיבה, אפיתי עוגיות והכנתי כריכונים בצורת לבבות, כיוון שבעלי, שותפה הנאמן של ג'וליה, נזף בי ש"נסיכות לא אוכלות פיצה".

ביום המחרת, בקול תרועה גדולה, הן הגיעו – הסינדרלות, היפיפיות הנרדמות והשלגיות.

ביום המחרת, בקול תרועה גדולה, הן הגיעו – הסינדרלות, היפיפיות הנרדמות והשלגיות, עטויות תלבושות בצבעי ורוד, תכלת וצהוב, כל תלבושת שופעת תחרה, מלמלה וסטן יותר מהשנייה. מתחת לשפם מלמלתי משהו לגבי ההשתלטות של דיסני על העולם, והמשכתי הלאה, לוודאי שיש מספיק לימונדה וורודה וממתקים לכולן.

אבל, עם התקדמות המסיבה, משהו קרה. התבוננתי בבנות, כל אחת מהן יפה כפרח, בשעה שפניהן זהרו בהתרגשות ושמתי לב לכך, שהשמש השתקפה בתכשיטים של שמלותיהן וגרמה להן לזהור בכל צבעי הקשת. אפילו הציניות שלי התמוססה. זה היה קסום – לפתע פתאום, הגינה התמלאה בצחוק של פיות, בעודן רוקדות ומקפצות. שאפתי את השמחה המרעננת שמלאה את האוויר והתבוננתי במתרחש בעיניים מלאות פליאה, מנסה להטביע את החוויה בזיכרוני.

אני נאחזת חזק ברגעים כגון אלה, כיוון שבתור רופאה למדתי, שהכל יכול להשתנות בן רגע.

חיים שבריריים

בדיוק יום לפני המסיבה, אישה צעירה ומהממת ביופייה הגיעה אליי לבדיקה. היא הייתה שחקנית, חדשה בלוס-אנג'לס ולא הייתה לה את העליצות שרואים לעתים כה תכופות בטיפוסים של הוליווד. היה בה משהו שונה – משהו מלא געגועים, מהורהר יותר ולמרות שהיא חייכה, ניתן היה לראות את העצב בפניה. היא ענתה ברוך על שאלותיי מבלי לפרט יותר מדי, וכששאלתי אם היא נשואה, היא עצרה לרגע, לקחה נשימה עמוקה שנתקעה בגרונה והנידה בראשה. הנחתי שהיא פשוט מלנכולית, עד שבדקתי אותה וראיתי סמל בגבה התחתון.

"זה קעקוע מעניין", ציינתי.

"אה, זה?" עיניה בהו בתקרה. "המשמעות של זה היא התחדשות". הסתכלתי עליה, אך היא לא פגשה את מבטי.

"אחרי התאונה...", היא המשיכה בקול רועד, "בשנת 2000, הארוס שלי הסיע אותי לבית-הספר ונהג שיכור פגע בנו. הארוס שלי שותק מהצוואר ומטה ולמרות שאני הייתי מאושפזת במשך חודשיים, אני בסדר. ניסיתי ורציתי להישאר איתו, אבל משפחתו האשימה אותי והיה לו קשה מדי לראות אותי. כשהייתי שם זה היה הכי גרוע. אני אוהבת משחק, אז החלטתי לבוא לכאן".

היא הביטה בי במבט מרוחק.

"החיים הם לא בדיוק מה שציפיתי..." נאנחה.

לפני מספר שבועות הגיעה אליי חולה, שלא ראיתי כבר למעלה משנה. היא אשת עסקים בת 45, וזכרתי אותה בתור אישה חדה, חריפה ובטוחה בעצמה. הפעם בקושי זיהיתי אותה. פניה היו חיוורות וכחושות והיא לבשה טרנינג שנח ברפיון על גופה.

"אה, ד"ר יאריס", היא צנחה לתוך הכיסא, "עזרי לי, בבקשה. אני לא יכולה לאכול, אני לא יכולה לישון..."

"מה קורה?"

"לפני שמונה חודשים, אמי אובחנה כחולה בסרטן הלבלב ונפטרה אחרי חודש."

"לפני שמונה חודשים, אמי אובחנה כחולה בסרטן הלבלב ונפטרה אחרי חודש. שבועיים לאחר מכן, אחותי התאומה אובחנה כסובלת מסרטן השד והיא מתה לא מזמן – לפני שלושה שבועות".

צמרמורת עברה בה והיא חיבקה את עצמה. "היינו כל כך קרובות, כולנו. אני מרגישה כאילו המשפחה שלי מקוללת... אני לא מאמינה שזה קורה".

היא הביטה בי באותו מבט מרוחק שלמדתי להכיר. בתוכו הייתה תערובת של חוסר אמון מוחלט, אֵבל וחוסר אונים.

"הגורל" הכה בשתי נשים אלה וגרם להן ליפול, להתעמת עם כאב וטרגדיה, שרובנו פוחדים מפניהם. שבורות והמומות, הן נאבקו לשוב ולעמוד על רגליהן.

מדי פעם, עבודתי מכתיבה את היותי שליחה של "הגורל" – ובעצם שליחה סרבנית של ה' – וזהו הדבר הקשה ביותר שעליי לעשות. כשמבשרים למישהו בשורות שישנו את חייו – הדבר מלמד ענווה מהי, ולמרות שקיימות תיאוריות רבות לגבי האופן בו יש לבשר בשורות רעות, אף אחת מהן אינה מסבירה, כיצד למנוע מעצמנו להיות מושפעים עמוקות מתפקיד המבשרים.

לאחרונה, היה עליי לבשר לאב שמגדל לבדו את בנו בן העשר, שהגוש בצוואר הילד, הוא לימפומה. ראיתי כיצד האור בעיניו דועך והופך להיות אותו מבט ריק, ולמרות שניסיתי פעמים רבות להחזיר אותו מהמחשבות בהן שקע, על ידי כך שלחצתי את ידו והסברתי את אפשרויות הטיפול המבטיחות, הוא לחלוטין לא היה שם. אפשרויות מדעיות אינן מספיקות, כדי להרגיע את ההלם המוחלט של היותנו בני תמותה.

פרחים נובלים בגינה מפוארת

לפני מספר שבועות, אישה עדינה בת 55 עם מבטא אירופאי קל הגיעה לבדיקה. היא הייתה מורה לצרפתית שפרשה לגמלאות לפני זמן לא רב והתרגשה מהעובדה, שסוף סוף תוכל להקדיש את זמנה לגידול סחלבים. היא דיברה באהבה על גינתה המפוארת ועל התוכניות שלה ושל בעלה לבלות ימים שלווים בגינון. הדאגה הרפואית היחידה שהיא יכלה לחשוב עליה, הייתה שבועיים של דימום מפי הטבעת, והיא הניחה שמדובר בטחורים, הנחה שנטיתי להסכים עמה. הצעתי שתפנה לגסטרואנטרולוג, רק כדי לבצע בדיקה ולוודא שלא מדובר בסרטן המעי הגס. הייתי מופתעת לחלוטין כשהרופא שהפניתי אותה אליו התקשר ואמר, "זה סרטן. אני יודע שזה סרטן המעי, אבל בכל זאת לקחתי ביופסיה. אמרתי לה שאני מודאג מאוד והיא תבוא אלייך מחר לשמוע את תוצאות הביופסיה".

חשבתי על אותה אישה עדינה, אבל מסיבה כלשהי, תמונה של פרחים נובלים בגינה מפוארת, שסובלת מהזנחה ועשבים שוטים גדלים בה פרא, העבירה בי צמרמורת.

ביום המחרת, יכולתי לראות לפי הבעתה הריקנית שהיא כבר יודעת.

ביום המחרת, יכולתי לראות לפי הבעתה הריקנית שהיא כבר יודעת. אבל לא יכולתי להחליט מה עצוב יותר – המחלה, או העובדה שהיא רכנה קדימה ולחשה לי, "את יודעת, דוקטור, בעלי בכה כל הלילה". היא הנידה בראשה. "אחרי 28 שנות נישואין, מעולם לא תיארתי לעצמי שאכפת לו עד כדי כך..."

כל אחד מחולים אלה ורבים כמותם, מהווים משקל כבד על לבי. מדמעותיהם למדתי שיעורים רבים, אבל בעיקר, שהחיים כה שבריריים, וחשוב לנצור כל רגע מזהיר וקורן. אני יודעת שאירוע אחד, אבחנה או שיחת טלפון, הם כל מה שמפריד ביני לבין אותה תהום עמוקה ומאיימת. מסיבה זו אני שומרת קרוב אליי את התמונות ממסיבת יום ההולדת הנסיכותית של ג'וליה. כיוון, שאם וכאשר החשכה תגיע, אני רוצה להביט לאחור ולזכור, אותו יום יפה בסוף הקיץ, כשמלאכים ורודים מצחקקים, שיחקו בחצר האחורית של ביתי. ואז עיניי יתבהרו ואשוב לראות את אורו של ה'.