רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

משהו מצחיק קרה לי בדרכי להציל את העולם

כ״ג באב ה׳תשס״ה כ״ג באב ה׳תשס״ה 28/08/2005 | מאת שרה יוכבד ריגלר

הגורו שלי, ד"ר ג'ייקובס

כשהייתי בת 19, רציתי להציל את העולם. ידעתי שהדרך לעשות זאת היא באמצעות פעילות בתנועות פוליטיות. כך שבתחילת שנתי השניה באוניברסיטת ברנדייס, הצטרפתי לארגון השמאל הרדיקלי, "סטודנטים למען חברה דמוקרטית" (ה- S.D.S הידוע לשמצה).

השנה הייתה 1967 ואנשים התגייסו למאבק נגד המלחמה בוייטנאם. זו הייתה מטרה שעמה הזדהיתי בכל לבי. השתתפתי בדיונים פוליטיים, לקחתי חלק בישיבות, והנפתי שלטי מחאה בהפגנות נגד המלחמה. לבי עלה על גדותיו מרוב אהבה וחמלה כלפי איכרי וייטנאם העניים, שהופגזו בפצצות נפל"ם, והתפוצץ מרוב שנאה כלפי הצבא, הפנטגון, ממשלת ארה"ב, חברת הנפט אקסון (שגרמה למלחמה בשל היותה בעלת עניין באזור), חברת דוו כימיקלס (שייצרה את הנפל"ם), התעשייה הצבאית (שהרוויחה מהמלחמה) וכל הרפובליקנים והדמוקרטים, שתמכו בלינדון ג'ונסון, וכל מי שהיה ימני ממני (כלומר, 95% מהאמריקאים).

בפגישות ה-S.D.S התחפשנו לאנשים אוהבים ומלאי חמלה, המתייצבים כנגד שכירי החרב ומחרחרי המלחמה האכזריים וחסרי הלב. לא הייתי שמה לב לסתירה הזאת, שבין האהבה המוצהרת שלנו לשנאה הקולנית שהפגנו, אילולא הפך סניף ה-S.D.S שלנו לשדה קרב בין שתי אידיאולוגיות שמאל יריבות.

לנארד ופיליס (שמות בדויים) היו יושבי הראש של סניף ה-S.D.S שלנו. חודשים עברו עד שהבנתי למה הם לא מסוגלים לדבר בצורה תרבותית זה עם זו, ומדוע הידרדרו פגישות ה-S.D.S שלנו בדרך כלל להתכתשויות קולניות. פיליס הייתה יהודיה סוציאליסטית מהמעמד הבינוני, שהתמסרה לתערובת של גרסה מתונה וחיוורת של הקומוניזם הרוסי, יחד עם מנה הגונה של זכויות אזרח. לנארד, מצד שני, היה חבר גאה ב-PL, מפלגת העבודה הפרוגרסיבית, שנשאה את עיניה לקומוניזם הסיני. הוא האמין, שיש לעורר את הפרולטריון, מעמד הפועלים, למרד כנגד האדונים הקפיטליסטיים. הוא ניסה לגייס אותנו לפעולה למען מטרה זו, ורצה שנעמוד בשערי המפעלים ונחלק עלונים הקוראים למהפכה.

לא הכרתי אישית אף בן או בת למעמד הפועלים. לא פגשתי איש או אשת צווארון כחול, אלא אם כן טכנאי הטלוויזיות נחשב לכזה. כבת 19 הלומדת במכללה פרטית יקרה, הייתי מרגישה מגוחכת לו ניסיתי לגייס פועל בגיל העמידה למרד, ולגרום לו לאבד עקב כך את מקום עבודתו, כשכל מה שהוא באמת רוצה, הוא בית עם שתי חניות בפרברים. תיעבתי את לנארד, ומעולם לא יצאתי לנסיעות למפעל.

באותה תקופה קראתי משפט של אלן וואטס, פילוסוף אמריקאי בודהיסט, ששינה את חיי. וואטס כתב: "שלום יכולים לעשות רק אלו ששלום בלבם".

בכל פגישה תקפו לנארד ופיליס זה את זו ברשעות שכזו, שבסופו של דבר התחלתי לשאול את עצמי, איך זה שאנחנו אוהבים כל כך את האיכרים הוייטנמים, אותם מעולם לא פגשנו, אבל לא מסוגלים לסבול את האנשים שלצדם אנחנו בעצם חיים?

החשד שאני וחבריי השמאלנים אשמים בצביעות (החטא האולטימטיבי בשנות השישים), החל לכרסם בי. באותה תקופה קראתי משפט של אלן וואטס, פילוסוף אמריקאי בודהיסט, ששינה את חיי. וואטס כתב: "שלום יכולים לעשות רק אלו ששלום בלבם". ההגיון הצרוף של משפט זה, היה כקיתון של מים צוננים על להבות החלום הפוליטי שלי. הבנתי, שהמטרות הנעלות של תנועת השלום, לעולם לא יושגו באמצעות אנשים כמו לנארד, פיליס וכמוני. ראשית יהיה עליי להשתנות, ורק אז אוכל לשנות את העולם.

כך שבשנתי הראשונה בקולג', יצאתי למסע חיפושים רוחני בהודו. מטרתי הייתה להגיע להארה, צעד ראשון בדרך להפיכתי לפעילה אפקטיבית יותר במאבק הפוליטי. אבל דבר מצחיק קרה לי בדרך למטרה זו...

לדרוך על היבלת

טיילתי במערב הודו עם חברתי מרי-לו. בבומבי קניתי זוג סנדלים מעור ג'מוס. הלכתי אתם במשך שעתיים, ובאקלים החם והלח של בומבי החלה לצוץ יבלת בכף רגלי.

היבלת הזדהמה. בכל מקום בו עצרנו, חיפשתי עזרה ראשונה. קיבלתי משחה – ואת השכלול המתקדם ביותר של הרפואה המערבית שניתן היה להשיג בהודו: אגד מידבק (פלסטר).

כשהגעתי לאורונגבאד, כף הרגל שלי התנפחה כמו בלון, והגיעה לפי שניים מגודלה הרגיל. התחלתי לדאוג, שזיהום זה יגרום לנזק בלתי הפיך לכף רגלי. החלטתי לחפש רופא מערבי, לא מרפאים בשיטת איור-וודה (רפואה הודית מסורתית), שהנם כה נפוצים בהודו. אבל איפה באורונגבאד אמצא רופא כזה?

שיערתי, שבמלון יקר בו שוהים תיירים מערביים, אוכל בוודאי למצוא רשימה של רופאים מערביים. הנחתי את זרועי על כתפה של מרי-לו וקפצתי על הריקשה הראשונה שלקחה אותי למלון גארדן, הטוב ביותר באורונגבאד. הפקיד בקבלה השיב לתחנוניי בדברים אלה: "אין לנו רשימה כזאת, אבל יש אורח במלון, שאולי יוכל לסייע לך. הוא רופא מאנגליה, שנשלח על-ידי האו"ם".

רופא מאנגליה? לא האמנתי למזלי הטוב. "הוא נמצא כאן עכשיו? אני יכולה לראות אותו?" שאלתי בשקיקה.

"לא, הוא עובד בבית החולים באורונגבאד. אבל הוא תמיד מגיע לכאן לצהריים".

כשעתיים לאחר מכן, נכנסו שלושה לבנים למלון: זוג צעיר וגבר חסון בגיל העמידה.

מרי-לו ואני ישבנו וחיכינו. כשעתיים לאחר מכן, נכנסו שלושה לבנים למלון: זוג צעיר וגבר חסון בגיל העמידה, עם שיער ג'ינג'י דליל, ופנים שכאילו נלקחו ממועדון הגברים היהודיים בשכונה שלי.

מרי-לו קפצה ונעמדה לפניהם. "הרגל של החברה שלי מזוהמת נורא. היא זקוקה לטיפול רפואי. אתם יכולים לעזור לה?"

האיש המבוגר צעד לעברי והציג את עצמו כד"ר ג'ייקובס. הוא הסתכל על כף רגלי ואמר: "בואי איתי לחדר". ד"ר ג'ייקובס הוביל אותי לחדרו, היישר לחדר האמבטיה. שם הוא הורה לי לרחוץ את הפצע במים חמים, זורמים (מים חמים באמת, לראשונה מאז הגעתי להודו). כשהפצע היה נקי לחלוטין, ד"ר ג'ייקובס חבש אותו והזמין אותנו לארוחת צהריים.

בארוחה נפרש לפנינו הסיפור כולו: ד"ר ג'ייקובס לא היה מאנגליה, כי אם מקרדיף שבדרום וויילס. הוא ובני הזוג הבריטים ג'ונסון, נשלחו להודו לתקופה של שבעה שבועות בידי ארגון הבריאות העולמי, כדי לשמש יועצים במחלקות ילדים שונות. היה זה ביקורו השני של ד"ר ג'ייקובס בהודו, שנעשה במסגרת תפקידו.

ההצלה שבאה לי מידי יהודי, בן עמי, במקום כה נידח בהודו, הייתה כל כך לא סבירה, שהתחלתי לתהות: מי כתב את התסריט הדמיוני הזה?

תת תזונה

למחרת בבוקר לקח ד"ר ג'ייקובס אותי ואת מרי-לו לסיור במחלקת הילדים בבית החולים באורונגבאד. עברנו בין שני טורים ארוכים של מיטות. בכל אחת מהמיטות שכב ילד כהה עור, עם זרועות שדמו למקלות ובטן נפוחה.

"הם סובלים מתת תזונה", הסביר ד"ר ג'ייקובס. עמדנו בקצה של מיטה אחת ובחנו את הילדה ששכבה בה: פעוטה, אולי בת שנתיים, עם בטן בגודל של אבטיח וגפיים שלא היו אלא עור ועצמות. היא שכבה עירומה על הסדין הלבן ושלחה מבט בוהה קדימה.

"היא תחיה?" שאלתי בכובד ראש.

"אני לא יודע" ענה ד"ר ג'ייקובס ברכות, בטון מהורהר, עיניו סוקרות את הפעוטה בעצב ובחמלה. "אנו מעניקים לה את הטיפול הרפואי הטוב ביותר האפשרי, אבל יתכן שזה מאוחר מדי".

הידיעה שהוא עובד עם ילדים אלה בכל יום, ורגישותו לא קהתה, היכתה בי. סבלם של הילדים עדיין נגע ללבו, עדיין גרם לו צער.

המשכנו ללכת, חולפים על פני הגופים הגרוטסקיים, עור ועצמות עם בטנים ריקות. בקצה האחורי של המחלקה נכנסנו למסדרון. מרי-לו צנחה על ספסל עץ.

"אני לא יכולה לראות יותר", היא התייפחה, מכסה את פניה בקצה הסארי. ד"ר ג'ייקובס התבונן בי במבט שואל. "את רוצה להמשיך?" הייתי צמאה לחוויות. אם אעצור כאן – איזו חוויה – טובה או רעה – אחמיץ במחלקה הבאה?

הנדתי בראשי. ד"ר ג'ייקובס הוביל אותי, דרך הדלת הבאה אל מחלקה קטנה יותר, בה היו אולי תריסר חולים. כאן הילדים, כבני 10-12 נראו כילדים בריאים שאוכלים היטב. ברגע שראו את ד"ר ג'ייקובס הם קפצו ממיטותיהם והתקהלו סביבו, כשהם קוראים "ד"ר ג'ייקובס! ד"ר ג'ייקובס!". כמה מהם התנפלו עליו, כמה חיבקו אותו, ואחרים המשיכו לקפוץ בשמחה תוך צהלות "ד"ר ג'ייקובס! ד"ר ג'ייקובס!" הוא נגע בכל אחד מהם באהבה, ליטף ראש או לחי, וקרא לכל אחד מהם בשמו.

נשמתי נשימה עמוקה לרווחה. אחרי המחלקה האחרונה, היתה זו הקלה לראות ילדים בריאים. ד"ר ג'ייקובס הציג אותי בפניהם: "זוהי שרה".

כעת הגיע תורי. הילדים הקיפו אותי, חיבקו אותי, הושיטו יד ללחיצה. "שרה! שרה!" הם קראו. עשיתי כמעשהו של ד"ר ג'ייקובס, ליטפתי את ראשיהם ולחייהם, וחייכתי באהבה לכל אחד מהם.

"מה הבעיה שלהם?" שאלתי את ד"ר ג'ייקובס באנגלית. תיארתי לעצמי שהם שוהים כאן כדי לעבור ניתוח כריתת שקדים, כפי שאני עברתי בגילם.

"מחלת לב ראומטית", הוא ענה והמשיך להמטיר עליהם אהבה. "הלבבות שלהם גדולים פי ארבע מהרגיל". החיוך שלי התפוגג. "מה יקרה להם?" הקשיתי.

"מה שקורה לכל בן אנוש. רק יותר מוקדם".

"מה?" גורלם של ילדים אלה היה חתום יותר משל השלדים החיים של המחלקה הקודמת. השתחררתי מאחיזתם וברחתי למסדרון, ממררת בבכי בלתי נשלט. כמה דקות לאחר מכן מצא ד"ר ג'ייקובס אותי ואת מרי-לו יושבות על הספסל ומתייפחות.

"אני מצטער", הוא אמר, "לא התכוונתי לגרום לכן לטראומה".

ניגבתי את דמעותיי ונעמדתי. "המדינה הזאת זקוקה לממשלה סוציאליסטית" הכרזתי בלהט. "ממשלה שתחלק את המזון והעושר בצורה שווה. הודו זקוקה לממשלה שתטפל בעם שלה. זה הפיתרון לכל הסבל".

ד"ר ג'ייקובס הניד בראשו בידענות. "שינוי הממשל לא יעזור. הודו זקוקה לאהבה."

ד"ר ג'ייקובס הניד בראשו בידענות. "שינוי הממשל לא יעזור. הודו זקוקה לאהבה. אהבה היא הפיתרון היחיד, לבעיות של הודו ולבעיות של העולם".

הסתכלתי עליו בתדהמה. אילו היה זה היפי יחף ועטור שרשרות חרוזים, שהיה ממלמל לעברי משפט כזה בקיימברידג', הייתי מבקרת אותו בחריפות על השקפותיו הפוליטיות הדון-קישוטיות והנאיביות. אך כאן עמד לפניי ד"ר ג'ייקובס, במסדרון הלח של בית החולים באורונגבאד, עיגולי זיעה גדולים מכתימים את בתי השחי של חולצתו הלבנה וקצרת השרוולים, בעודו מנסה לעזור לילדים הודים, שעומדים למות. לא היה קל לזלזל במילותיו של אדם, שידיו ביצעו את מה שלבו אמר לו.

"א--אהבה היא הפיתרון לבכל הבעיות בעולם?" גמגמתי.

עמדתי שם מול ד"ר ג'ייקובס, מזועזעת מהנאיביות הפוליטית שלו. הוא ייצג כל מה שדחיתי: הוא היה בן למעלה מ-30, בורגני, ממוסד וא-פוליטי. אבל הוא גם נטף כל מה שהשתוקקתי לו: חוכמה, אהבה, חום ושלווה. הרגשתי כאילו הזמנתי תמונת דיוקן של הגיבור שלי, אבל כשהוסר הלוט מעל התמונה, התברר שבמקום המהפכן המזוקן וארוך השיער, עם משקפי ג'ון לנון, ניבטה אליי דמותו של רופא יהודי מקריח, מהמעמד הבינוני.

רופא הודי ניגש לד"ר ג'ייקובס והודיע לו, שזקוקים לו במחלקה. נפרדנו לשלום והלכנו לדרכנו. כעבור מספר ימים, כשכף רגלי כמעט החלימה, סיירנו מרי-לו ואני במערות המרשימות של אג'אנטה ואלורה. לאחר מכן, תכננו לנסוע ברכבת צפונה, לרג'אסטן.

אבל ד"ר ג'ייקובס עורר את סקרנותי. נכון, באתי להודו כדי ללמוד מהמאסטרים המוארים של המזרח, לא מרופא יהודי מויילס. אבל לו הייתי מחפשת זהב בדרכי למכרה הנכסף, ומוצאת שרשרת זהב על הדשא, האם הייתי מדלגת עליה?

היעד הבא של ד"ר ג'ייקובס היה בית חולים בהידראבד, עיר בדרום מרכז הודו. החלטתי ללכת בעקבותיו לשם, ומרי-לו נסעה צפונה.

מקבץ הנדבות

ד"ר ג'ייקובס הזהיר אותי, שאין לו זמן לשבת ולדבר. בבוקר שלמחרת הוא יצא לקנות מזכרות למשפחתו והציע לי ללוות אותו. נפגשתי איתו בבית החולים המקומי. כשיצאנו משם ביחד, ניגש אליו ילד קבצן, כבן שמונה, ידו מושטת אל מול פניו של ד"ר ג'ייקובס ממש, ודרש: "בקשיש, בקשיש".

הנער היה יחף וחזהו חשוף, וכל לבושו היה לונגי מלוכלך – אותה פיסת בד שנקשרת במותניים ומגיעה עד לברכיים. קווצות שיער בלונדיניות נראו בתוך שערו השחור, גוון שנראה לי הולם את הילדים ההודים, עד שד"ר ג'ייקובס דיווח לי שזהו סימן היכר לתת תזונה.

"בקשיש! בקשיש!" התעקש הילד, כשהוא עומד בדרכו של ד"ר ג'ייקובס.

החלק הקשה ביותר בחיים בהודו, הרבה יותר מאתגר מהחום, היתושים וההלם התרבותי, היה הילדים מקבצי הנדבות.

הם התקבצו בחבורות מסביב לתחנות הרכבת ורחובות הערים, רזים, יחפים, לבושים בלויי סחבות, רעבים באמת. אנו, הסטודנטים חוורי הפנים, היינו מטרה קלה. בכל תחנת רכבת, עדרי ילדים מקבצי נדבות התקהלו סביבנו, מושיטים את זרועותיהם הרזות מבעד לחלונות הרכבת הפתוחים, או, אם העזנו להציב את כף רגלנו מחוץ לרכבת כדי לקנות חטיף או פאפאדם, מין פיתה הודית, הקיפו אותנו כך שכמעט ולא יכולנו ללכת.

בנסיעה הראשונה שלי ברכבת, לכלכתה, יצאתי אל הרציף בתחנה הראשונה. מייד צרו עלי כתריסר ילדים מקבצי נדבות. פתחתי את ארנקי ונתתי לכל אחד מהם מטבע. אך כשהרמתי את מבטי ראיתי עוד כשני תריסרי ילדים מקיפים אותי. "בקשיש! בקשיש!" נתתי את כל המטבעות שלי. היו עליי שטרות, די רופיות כדי לשלם על שהותי בכלכלתה. אם אתן אותם, היכן אלוּן? מה אוֹכל? "בקשיש! ממסהיב, בקשיש!"

מלאת רגשי אשמה סגרתי את ארנקי ושבתי לרכבת, צולחת בקושי את נחיל הילדים הרעבים, ידיהם מושטות, קולותיהם מתחננים. רק הרכבת ששקשקה את דרכה אל מחוץ לתחנה הצילה אותי.

כיצד להגיב לתחינותיהם של הילדים מקבצי הנדבות – זו היתה הדילמה המוסרית הגדולה של חיי באותה שנה. התשובה הברורה מאליה היתה לתת, אבל גם אם הייתי נותנת להם את כל הרופיות שהיו לי, לא היה די בכך.

איך יפתור ד"ר ג'ייקובס את הדילמה המוסרית של הילדים מקבצי הנדבות, תהיתי.

איך יפתור ד"ר ג'ייקובס את הדילמה המוסרית של הילדים מקבצי הנדבות, תהיתי, בעוד הילד חוסם את דרכו. כמה יתן לו?

ד"ר ג'ייקובס אפילו לא הושיט את היד לארנקו. במקום זאת, הוא ליטף את ראשו של הילד וחייך אליו, מביט בו ישר בעיניים. ואז המשיך ללכת כשאני נגררת בעקבותיו. הילד התעקש. "בקשיש!" קרא בקול. ד"ר ג'ייקובס לא האט את קצב הליכתו, ליטף את לחיו של הילד וחייך אליו שוב. הילד רץ לצידו.

נכנסנו לקניון של הידראבד כדי לערוך קניות. כשיצאנו, חצי שעה מאוחר יותר, הילד הקבצן עדיין עמד שם, וחיכה לנו. ד"ר ג'ייקובס חייך אליו בחמימות וליטף את ראשו. "בקשיש!" קרא הילד. האם הוא באמת חשב שד"ר ג'ייקובס יישבר ויתן לו סכום גדול, שיצדיק את המתנתו?

המשכנו ללכת במורד הרחוב, כשהילד צועד לצדנו. כעת הם היו עסוקים במשחק: הילד הושיט את ידו וד"ר ג'ייקובס אחז בה ולחץ אותה בחום. הנער קרא "בקשיש!" וד"ר ג'ייקובס חייך אליו בחיבה.

נכנסנו לחנות השניה ברשימתו של ד"ר ג'ייקובס. כשיצאנו החוצה, מצאנו את הילד הקבצן כורע בפתחה של החנות. ד"ר ג'ייקובס חיבק אותו בחום. הנער זרח. לא היו עוד קריאות "בקשיש!" בהמשך היום הוא ליווה את ד"ר ג'ייקובס כשהוא מדלג וצוחק, בלי שקיבל אפילו מטבע קטנטן.

קרל מרקס לימד אותנו, שהכלכלה היא הכוח המניע את בני האדם. ד"ר ג'ייקובס טען לעומתו, שאהבה היא הכוח המניע. הילד מקבץ הנדבות אישש את הנחתו של ד"ר ג'ייקובס. ללא ספק, הילד הקבצן היה רעב לאהבה, אף יותר משהיה רעב לאוכל.

באותו יום בהידראבד הגעתי לתובנה ששינתה את עולמי. לפני כן תפסתי את העולם, כמכונה שיש לתקנה באופן מיכני, בעזרת כלים כמו חקיקה מתקדמת ותוכניות חברתיות. ד"ר ג'ייקובס לימד אותי שהעולם הוא יצור חי, אורגני. לא צריך לתקן אותו, כי אם לרפא. ושיקויי המרפא הם אהבה, חמלה וחוסר-אנוכיות. היותי אדם אוהב, מלא חמלה ואלטרואיסט, אינה תנאי מקדים להפיכת העולם למקום טוב יותר. זהו המזור עצמו. העולם הוא מקום טוב יותר, פשוט משום שאנשים כמו ד"ר ג'ייקובס חיים בו.

מדוע אהבה מרפאת

שני עשורים מאוחר יותר, כשהתחלתי ללמוד תורה, הבנתי את הסיבה לנכונות הדבר. אם בני אדם הם בראש ובראשונה גוף, אפשר לספק אותם באמצעות משהו חומרי, כמו כסף. אך בני אדם הם בראש ובראשונה נשמות. אמנם יש לספק את צרכי הגוף הראשוניים למזון וקורת גג (כדברי התלמוד, אם אין קמח, אין תורה), אך את הנשמות יש להזין באהבה.

המרק שרקח מרקס היה שיקוי שווא, משום שהדוקטרינה שלו, המכונה מטריאליזם דיאלקטי, מתייחסת אך ורק לרובד הקיום החומרי, השטחי ביותר. היהדות, מצד שני, פונה לרובד הנסתר, הרוחני של המציאות, בו חמלה וחוסר-אנוכיות, הם מטבע שערכו עולה על דולרים וסנטים.

אילו מרקס צדק, היו כל העשירים מאושרים. במקום זאת, היהדות צודקת: כל הנאהבים מאושרים.

"לו ידעתי שברחת משום שהיית צמא, הייתי נושא אותך לכאן על ידיי."

ההיסטוריה היהודית מלאה במנהיגים פוליטיים ומהפכניים חברתיים, אך שני הגיבורים היהודים שהשפיעו על העולם יותר מכול, היו אברהם ומשה. אברהם, אבי האומה היהודית, העניק לעולם את מושגי היסוד, אהבה וטוב-לב. משה היה האדם המתאים להנהיג את האומה, בזכות החמלה שלו. על פי המדרש, בזמן שמשה עבד כרועה צאן, ברח אחד הטלאים מהעדר. משה רדף אחריו מרחק רב, עד שמצא אותו שותה ממי מעיין. ואז אמר לו משה: "לו ידעתי שברחת משום שהיית צמא, הייתי נושא אותך לכאן על ידיי."

ד"ר ג'ייקובס היה נצר אמיתי לאותה מסורת יהודית.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן