רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

על הגשר

ז׳ באייר ה׳תשע״ג ז׳ באייר ה׳תשע״ג 17/04/2013 | מאת הרב שרגא סימונס

לעתים, ה'הארה' נוחתת עלינו ברגע הכי פחות צפוי.

היה זה בוקר קריר בסן-פרנסיסקו. חבר שלי ואני עמדנו באמצע גשר הגולדן-גייט והבטנו מטה. לאחר זמן מה, חברי טיפס על הגדר הגבוהה, החליק בקלילות אל המעקה הצר שמתחת וקפץ.

לא, לא הייתה זו התאבדות. החבר שלי פשוט ניסה לקבוע שיא עולמי חדש בקפיצת "טרזן".

חברי טיפס על הגדר הגבוהה, החליק בקלילות אל המעקה הצר שמתחת וקפץ.

פגשתי את סטיב מספר חודשים קודם לכן, ביום בו חצה את מפלי הניאגרה בתוך חבית. סטיב ניסה למשוך תשומת לב ציבורית, כדי לקדם את הקריירה ההוליוודית שלו כפעלולן. מצאתי אותו בתחנת הטלוויזיה המקומית, מדבר עם עיתונאים מכל רחבי העולם וחותם על הסכם למכור את קלטת הוידאו המתעדת את שייט החבית שלו.

בגיל 25, נאה ונמרץ, הפך סטיב מיד לסלבריטי. הוא היה האדם הצעיר ביותר ששרד שייט חבית במפלים והאמריקני הראשון שעשה זאת בגיל 25. למחרת בבוקר, הופיע סטיב בתוכנית אירוח בטלוויזיה וזכה לכותרות מלאות שבחים בעיתונים רבים ברחבי העולם.

גם אני נמשכתי לאומץ הלב ולכריזמה של סטיב, והפכנו במהירות לחברים.

המומנטום שנוצר בעקבות שייט החבית המשיך ללא הפרעה. עד סוף השבוע, הופיעה תמונתו של סטיב בכתב העת ניוזוויק והוא הגיע ללוס-אנג'לס כאורח בתוכנית של ג'וני קרסון. לאחר מכן הוא שוב חזר לניו-יורק, לסטודיו של צלם אופנה ניו-יורקי נוצץ, לאחר שנבחר על ידי כתב העת "מדמואזל" כ"אחד מעשרת הגברים ה'קוּליים' ביותר בעולם".

ריגוש ליום ההולדת

מספר שבועות לאחר מכן הגיעה אליי שיחת טלפון: "יום הולדתי מתקרב ואני רוצה לחגוג אותו עם איזה פעלול רציני", אמר סטיב. "אני מתכוון לקפוץ קפיצת טרזן מעל גשר הגולדן-גייט".

התכנון היה לזנק מעל הגשר ולקפוץ בקשת, עד להגעה בסמוך לגובה המים – כמעט כמו טרזן.

הוא הסביר כיצד זה יתנהל: מכיוון שגובה הגשר מעל המים במפרץ סן-פרנסיסקו הוא כ-80 מטר, תכנן סטיב לקשור חבל באורך 75 מטר לחלק שבין תמוכות הגשר, כאשר קצהו השני של החבל יהיה קשור לגופו. התכנון היה לזנק מעל הגשר ולקפוץ בקשת, עד סמוך לגובה המים – כמעט כמו טרזן. ההבדל היחיד היה שסטיב יישאר תלוי על החבל ויתנודד קדימה ואחורה, עד שיגיע לכלל עצירה.

[תמונה אמיתית: סטיב קופץ מגשר הגולדן-גייט.]

ניסיתי להניא אותו מכוונתו: "בשביל מה אתה צריך את זה?" שאלתי. "כבר זכית להכרה ציבורית נרחבת ושום פעלול אחר לא ישווה לפעלול של מפלי הניאגרה. זה פשוט יהיה צעד אחורה בקריירה שלך".

אבל סטיב סירב לשמוע. "אני עומד לעשות את זה. 'בא לי' על משהו מיוחד ליום ההולדת שלי", אמר.

תיארתי לעצמי שלאור תשובה זאת, כבר מוטב שאצטרף אליו.

מבט מההליקופטר

יומיים לפני יום הולדתו ה-26 של סטיב, כשמטוסנו נחת בסן-פרנסיסקו, שמנו פנינו היישר אל חנות לכלי עבודה. כל מה שסטיב היה זקוק לו היו חבל וווים.

הבעיה הגדולה ביותר שלנו הייתה, כיצד להסריט את המאורע החשוב. אורכו של גשר הגולדן-גייט הוא כשני קילומטרים, מרכז הגשר – המקום בו תכנן סטיב לבצע את הפעלול – היה רחוק מדי מהחוף ואין סיכוי שהצלמים יצליחו לצלם משם תמונה טובה. האפשרות היחידה הייתה לצלם מתוך סירה (שתעגון לפני הגשר) או מתוך הליקופטר. בחרנו באפשרות השניה – היא הייתה הרבה יותר מרשימה.

כיוון שהפעלול של סטיב היה כרוך בהסגת גבול, הכל היה חייב להיות מוכן לפני שהפועלים יוצאים לצבוע את הגשר ב-7 בבוקר. לכן, לילה קודם נסענו למרכז הגשר, סטיב יצא מהרכב, טיפס על הגדר וקשר את החבל לתמוכת הגשר, בצידה התחתון. השלב הראשון של המשימה הושלם.

בבוקר המחרת, השכמנו עם עלות השחר ונסענו אל הגשר, חנינו בסמוך לביתני גביית אגרת הנסיעה והתחלנו בהליכה הארוכה לכיוון מרכז הגשר. סטיב ירד אל המעקה הצר, מצא את החבל ומשך אותו לאורך המעקה, כשהוא משאיר את קצהו השני קשור עדיין למרכז הגשר.

החבל חייב היה להיות מתוח, כדי שכאשר סטיב יקפוץ, הוא יונף בצורת קשת מושלמת. אחרת, הוא ימצא את עצמו נופל בנפילה חופשית במהירות של 110 קמ"ש וקרוב לוודאי, ישבור כל עצם בגופו.

לסטיב היה גם לוח עץ קטן שחובר לקצה החבל ונועד לשמש כמושב. אחרת, הוא לעולם לא יצליח לאחוז בחבל – הכוח הצנטריפוגלי יעיף אותו בעוצמה אל מי מפרץ סן-פרנסיסקו.

האם זהו אכן האירוע החשוב ביותר בעולם כיום? האם זה מה שהחברה צריכה לשבח ולעודד?

בזמן שחיכינו להליקופטר שיגיע, היו לי מספר דקות למחשבה. עמדנו לבצע פעלול שיופיע למחרת היום בכותרות העיתונים ברחבי העולם. לפתע הכה בי הגיחוך שבכל העניין. האם זהו אכן האירוע החשוב ביותר בעולם כיום? האם יש לאירוע כזה ערך במסגרת "התוכנית הכוללת"? האם זה מה שהחברה צריכה לשבח ולעודד?

המסוק הופיע לעינינו, ושמענו את צליל להביו המנסרים את אוויר הבוקר הצלול. הצלם רכן מחוץ לחלון בצורה מסוכנת, כשהוא מנסה לקבל את הזווית הטובה ביותר לצילום.

בחילה עזה אחזה בי. האם בזה אני רוצה להשקיע את הזמן והאנרגיה שלי? האם נגזר עלי לבלות את חיי בקידום פעלולים ראוותניים וחסרי חשיבות?

נשמתי ערגה למשהו אחר, משהו משמעותי, אותנטי ונצחי יותר.

באותו רגע, הבטחתי לעצמי לחפש אלטרנטיבה טובה מזאת.

סטיב קפץ, ביצע את הקשת המרהיבה למשך מספר דקות, ואז נפל לתוך המים. למזלו, הוא יצא מכל העניין ללא פגע. משמר החופים אסף אותו מהמים ומסר אותו למשטרה לצורך חקירה.

מעשה בספל כחול

נאמן להבטחתי, לאחר מספר שבועות הגעתי לירושלים. (בתור יהודי, תיארתי לעצמי שזה המקום הכי הגיוני להתחיל בו).

יום אחד הסתכלתי בלוח מודעות ואחד הפתקים לכד את עיני:

"שברתי בטעות ספל קפה כחול. אם זה הספל שלך, אנא פנה אליי, כדי שאוכל לפצות אותך...".

כותב ההודעה השאיר את פרטיו אישיים. המילים המעטות האלה הכו אותי בתדהמה, בתור אדם שמגיע מרקע של עולם העסוק במרדף אחר החומר, עולם בו אדם לאדם זאב והמדיניות השלטת היא זו של "תפוס ככל יכולתך, כל עוד לא תיתפס". התנסחות כגון זו הייתה פשוט בלתי אפשרית. מצאתי משהו שונה לחלוטין והניגוד היה מדהים.

מה שחשוב כאן אינו ההצגה הבומבסטית של אגו מנופח ומלא חשיבות עצמית, אלא נטילת האחריות של האדם על מעשיו

אותו אדם יכול היה לשבור את הספל, להתעלם מכך ואיש לעולם לא היה מגלה זאת. אולם, הוא היה נחוש בדעתו ליישר את ההדורים.

מעניין מאוד, חשבתי לעצמי. מה שחשוב כאן אינו ההצגה הבומבסטית של אגו מנופח ומלא חשיבות עצמית, אלא נטילת האחריות של האדם על מעשיו, הגינות כלפי אחרים ומצפון נקי.

תהיתי לעצמי: עם מעט מאמץ ומחויבות, מדוע לא יכול שאר העולם לנהוג באותו האופן?

לכל הפחות, חשבתי, אולי אוכל להפוך את העולם שלי לכזה.

חיפושיי אחר כותב המודעה התמימה הובילו אותי למכללה ללימודי יהדות. שם מצאתי קבוצה של צעירים כמוני, שחיפשו דרך להזין את הכמיהה הרוחנית והמוסרית שלהם באידיאלים האינטלקטואליים של התורה. הם הגיעו מרקעים שונים ומגוונים, אולם המכנה המשותף לכולם היה חיפוש האמת ושאיפה לשלמות אישית.

ריגושים גדולים יותר

אולם, הסיפור עדיין לא נגמר. שבוע לאחר מכן, חלפתי על פני אותו לוח מודעות והבחנתי במשהו שהשפיע עליי עמוקות. מי ששבר את ספל הקפה, פרסם שוב את ההודעה, אך הפעם במקום המילה "בטעות" כתוב היה "בחוסר זהירות". אותו אדם סירב לשקוט על שמריו, עד שלא פעל ביושר מוחלט וניקה את מצפונו לחלוטין.

מחשבותיי נדדו אל תמונותיהם הישנות והמצהיבות של אבותיי האירופאים. התחלתי אז להבין מדוע דורות כה רבים נאחזו בדבקות ובעקשנות בעקרונות היהדות, גם בעולם סוער ומשתנה כשלנו.

ככל הנראה, ההתגרות במוות העניקה לו תחושה מלאת עוצמה, אם כי זמנית, של חיוניות.

ומה לגבי סטיב? הקריירה ההוליוודית שלו מעולם לא המריאה. הפעלולים, כפי שהבנתי בהמשך, לא שיקפו כוונה מקצועית מצדו באותה המידה ששיקפו את רצונו לחיים מלאי ריגושים. ככל הנראה, ההתגרות במוות העניקה לו תחושה מלאת עוצמה, אם כי זמנית, של חיוניות. אולם הכל היה מלאכותי, ובסופו של דבר, בלתי מספק. בדומה לאדם הסובל מהתמכרות, סטיב נזקק ללא הרף לריגושים גדולים יותר.

במהלך השנים, נותק הקשר שלי עם סטיב. שמעתי את שמו מוזכר בחדשות פעמיים במהלך השנים: פעם כשחצה (שוב) את מפלי הניאגרה בחבית, ופעם כשנפל מעץ ושבר עצמות בגופו.

באשר אליי, אני אסיר תודה לאותו בוקר קריר בחודש נובמבר, אותו ביליתי על הגשר. סטיב היה פזיז, אולם בדרך כלשהי, הוא היה השליח הטוב שלי, באמצעותו זיהיתי את המציאות הריקה שלי והתחלתי במסע אחר האמת. חמש עשרה שנים חלפו מאז וחיי עדיין מלאי משמעות.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן