יום אחד, מוקדם בבוקר, נכנסתי למטבח ומצאתי אפרסמון ותפוח מכורסמים חלקית. חלקים מקליפת האפרסמון היו מפוזרים על השיש במטבח. מזועזעת ומבוהלת הזעקתי בצרחות את בעלי, שקרא למדביר.

המדביר אימת את חששותינו, שמדובר בעכברוש ולא בעכבר. הוא הציב שלוש מלכודות עם שוקולד, והוסיף ואמר שעכברושים אוהבים שוקולד. כמכורה לשוקולד, העמדתי פנים שלא שמעתי על המשותף ביני לבין מכרסמים דוחים אלה...

לרוב אני הראשונה מבני הבית שקמה בבוקר, והראשונה שנכנסת למטבח, אך הפעם הסתגרתי בחדר השינה. חיכיתי שבעלי יצא ויפנה את פגר העכברוש לפני שאראה אותו. אולי אתם חושבים שאני שוביניסטית, אבל השלכת פגרי עכברושים, היא ללא ספק עבודה לגבר וכל הנשים שאני מכירה, כולל פמיניסטיות מושבעות, יסכימו איתי.

בסופו של דבר, יצא בעלי המנומנם בפיג'מה שלו ועשה סיבוב בין המלכודות. בסיומו של הסיבוב חזר ודיווח לי שאף עכברוש לא נלכד בהן. אך סימני כרסום ניכרו באפרסמון נוסף, ומתחת לכיור החלבי, מצאתי גללים. העכברוש נכנס לארון שמתחת לכיור דרך פתח שנמצא ליד צינור הניקוז, וחגג על הזבל שלנו. שוב התחלחלתי, ושוב קראתי למדביר.

הוא העביר שתי מלכודות לארון שמתחת לכיור, בסמוך לצינור הניקוז. את השלישית הניח מתחת למקרר.

בבוקר למחרת, בעודי מנסה להתפלל שחרית, והמחשבות על העכברוש המחוץ מתחת לכיור המטבח מנקרות במוחי, בדק בעלי שוב את השטח, ודיווח: אין עכברוש.

"בואי נראה מה קורה עוד לילה", הציע בעלי. "אף עכברוש הוא לא עד כדי כך חכם".

בבוקר למחרת היה המטבח מוצף מים. העכברוש, שהיה כנראה צמא, כרסם חור בצינור הפלסטיק שמסביב למסנן המים שלנו. החור היה במרחק של פחות משלושים ס"מ מהמלכודת הנטושה שמתחת למקרר.

התקשרתי שוב למדביר. הוא נדהם לשמוע את הבשורה. 27 שנים שהוא לוכד עכברושים באמצעות מלכודות שוקולד. אף עכברוש לא חמק ממנו בעבר.

הפעם הוא הביא אתו מרסס ובו חומר דוחה עכברושים.

הפעם הוא הביא אתו מרסס ובו חומר דוחה עכברושים. ידענו שהעכברוש נמצא מתחת לארון, ברווח הצר שבין הארון לרצפה. ראשית הניח המדביר מלכודת לפני החור שליד הקיר, אותו חור שדרכו נכנס העכברוש. ואז הוא החל לרסס מתחת לכיור, ברדיוס שמסביב לצינור הניקוז. חיכינו שהעכברוש יברח מהחור, היישר לתוך המלכודת שהמתינה לו.

חיכינו וחיכינו, ומי לא בא? העכברוש.

בסופו של דבר, המדביר אמר שיש לו עוד עבודה, והלך. בעלי הלך לשיעור התלמוד שלו. אני חזרתי למחשב שלי, במרחק של שני חדרים משם, וניסיתי לעבוד. שעתיים לאחר מכן, שמעתי קפיץ מלכודת נדרך.

"סוף סוף", חשבתי לעצמי. מכווצת ליד המחשב, חיכיתי לבעלי שיחזור הביתה וייפטר מהפגר. כשנכנס למטבח, דיווח שהמלכודת שליד החור אכן השתחררה, אבל לא היה כל סימן וזכר לעכברוש. איכשהו הצליח העכברוש להזיז את המלכודת, ובכך להפעיל אותה – וברח אל החופש, כלומר, אל מקום אחר בבית.

ביומיים הבאים לא נראה כל סימן וזכר לעכברוש. לרשימת המטלות שלפני השינה התווספו כעת הכנסת הפירות לתנור והעגבניות למיקרוגל, אך אני החלטתי להשאיר אפרסמון אחד על רצפת המטבח כדי לראות אם העכברוש עדיין אתנו.

בבוקר למחרת, מצאתי את האפרסמון המכורסם על הרצפה, בסמוך לשיש הבשרי. מתוחה ועצבנית, התקשרתי למדביר, בפעם הרביעית, שיא בקריירה שלו כמדביר מזיקים. לא אהבנו את הרעיון שבגרימת סבל לאחד מברואי הא-ל, אפילו עכברוש, והעדפנו מלכודות משום המוות המהיר שהביאו, אך כעת, ביאושי, אמרתי למדביר להביא רעל.

הוא הגיע עם שתי מלכודות דבק ושלושה סוגי רעל. הוא מצא חור גדול במרחק כמה סנטימטרים מהאפרסמון הנודד, המכורסם. כעת התברר כי העכברוש מצא לו בית חדש, מתחת לשיש הבשרי. הייתה לו רק דרך יציאה אחת משם. המדביר הניח בתוך החור שתי חפיסות רעל, שיפעלו תוך שלושה ימים. מחוץ לחור הניח שתי מלכודות דבק, כך שהעכברוש לא יוכל לצאת מהחור בלי להיתפס. ואז הניח אבקת רעל לטווח קצר על האפרסמון המכורסם, ואת האפרסמון עצמו הניח בתוך מלכודת דבק, כך שהעכברוש, במקום למות מוות איטי ומייסר במלכודת הדבק, יאכל את האפרסמון המורעל וימות מהר. ורק ליתר ביטחון, למקרה שהעכברוש הסתתר במקום אחר, הוא הניח אפרסמון מורעל נוסף בצידה האחר של מלכודת הדבק. זו הייתה מערכת סגורה, ללא כל נקודת תורפה.

זה לא עבד. בבוקר למחרת בעלי דיווח: אין שום עכברוש והאפרסמונים נותרו בלתי נגועים. לא האמנו שזה קרה. עמדנו בוהים מול המערכת המושלמת הזאת, שנכשלה. היה ברור שמשהו מוזר קורה כאן. כיון שכל האמצעים הרגילים לחיסול העכברוש נכשלו, ובסופו של דבר א-לוהים מנהל את העולם, העלנו השערה שאולי א-לוהים מנסה לומר לנו משהו. אבל מה?

הלכתי לרב מקובל המתגורר בשכונתנו. הוא הישיר אליי את מבטו והכריז: "את צריכה תיקון", במובן הקבלי של המלה, כמובן.

"אני" שאלתי, מבועתת. "איזה תיקון אני צריכה?"

"התיקון שלך", הוא אמר בסמכותיות, "הוא להפסיק להתלונן".

"מה אומר העכברוש ב'פרק שירה'?", הקשה הרב. פרק שירה הוא שיר עתיק, המיוחס לדוד המלך, ובו כל יצור וכל תופעת טבע, החל בשמיים וכלה במדבר, מהנהרות עד לברקים, מהשבלולים עד ללווייתנים, משבח ומהלל את הבורא בפסוק מקראי, שטומן בחובו את תמצית קיומו או קיומה.

חברה שעקבה אחר כל תלאות העכברוש שלי התקשרה אליי באותו בוקר ובפיה חדשות מסעירות: בפרק שירה, מכריז העכברוש: "כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה!" זהו הפסוק האחרון, ואולי המהלל ביותר בכל ספר תהילים כולו. והעכברוש הוא זה שאומר אותו!

לפיכך, עניתי בצייתנות לכבוד הרב: "כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה!"

"התיקון שלך", הוא אמר בסמכותיות, "הוא להפסיק להתלונן".

נעצתי בו מבט כאילו חשף פגם שנסתר ממני. להתלונן? אני?! אני לא קוטרית!

הרב המשיך ואמר: "חכמינו ז"ל קוראים את הפסוק בצורה קצת שונה: כל נשימה תהלל י-ה. כל אחד מאתנו ניחן בעושר כזה של ברכות, שעלינו לערוך חגיגה של הכרת תודה לא-לוהים מדי יום. ואם איננו עושים זאת, עלינו לשבח את הבורא בכל נשימה שלנו".

הלכתי הביתה וראשי מלא מחשבות כרימון. אם אני רוצה להיפטר מהעכברוש, אני צריכה להלל את א-לוהים בכל נשימה ולהפסיק להתלונן? האם אני כזאת קוטרית איומה?

באותו לילה הוצאתי את שתי מלכודות הדבק. השארתי אפרסמון אחד, מרוח ברעל המהיר. בבוקר, לא היה כל סימן וזכר לעכברוש והאפרסמון נשאר שלם.

כרגיל, ליוויתי את בני בן התשע בחלק מדרכו לבית הספר. בני שונא את ההליכה בת 40 הדקות, שעליה המליץ רופא הילדים מסיבות שונות ומגוונות. כרגיל, הוא ניסה להתחמק, והלך בקצב של צב. כשבעלי חזר מבית הכנסת, מתפילת הבוקר שלו, הלכתי לקדם את פניו בדיווח על תסכולי הבוקר שלי.

בדרך בין חדר השינה לדלת הכניסה, הדהדו במוחי מלותיו של הרב ולפתע קלטתי: זוהי התלוננות! הפכתי את הבעתי הקודרת לחיוך וקידמתי את פני בעלי בהתלהבות: "בוקר טוב! איזה בוקר נפלא לחיות בו! כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה!"

חמש דקות לאחר מכן מצאתי את העכברוש המת, מתחת למקרר.

יתרונות הדיכאון

לא קלטתי כמה אני מתלוננת. חשבתי שאני פשוט מספרת על התסכולים שלי עם הילדים, על הקושי במציאת מקום חניה, על הטלפון האלחוטי החדש שהפסיק לפעול שבוע לאחר שפג תוקף האחריות. אך רדאר התלונות שלי, שזה עתה הותקן בעקבות מקרה העכברוש, חשף את ההרגל שלי לצייר את החוויות בשחור.

שאלתי את עצמי למה. הדרך בה אנו תופסים מצבים היא הדרך בה אנו בוחרים, ומדוע לבחור בדרך של ייסורים?

התשובה קשורה בחלקה לאגו ובחלקה לתרבות. בסדרות מתח והרפתקאות בטלוויזיה, החוכמה, התושייה והגבורה של הגיבור או הגיבורה מתגלים רק במקרים של קושי או בעיה. גיבורי "משימה בלתי אפשרית" היו גיבורים, רק משום שהמשימה הייתה בלתי אפשרית.

אם אני רוצה להיחשב חכמה, בעלת תושייה או גיבורה, עליי להעצים את הקושי!

האגו שלי הפנים זאת בוודאי בשלב מוקדם: אם אני רוצה להיחשב חכמה, בעלת תושייה או גיבורה, עליי להעצים את הקושי במצב בו אני נתונה. ככלות הכול, איך בעלי ידע איזו אימא מצוינת אני, אם לא אספר לו על הקשיים העצומים שבגידול ילדים, עמם התמודדתי כל היום? איך ידעו חבריי שאני קדושה מעונה, אם לא אספר להם על כל האתגרים שמציב השכן שלי?

נוסף על כך, חונכתי להאמין שאנשים שתמיד מחייכים הם קצת שטחיים. האם הם לא שומעים מה קורה בעולם – מלחמות, רעב ומגיפות? על מה הם שמחים כל כך?

כסטודנטית בקולג' בשנות השישים, שלמדה משוררים מלנכוליים, החל מבודלר וכלה בט.ס. אליוט, קיבלתי את התחושה, שאנשים מדוכאים הם עמוקים. למעשה, באוניברסיטת ברנדייס, שם למדתי, רווחה התפיסה, שאם אתם לא מדוכאים, אז כנראה שיש לכם בעיה.

יהדות ושמחה

גישתה של היהדות שונה לחלוטין. רבים סבורים שהדגש שמושם ביהדות על שמחה נובע מהחסידות, שהוקמה במאה ה-18. אך האמת היא שכבר בתורה ניתן למצוא את המקור לכך. לאחר הנבואה המרה, על העונשים האיומים מהם צפוי העם היהודי לסבול, מכריזה התורה שהכול נובע, משום ש"לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה" (דברים כח, מז).

מדוע קובעת התורה, שהפגיעה הגדולה ביותר בעבודת הא-ל היא העצבות ולא החטא עצמו?

היהדות מגדירה את השמחה כך: קשר ואחדות, ובמיוחד קשר ואחדות בין ניגודים, כמו זכר ונקבה, שמיים וארץ, א-לוהי ואנושי. אם יהודי מתחבר לא-לוהיו באמצעות מצוות, עצם עשייתן תביא לו שמחה. אם אין שמחה, אין קשר אמיתי.

נניח שאתם יושבים שם ומתלוננים מרות שהיא או הוא לא הגישו לכם סטייק. מה זה אומר על הקשר ביניכם?

תארו לעצמכם שאהוב לבכם מפתיע אתכם במתנה מקורית: שער לעולם קסום, מעין גן עדן. תוכים בצבעים זוהרים קוראים בין הדקלים. שמש ארגמנית שוקעת באוקיינוס שמימיו צלולים כבדולח. והאהוב מביא לכם זר שושנים – לא, סחלבים! ואז הוא מגיש לכם סל מלא פירות בשלים: אננס, מנגו, פפאיה, תאנים. בראש הערימה מונחת חפיסה של שוקולד בלגי (אל תשכחו, זו הפנטזיה שלי!). ונניח שאתם יושבים שם ומתלוננים מרות שהוא לא הגיש לכם סטייק. מה זה אומר על הקשר ביניכם?

אך זהו בדיוק העולם שא-לוהים ברא עבורנו – יש מאין! שקיעות, סחלבים ומרגניות, הרים, פרפרים, תוכים וחתלתולים, מנגו ותותים, וכן, גם פולי קקאו. כל תלונה על מה שאין כאן היא בבחינת סטירה בפרצופו של הבורא, כשחוסר היכולת לראות זאת, חמורה הרבה יותר מכל משימה אחרת שנכשלנו בה. אם איננו מבינים, בכל רגע ורגע, עד כמה א-לוהים אוהב אותנו, וכמה הרבה הוא נותן לנו כביטוי לאהבתו, אנחנו מוותרים על הקשר אתו, קשר שלמענו נברא העולם מלכתחילה.

לומדים להלל את א-לוהים

לאחר סיפור העכברוש, נוסף לחיי גוון חדש, שונה; הצללים הכהים פינו את מקומם לתאורה זוהרת יותר. כעת, כשאנשים שואלים אותי מה שלומי, אני עונה: "מצוין!", ומתכוונת לזה, בלי לדאוג שמא יחשבו שאני שטחית או ריקנית. אני לא מתביישת באושר שלי.

אמירת הלל לבורא בכל נשימה אינה רק דרך בדוקה להדברת עכברושים. היא טובה כנגד כל סוג של עצבות. ישנם ארבעה שלבים בתהליך זה:

1. התבוננו בצד החיובי שבדבר העומד מולכם. הרגילו את עצמכם לשים לב לפרטים הקטנים.

2. הכירו בכך שכל הדברים מקורם בא-לוהים, והוא שמפיח חיים בבריאה כולה, בכל שריר, בכל עצב, בכל אטום, בכל חלקיק שניה.

3. הכירו בכך שדבר זה מוענק במיוחד לכם בידי הבורא, משום שהוא אוהב אתכם, כל אחד ואחת מכם. חושו בקשר המיוחד שבינו לביניכם.

4. הקשר מביא שמחה. חושו בה והודו לה'.

    

השאלה המגוחכת

לפני שנים, לקחתי איתי קבוצה של נשים אל צדיק מסוים, לקבל את ברכתו. בזמן שהאישה הראשונה נפגשה עמו באופן פרטי, ישבנו אנו, שאר הנשים בסלון שלו עם אשתו, הרבנית. הרבנית הייתה ניצולת שואה, שאיבדה את כל משפחתה באושוויץ, בהיותה בת 20. לא היו לה ילדים, והיא חייתה כל חייה בעוני מרוד, אך החיוך לא מש מעל פניה מעולם.

הנשים בחדר נראו בוודאי מדוכדכות, כיון שהרבנית עודדה אותן ואמרה להן: "אל תדאגו. כל אחת מכן תקבל את הברכה שבשבילה הגיעה לפה".

אחת הנשים, שסבלה מבעיות בחיי הנישואין שלה שאלה: "כן, אבל איך נוכל להיות מאושרות בזמן שאנחנו מחכות שהברכה תתגשם?"

השאלה הכתה את הרבנית בהלם. "איך תוכלו להיות מאושרות? היא שאלה כלא מאמינה.

השאלה הכתה את הרבנית בהלם. "איך תוכלו להיות מאושרות? היא שאלה כלא מאמינה. "איך אפשר שלא להיות מאושרות? יש לכן עיניים לראות. יש לכן אוזניים לשמוע. יש לכן רגליים והם נושאות אתכן לאן שתרצו. איך אתן יכולות שלא להיות מאושרות?"

נדרשו לי שתים עשרה שנים כדי להפנים את דרכה של הרבנית לאושר. תפיסת סוד האושר הייתה קשה עבורי, אפילו יותר משיעורו של העכברוש...