ביקרתי בישראל כ-40 פעם וכמעט בכל נסיעה אני מנסה למצוא זמן בין כל הפגישות, המחויבויות וההתחייבויות, כדי לבלות כמה רגעים בכותל המערבי.

לכותל המערבי מספר בחינות – מבחינה ארכיאולוגית, הוא בן 2,000 שנה, השריד האחרון של האתר החשוב והקדוש ביותר מכל האתרים היהודים: בית המקדש. מבחינה פוליטית, הוא מהווה מקל בגלגלי התיאוריה הרביזיוניסטית, הטוענת במופגן כי ליהודים אין שורשים היסטוריים בארץ ישראל. מבחינה דתית, זהו מקום בו יחסיו המעורערים-משהו של הפרט עם הקב"ה, יכולים להתיישר ולשוב לפסים תקינים, ומבחינה היסטורית, במשך 1,000 שנים לפחות, כל יהודי פונה לכיוון הר הבית בשעת התפילה, מה שהופך את המקום לנקודת מוקד וירטואלית וממשית כאחד.

באותו בוקר יום שני, מצאתי את עצמי שקוע במחשבות, בעודי מתפלל, במרחק סנטימטרים ספורים מהכותל. שמש פברואר נאבקה בעננים ורוח קרה נשבה קלות. באופן מודע ניסיתי לעטוף את עצמי, בגלימה הבלתי נראית של מיליוני התפילות, שנחה מעל מקום זה – תפילות מותשות, הגובלות בחוסר תקווה, שפרצו מעבר לגדרות התיל של אושוויץ, תפילות של אושר עילאי, שבקעו משפתותיהם העולצות של הורים לילד ראשון, תפילות נואשות שנאמרו ברחבי העולם, להחלמתם המהירה של פצועי פיגוע באוטובוס, תפילות עתיקות מימים ימימה, המקוננות על חורבן בתי המקדש ועל מקרי הטבח ההמוני שהגיע בעקבותיו.

כמו עפיפון שרוכב על הרוח, גרמתי לתפילה הקטנה שלי לרכב, על זרמיהן החזקים של התפילות הרבות ולהינשא מעלה מעלה, לעבר השמים.

ולפתע, הכל נעלם.

הדבקות, התשוקה והריכוז נעצרו באחת, כשחבורת מתפללים קולנית במיוחד צצה משומקום והייתה להם החוצפה להתפלל בקול כה רם מאחוריי, עד שהתפילה שלי נבלעה כמעט לחלוטין על ידי תפילתם.

לא רק שהם פלשו בגסות למרחב המחיה שלי, הם גם התפללו את התפילות הלא נכונות. הם שרו מזמורי שבת ביום שני! וכאילו שכל זה לא היה חמוּר מספיק לכשעצמו, ה"עבריינים" – כולם גברים מבוגרים – התחילו לשיר באמצע התפילה!

מצאתי את עצמי ללא כל יכולת ריכוז. לכן, הסתובבתי לאחור, מתוך כוונה מלאה לנעוץ בשכניי גסי הרוח מבט אימתני וכועס, כשלפתע שמתי לב מי הם היו בעצם... כשליש מהם סבל מתסמונת דאון. ולגבי השאר, היה זה ברור שכמחציתם היו מבוגרים שסבלו מנכויות התפתחותיות קשות.

אירוע זה הקים לתחייה, סיפור חסידי ששמעתי פעם.

תפילה זכה

היה זה ערב יום כיפור בשטעטל, עיירה יהודית קטנה במזרח אירופה, וכולם המתינו שהרב הגדול יפתח את טקס התפילה החגיגי. אולם בשנה זו, הרב הקדוש ניצב בדוכן ולתדהמתו הרבה גילה, שאינו מסוגל להוציא מפיו ולו מילה אחת.

מוטרד מאוד, ניסה הרב לדבר בשנית, אולם המילים לא הגיעו לפיו. מחוסר ברירה הוא סימן לבני הקהילה להמתין והללו, מתוך כבוד ואהבה לרבם, המתינו בדממה, משך זמן שנדמה ארוך כנצח.

לאחר העיכוב הממושך נפתחו דלתות בית הכנסת לרווחה ופנימה נכנס החרש-אילם של העיירה. מבלי להפסיק את צעדיו, האיש הצעיר ניגש בקלילות למושב ריק, התיישב והחל לשרוק.

"ששש... שקט!" הם נזפו בצעיר, אבל הוא כמובן, לא יכול היה לשמוע אותם. הוא המשיך לשרוק והאנשים המשיכו לגעור בו בטונים הולכים וגוברים. בשלב זה, הרב מיהר לדוכן והודיע לבני הקהילה שהעיכוב הסתיים ושעליהם להתחיל מיד בטקס התפילה.

אנשי הקהילה היו מבולבלים אמנם מהאירועים האחרונים, אך הם היו להוטים להמשיך את הערב. התפילה נערכה כיאות ומיד לאחר מכן הוקף הרב בתלמידים, המשתוקקים לדעת מדוע נוצר העיכוב וכיצד השתחרר המחסום.

"גזירה נוראה נגזרה בשמיים כתוצאה מחוסר האחדות בקרבנו", אמר הרב.

"גזירה נוראה נגזרה בשמיים כתוצאה מחוסר האחדות בקרבנו", אמר הרב. "הגזירה הייתה כה חזקה, שכל תפילותיכם לא היו מספיקות כדי להתגבר עליה. לכן, דחיתי את תחילת הטקס הערב, מתוך תקווה שנס כלשהו יתרחש ויאפשר לתפילותינו להושיענו מצרה".

הרב הנמיך את קולו והמשיך. "כשהצעיר נכנס הערב לבית הכנסת, הוא עשה זאת בתגובה לצורך בסיסי, להתאחד עם בני עמו בתפילה לקב"ה. בהיותו חרש-אילם, הוא יכול היה להתפלל רק על-ידי שריקת תפילתו היפה, אותה הרגיש מעומק הלב. מכיוון שהוא מעולם לא פגע באדם כלשהו, בכך שהוציא את דיבתו רעה, תפילתו הייתה התפילה הטהורה ביותר בחדר. ברגע שהוא סיים, מיהרתי להתחיל בטקס, כדי שתפילותינו הפחותות יותר, יידחקו איכשהו בעקבות תפילתו ויחדרו דרך שערי השמיים – שהיו עד לאותו רגע, סגורים בפנינו".

בדומה לסיפור זה, גם אני חיפשתי תפילה שתקדם את התפילה שלי אל ה'. והנה אני מתרתח כל כך לגבי הרעש ואי הנוחות שלי כשבעצם, כל מה שה' עשה הוא לשלוח לי את הנשמות הטהורות ביותר בעולם, כדי שתפילתי תוכל "לתפוס עמן טרמפ" בכותל המערבי.

הבנתי שלעתים תכופות, לא רק שאנו לא מצליחים לראות את הברכות הנשלחות אלינו משמים, אלא אף מתרעמים ומוטרדים מאי הנוחות הכרוכה בהן.

לפני שהלכתי, עצרתי ללחוץ את ידו של כל אחד ואחד מהם ולהודות להם, על היותם מלאכי רחמים נפלאים, שליחי אלוקים.