"אוהו, שרה הגיעה".

קבלת פנים חמימה קבלה את פני כשנכנסתי למערכת. ניסיתי להסיט הצידה את המחשבות השליליות שניסו להידחק בכוח רב. למה לא להשתזף מספר דקות מקרני התהילה? אז מה אם התהילה היא בת חלוף.

"אין מלים, פשוט אין מלים, העיתון המתחרה יעמוד על רגליו, ורק לדמיין את העורך וחבר מרעיו וסגניו שואלים, מאיפה היא השיגה את הסקופ הזה?"

התמוגגתי. נתתי לעצמי להשתרע על כסא הנוח שבחוף ההערצה. עוד שמש, עוד קרניים שיעלו את מפלס האגו.

"הי", פונה אלי רכזת המערכת, "הכתבה שלך, בטח כבר אמרו לך, מדהימה! איך את מוצאת סקופים כאלה?" יכולתי להמשיך לשבת ולחכות לעוד. אך צלצול פנימי הזכיר לי, שזהו, עד כאן. יש לי פגישה עם יועצת בית הספר.

החיוך לא מש מפני גם כשעזבתי את המערכת. הדפתי לאחור בכוח, את הזיכרון שאיים להרוס את ההנאה, שבנתה לה מגדל בתוך עולם האגו שלי.

"עולם אכזר"

כולם יודעים שלשיזוף יש רווח מיידי אך גם מחיר עתידי. הרווח המיידי הוא המחמאות על הצבע הכהה, המראה הבריא, אולם מאחוריו תמיד מסתתר מחיר עתידי מפחיד. אמנם עלוני הסברה שמספרים על נזק עתידי בלתי הפיך לעור אבל בכל זאת אנשים ממשיכים להשתזף. נכון, שמים קרם הגנה אך עוצמים עיניים מול האשראי שיבקש בעתיד להיפרע.

אני יודעת שמחר או שבוע הבא או בעוד שבועיים גם לי זה יקרה. ובכל זאת אני רוכשת קרם הגנה, בדמות אגו שמבקש עידוד. המחיר העתידי מפחיד אותי, אך לא עד כדי כך שאדחה את ההנאה המיידית.

רק מי שעובד בעולם התקשורת יודע עד כמה עולם זה אכזר. סקופ הכי סקופי שיהיה, היום יעמיד אותך בצל הזרקורים ומחר ישמש כעטיפה לקרפיון בשוק הדגים.

מה שהיה תקף אתמול, כבר לא תקף מחר.

שבוע אחד הבאת סקופ, התהילה נמוגה כעבור 24 שעות במקרה הטוב, שעה אחת במקרה הרע. יום למחרת עיני כולם נשואות אלייך לסקופ הבא, ואם אין לך. מה זאת אומרת אין לך? הבאת בשבוע שעבר!

פתאום, תוך יום, אותן עיניים מעריצות מביטות בך באכזבה.

כמו עכבר במלכודת. לך תספר להם שאורח שהתארח בשבת אצל ההורים שלך, סיפר להם והם ספרו לך וכך הבאת סקופ מקנדה. השבוע אין אורחים שיספרו להורים שלך, שיספרו לך... והגם שהבאת סיפור לא רע בכלל, זה לא זה... פתאום, תוך יום, אותן עיניים מעריצות מביטות בך באכזבה.

כמו חרוזים שמושחלים במהירות אל תוך חוט ארוך, המחשבות צנחו אחת אחת, בזמן שניסיתי באופן נואש לעצור מונית ללא הצלחה. מחוגי השעון הניפו לעברי אצבע מאשימה. את מאחרת לפגישה עם היועצת. מה שלא מנע מבעדי להמשיך לחייך ולהיזכר שוב ושוב בתהילה שקצרתי היום.

מחר העיתון יודפס ועד אז, עד אז אני נצמדת בכוח אל הכוס, לוגמת טיפות אחרונות של נחת.

ייסורי מצפון

היועצת חכתה לי בפנים חמורות סבר. זכרתי אותה דווקא כאישה נעימה.

אני מבינה שאת אישה מאד עסוקה (את לא יודעת עד כמה, הרהרתי לעצמי).

"הבת שלך חכמה מאד..." (אני יודעת).

"טובה ומוכשרת..." (בשביל זה קראה לי היועצת לשיחה, האמת דווקא נחמד).

"אבל אין לי הסבר מדוע הבת שלך 'מתקשה' בקריאה. אולי את לא יושבת איתה מספיק? חוזרת איתה על הנלמד? "

השאלה כמו פתחה דלת ועשרות תמונות איימו להטביע אותי בתוכן: "אמא, אני צריכה לקרוא איתך בחוברת...". "עוד רגע חמודה", אני עונה. והרגע הפך לעוד רגע ועוד רגע... ובערב היא מתקרבת אלי עם החוברת, התינוקת בידי האחת, כשצלצול טלפון קוטע אותה, "שרה תעשי לי טובה, תבדקי במחשב בתאריך של חודש שעבר את מי ראיינת בנוגע לארגון החסד שמחלק ביגוד לפני החגים?"

רק עכשיו נזכרתי ב"אוף" הארוך שהבת שלי פלטה מפיה, פניה התכרכמו, והיא הלכה לה ואני כמובן מול המחשב, מנסה לרצות את המעבידים שלי.

המבט שלה רודף אותי עכשיו. מה היא בקשה בסך הכל?

חתמתי לה. תמיד חתמתי לבת שלי. "תקראי לבד, הייתי אומרת אני אחתום לך, אני מאמינה לך שקראת!" המבט שלה רודף אותי עכשיו. מה היא בקשה בסך הכל? שאמא תשב ותקרא איתה.

"אז מה את מציעה?" קולה של היועצת הסיט את התמונות הצידה.

"אדבר עם בעלי ואחזור אלייך עם תשובה". עניתי בקול לאה, כמי שכל חדוות היצירה שלה התפוגגה באחת.

מה עושים? לקחת מורה פרטית? ידעתי שהיא לא צריכה מורה פרטית. היא צריכה אמא פרטית.

התחלה חדשה

"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן", גרפיטי על קיר החנות ממול הצית בי את התקווה.

מספיק! סגרתי את אלבום המצפון בחבטה על התמונות שהמשיכו לייסר אותי. כשהגעתי הביתה ניתקתי את הטלפון. היום אני לא עונה. העיתון ירד לדפוס, מי שמחפש אותי יכול לחכות למחר.

שעה לאחר מכן כבר ישבתי איתה על הספה. והתחלנו לקרוא.

"מהיום אנחנו נשב יחד ונקרא את הספר הזה עד שנסיים אותו", הבטחתי לה.

"אמא, אז אולי תקני ספר עבה יותר?" עיניה אורו.

"אחרי שנסיים אותו נקנה עוד ספר", מיהרתי לענות, מקווה כי יש כיסוי לצ'ק ההבטחות.

במקומה הופיעה הרגשת הסיפוק האמיתית, של 'סקופ' אמיתי, שטעמו לא פג במהירות.

ראיתי את האושר בעיניה, חשתי את השמחה שלה. פתאום הרגשת הסיפוק של הבוקר נעלמה ובמקומה הופיעה הרגשת הסיפוק האמיתית, של 'סקופ' אמיתי, שטעמו לא פג במהירות.

אולי הגיע הזמן ללמוד לשים גבולות. המשכורת בע"ה תגיע בסוף החודש. והתהילה? כבר למדתי כי תהילת העבודה היא תהילת שווא.

לא, אני לא צריכה שהיועצת תדווח לי אם חלה התקדמות, אני יודעת שההתקדמות התחילה.

לא של הילדה, היא קוראת את המפה הרבה יותר מהר ממני.

אני, רק עכשיו מתחילה ללמוד לקרוא.
 

שבוע לאחר מכן, בערב לאחר שחיברתי את הטלפון. (הבטחתי לעצמי ואני מקיימת, לנתק את הקו בחצי שעה שאני יושבת לקרוא עם הבת שלי!") חיכו לי עשר הודעות מחברות ואחת מהדודה בצפון, שהתקשרו להחמיא על הכתבה והסקופ, בהודעה השתים עשרה ליבי דפק מהתרגשות.

"שלום, מדברת יועצת בית הספר, התקשרתי כדי לעדכן אותך, כי בשבוע האחרון חל שיפור ניכר בקריאה של הבת שלך!"

גם בקריאה שלי....