רסיסים. רסיסים ושברים, עגומים ועצובים, הם כל מה שאנו רואים.
אנחנו מביטים ברסיסי בתים, כפרים, מכוניות ובני אדם.
רסיסי עצים, טיילות, רכבות ומשפחות.
רסיסי מלונות ומדינות, עתיד ותפילות.
רסיסי תקווה, יום מחר, ילדים וחלומות.

ואפילו בתוכנו אנו; רק שברים ורסיסים.
רסיסי מחשבות ורגשות.
רסיסי ייאוש, חוסר אמונה, הכחשה ודמעות.

לא, איני מציג כאן מאמר. רק רסיסי מחשבה, הרהורים כהים וגולמיים, המגובבים יחד, כמו כל אותם גדרות, שברי סירות, ועיניים פקוחות המוצפות בין רגע בים גועש של אימה.

ואני מאמין, שבמקום כלשהו, בינות לכל אותם שברים, נוכל גם למצוא רסיסי ניצוצות העולים מן המסורת האדירה שלנו.

רסיסים שאני מתפלל שיעזרו לכמה מאיתנו.

רסיסי זיכרונות

מיד פעם אני עובר ליד איפה שהיתה מסעדת סבארו, וכשזה קורה, אני לא מצליח למנוע את עצמי מלחשוב על האימה והטרור. לרגע, אני נזכר איך עמדתי ליד חורבותיה של המסעדה, ימים ספורים לאחר שאנשים רבים כל כך, יחד עם המסעדה, התפוצצו לרסיסים.

בתקופה האחרונה יוצא לי לטוס בקביעות לניו-יורק. אני נוסע ברכבות לניו-ארק ומשם למנהטן. אני יורד בתחנה האחרונה, ליד השטח בו ניצבו פעם שני מגדלים גבוהים. וכמו מיליוני אנשים אחרים, אני לא יכול שלא להרהר בטרור.

בחנות הקפה התנוססה התווית "קפה סומאטרה". סומאטרה קרובה מאוד למוקד רעידת האדמה ששילחה חומות מים אדירה, בגובה עשרה מטרים, ובמהירות של למעלה ממאה וחמישים קמ"ש, לאורך האוקיינוס ההודי. אילו היינו קוראים על אירוע כזה בתנ"ך, אף אחד לא היה מאמין לו. אבל זה היה כתוב בעמוד השער של כל עיתוני העולם, ולמרות זאת עדיין קשה לנו להאמין. נראה לי, שמעכשיו קפה סומאטרה, ואולי גם כל קפה אחר, יעורר בי זיכרון אסוציאטיבי של אימה.

רסיסי אנושיות

אני מתחיל לקלוט עד כמה אני חסר רגישות לייסורי הזולת. אם אהיה ישר עם עצמי, אהיה חייב להודות שבעוד שהתייפחתי לאחר הפיגוע בסבארו, ובכיתי בכאב לאחר ה-11 בספטמבר, מתעוררים בי רגשות מועטים בלבד כשמדובר במאסות אנושיות שלמעשה גוועות ברעב מידי יום על כוכב הלכת שלנו.

אשתי בכתה אתמול למראה גופותיהם של כל אותם ילדים. ואני, מביט בדמעות שלה ושואל את עצמי: "איך אפשר שהיא לא תבכה?" ואז, מתבונן בעצמי וחושב, "ואיך יתכן שאני לא בוכה?" הלוואי שלא הייתי כזה, אבל יש בי חשד שחיים בעולם עוד המון אנשים מהסוג שלי, למרות שאינם קשורים אלי כלל. אני לא יודע כמה פעמים קראתי בתורה שא-לוהים ברא את בני האדם "בצלמו ובדמותו", ולמרות זאת, אני מגלה שמלים אלה, בהן אני מאמין בכל ליבי, הצליחו ליצור בי רושם מועט כל כך. אם אני צריך משהו מזוויע כמו התמונות מסרי לנקה ובנדה אצ'ה כדי לעורר אותי לחוש בצערם של אחרים, אפשר רק לדמיין על כמה בני אדם לא הצטערתי בכלל... ונראה לי שזה משום שהם נראים בעיני כ"מישהו שונה ואחר".

רסיסים מכל מדינה

ייתכן שהצונאמי עתיד להיזכר בתור אסון הטבע האיום ביותר בהיסטוריה השוודית. למעלה מ- 20,000 שוודים נפשו בתאילנד באותו יום מר ונמהר.

עשרות אלפים נהרגו ברעידות אדמה בסביבות העשור האחרון. שלושים אלף בעיר אחת באיראן. אלפים נוספים בתורכיה וביפן. ואפילו כמה בקליפורניה. אבל הפעם זה שונה, מאוד שונה.

זה לא שונה רק בגלל השטח העצום שנפגע, אלא גם בגלל שחייהם של כל כך הרבה אנשים, מכל כך הרבה מדינות, נשטפו בין רגע. השתייכות לאומית לא עזרה לאף אחד – אף אחד! - לעמוד פחות חסר אונים או לאחוז טוב יותר באהוביו מול שטף מים המתנגח בעוצמה רבה יותר משל אלף פילים. גזע, דת או האם אתה ימני או שמאלני; אף אחד מאלה לא שינו כלום. גם אתה, אילו עמדת בדרכו, לא היית שונה.

רסיסי עושר ותהילה

אל מול עינינו הזדקרה העובדה שכל כך הרבה אנשים עשירים, נהרגו בכל אותן המדינות העניות ביותר. השחקן הבריטי ריצ'רד אטנבורו איבד בת ונכדה, כמו אינספור אסיאתים חסרי כל שאיבדו גם הם את ילדיהם ונכדיהם. הקאנצלר הגרמני לשעבר הלמוט קוהל היה בר מזל כשמצא את עצמו בין החיים.

נופשים וגולשים מצידו השני של הגלובוס, אנשים שבזבזו מידי יום יותר כסף ממה שאנשים רבים שם מרוויחים בשנה שלמה, נדחסו אתמול לאותם קברי המונים יחד עם האישה שניקתה אתמול את חדריהם.

זה שונה, מאוד שונה.

רסיסי היסטוריה

זה שונה גם בגלל הסרטים. כמו זפרודר שצילם בשעתו את רצח קנדי. מאה אנשים, עם מאה מצלמות תפשו מאות רסיסי מוות וחורבן. כדי שנוכל כולנו לראות.

על פי המסורת היהודית, ישנה דמות שנוכחותה נמתחת וממלאת תפקיד לאורך כל ההיסטוריה. זוהי דמותו של אליהו הנביא. אליהו לא היה אך ורק נביא קדמון של עם ישראל בימי התנ"ך, אלא, יש לו מקום בחייה של כל משפחה יהודית. בברית המילה, מניחים כל עולל יהודי על "הכסא של אליהו", משום שאליהו, שהפך למלאך, נוכח בכל ברית מילה. ובכל סדר ליל פסח, אנחנו מוזגים יין ב"כוס של אליהו", משום שאליהו נמצא איתנו שם, תמיד.

חכמינו ז"ל לימדו אותנו שכאשר ההיסטוריה תתקרב לקיצה, יישמע קול שופר גדול; ויהיה זה אליהו עצמו שייתקע בו. הרב אליהו דסלר - חכם יהודי צדיק שחי בישראל בשנותיה הראשונות - כתב שאפשר לשמוע את קול שופרו של אליהו עולה מתוך האירועים העולמיים. וכמו השופר שנשמע בבתי הכנסת בראש השנה, גם באירועים אלה מצוי הכוח לחדור למעמקי ישותנו העצמית, ולהניד בנשמותינו מיתר, אשר לרוב אינו נשמע בשאון החיים הצורמני.

אם הצונאמי הזה היה שופר, אז נראה שישנה מילה אחת שעולה מתוך קול הסערה.

אנושיות.

מה שהתרחש הוא משבר אנושי. מה שהוא דורש זו תגובה אנושית, מכל האנושות.

אנושיות.

מהי משמעותה של המלה? על מה היא מרמזת?
כיצד היא אמורה לעצב ולהשפיע על הדרך בה אנו חושבים, מרגישים, חיים, נושמים, בוכים ומתפללים...

אנושיות.

כל כך הרבה אבד. כל כך הרבה צריך לתקן.

רסיסי תגובה

אולי תפילה קצרה בראשיתו של כל יום, לפחות במשך שבוע.
אולי לישון בלי כרית, רק ללילה אחד.
אולי לפתוח את הדלת – או משהו דומה לזה – בפני אדם שאינו נראה כמוך בכלל.
אולי לגזור תמונה מהעיתון ולתלות אותה על המקרר, לפחות לזמן מה.
אולי לקרוא שוב ושוב על אותם אנשים שאומרים שהם לא איבדו כלום, רק משום שהם לא איבדו את הכול.
אולי המחאה לפעולות הסיוע. אולי המחאה קטנה, פעם בחודש.

אני לא יודע. רסיסים ושברים הם כל מה שאני מצליח ללקט.