קול צופר הסירנה העולה ויורד לא הצליח להפסיק את מחשבותיי ובוודאי לא את עיסוקיי. הייתי בעיצומן של מטלות היום. על הגז היו מונחים שני סירים לבישול ארוחת הצהרים, האחד עם עוף ואפונה ממתין לתיבול, ובשני מבעבעים המים מחכים לגרגירי האורז שיצללו לתוכם.

מכונת הכביסה כבר החלה בפעולתה ושיננתי לעצמי לא לשכוח להכניס עוד כמה פריטים מחדר הילדים. בני התינוק זחל על רצפת המטבח ומשך בשמלתי לאחר שהחל משתעמם מכפות הפלסטיק שקיבל. הכיורים המלאים המתינו בסבלנות כאשר מידי פעם התפניתי לשטוף כלי אחד הכרחי. מפעם לפעם עדכנתי את רשימת הקניות בעוד מוצר שנמצא חסר. רשימת טלפונים חשובים היתה גם היא מונחת על השיש מחכה לביצוע והיו לי עוד תוכניות רבות לאחר הצהרים...

רעש צופר הסירנה החל מתגבר וסיננתי מבין שיני 'אוף, רק שלא יעיר את הילד הגדול משנת הצהרים שלו'. חשבתי לעצמי 'יש לי כל כך הרבה להספיק לפני שהוא מתעורר'...

התגברות הרעש המשיכה עד לשיא שבו נשמעה צווחת הצופר ליד פתח ביתנו ממש.

ההבנה שהאמבולנס קרוב כל כך הכתה בי בעוצמה. מכורח מציאות עמוסת המטלות, הספקתי לשכוח את מה שהייתי משננת לעצמי בכל פעם שהייתי שומעת צופר של אמבולנס. 'מישהו במצוקה נמצא שם כעת, חייו תלויים בין שמים לארץ, הוא מפוחד, מבוהל וכואב'. בלבי הייתי נושאת תפילה לרפואתו ומקווה שהיתה זו אישה לקראת לידה. לא היה קורה מצב בו היה עובר אמבולנס ללא תשומת לבי.

הצטערתי מאד על המחשבה האנוכית שהתגנבה ללבי, ומיד ניגשתי אל המרפסת בחזית הבית לראות היכן עומד האמבולנס.

מעבר לכביש ראיתי את שכננו הזקן עומד דומם בהבעת פנים חתומה. הוא היה נראה כבכל יום ורק קומתו הכפופה קמעה הביעה יותר מתמיד כניעה לחיים. בדמיוני יכולתי לחוש את פעימות ליבו המואצות ואת הכאב בנפשו.

הוא כבר אינו זוכר את עצמו בלעדיה, כאילו נולדו יחד כתאומים סיאמיים שלא נפרדו מעולם.

היתה זו אשתו אשר נצרכה לאמבולנס. אשתו היקרה המלווה אותו במהלך 60 השנים האחרונות. חלק מעצמו בשרו ונשמתו, אם ילדיו ובת ברית לחייו. הוא כבר אינו זוכר את עצמו בלעדיה, כאילו נולדו יחד כתאומים סיאמיים שלא נפרדו מעולם.

פעם שמעתי מפי שניהם כיצד בנו את ביתם לפני 50 שנה, ועל חילוקי הדעות שהיו להם לגבי העיצוב של הבית. איך סחבו על גבם את עריסת התינוק שאך נולד, עריסה חדשה שקיבלו במתנה מהשכנה בקצה הרחוב. כמה פינקו את התינוק הראשון שלהם שהיה נרדם רק תוך כדי נסיעה ברכב וזאת בכדי שלא יבכה ה"מלאך הקטן שלהם". איך היו עושים הסכמים על חלוקת התפקידים בביתם, הוא היה אחראי על ניקיון החצר והגינה והיא על ניקיון הבית, ולפעמים כשהיה נמאס, הם היו מתחלפים בתפקידים.

הם סיפרו לי על חוויות נפלאות החקוקות בזיכרונם מהנסיעות שלהם לטיולים במקומות אקזוטיים וטעמם של מאכלים ערבים שטעמו בכל מקום. אך בעיקר הדגישו את שמחתם לחזור אל ביתם האהוב והנוח.

היתה זו אשתו אהובתו אשר עבורה הגיע האמבולנס.

השכנים התאספו מסביב, תנועותיהם העצבניות והצעירות היוו ניגוד גמור לתנועותיו האיטיות והמתונות של הזקן. נפשו סערה בקרבו אך גופו היה עייף מתזוזות. דבר שהדגיש שבעתיים את חוסר האונים שלו, של כולנו.

לא הצלחתי לראות מחלון ביתי את ניסיונות אנשי ההצלה להגיש עזרה ראשונה, אך כאשר עזב האמבולנס את המקום יחד עם שכנתי הזקנה וללא השמעת הסירנה, הבנתי כי אין יותר לאן למהר.

השמש עיצבה את צילו של עץ סיקמור ותיק הניצב בחצר חזית ביתם. הרוח הקלילה גרמה לשינויים בצל העלים ויצרה כמו ריקוד עצוב.

אחת השכנות אספה את מקל ההליכה ואת תיק הצד של שכנתי הזקנה ופסעה בשביל המוביל אל הבית. בעקבותיה פסע הזקן בצעדים איטיים וכבדים.

הם התפצלו. הוא נשאר והיא עזבה.

הוא לא ראה את הפרחים הצבעוניים השתולים בשני צידי השביל. הוא לא שם לב לגדר חי הירוקה הגזומה בקפידה. הוא פסע בשביל ביתו אל פתח דלת הכניסה הרחבה, אך הפעם אל בית ללא אשתו.

מאוחר יותר הבנתי מאחת השכנות כי אשתו התמוטטה כאשר פסעו שניהם לאיטם, כמנהגם מידי יום, בשביל לכיוון זוג הכיסאות המוצבים בחצר חזית ביתם.

חשבתי לעצמי שמחר הם כבר לא יצאו מהבית, הם לא ישבו שם ביחד מביטים בעוברים ושבים, במכוניות ובילדים הקטנטנים עם האופניים והעגלות. הם לא יספרו חוויות מחייהם הארוכים, ולא יהיו יותר חילוקי דעות איך היה במקום פלוני ומה אמר אותו איש אלמוני.

הם התפצלו. הוא נשאר והיא עזבה.

חזרתי אל הסירים במטבח, לא היתה לי ברירה. רשימת המטלות שלי נראתה כל כך שונה כעת. הידיים המשיכו לעבוד אך מחשבותיי הפליגו למחוזות רחוקים. האם אנו מבינים שהחיים נגמרים מתישהו? האם אנו מבינים שאנחנו עוברים בעולם כאורחים בלבד? האם אנו מבינים ששום דבר לא שלנו, ואפילו את מקל ההליכה שלנו אנו משאירים כאן, בעולם. יש כאלה שלא זוכים להגיע לגיל של מקל הליכה!

שאלות רבות הציפו את רוחי הנסערת מבקשות פתרונים.

האם אנו משתדלים לחיות את החיים כראוי? האם אנו אוספים את דקות החיים שלנו כמו יהלומים המטפטפים משעון החול שמוקצב לנו?

האם אנו מבינים כמה יקרים לנו בני זוגנו ועד כמה כדאי לשמור על אוירה טובה בינינו? מתי נאלץ להיפרד אנו מאהובינו?

מאז, בכל פעם שמגיע יום קשה שהופך להיות לחוץ ומתיש, אני משתדלת לצאת אל המרפסת בחזית ביתי. עומדת שם דקה אחת ומביטה אל הבית שממול, אותו בית מיותם שרק אתמול היה מלא, והיום עומד בדד. בית שקורא אלי למחשבה ולא נותן לי להיסחף עם מרוץ החיים.