לפני מספר שנים אבדתי תינוק.

אני זוכרת שחשבתי לעצמי: עכשיו, במשך השנה הזו שבה יוולדו תינוקות נוספים שצריכים להיות בני גילו, יכאב לי מאוד, כי אשווה את מצבי כאם שידיה ריקות למצבן של האמהות האחרות. היה ברור לי שבאופן טבעי אערוך כזו השוואה, הרי התכוננתי נפשית לכך שיהיה לי ילד והנה איננו.

למרות שהתכוננתי לכך שכלית, ולמרות שאין לי בדרך כלל נטייה חזקה מדי להתבונן ב"דשא של השכן", חשתי באותה שנה דקירה בלב בכל פעם ששמעתי על חברה שילדה במזל טוב.

עד… שעברתי ברחוב סמוך לאולם שמחות, ובדיוק מולי הגיעה אם עם תינוק עטוף בשמיכה לבנה. הם עמדו לערוך ברית מילה. שוב חשתי את הצביטה המוכרת. הזיכרון שלי היה טרי והכאב היה חזק.

נעצרתי והתבוננתי באם המוציאה את התינוק מתוך העגלה כשסביבה מכרכרות הסבתא ועוד איזו דודה. ואז שאלתי את עצמי: האם אני באמת רוצה את התינוק הזה?

ועניתי לעצמי: לא, אלף פעמים לא. אני רוצה רק את התינוק שלי. אני לא רוצה להיות אמא של תינוק של מישהו אחר. התינוק שלה טוב בשבילה, והתינוק שלי היה טוב בשבילי.

באותו רגע, אני חושבת שקלטתי גישה חשובה לחיים: מה שיש לי טוב בשבילי ומה ששייך לאחר טוב בשבילו.

ובאמת, מי אמר שאנחנו צריכים את מה שיש לשני?

"האוכל של אדם אחד הוא הרעל של אדם אחר."

אחרי הכל, ולמרות כל ה'דמוקרטיה', אנחנו לא נולדים שווים לא באופי ולא ביופי, לא בטעם ולא ביכולת, ודווקא טוב שזה כך. תארו לעצמכם שכולם היו בעלי אותם הכשרונות, אותו האופי ואותן התכונות. נאמר לדוגמא, שכולם היו נולדים עם נטייה למתמטיקה. הרבה מאד מקצועות בעולם היו נזנחים כי כולם היו רצים דווקא לאותם מקצועות שמתאימים לאוהבי חשבון. אם מוסכם עליכם שגיוון הוא דבר טוב מעיקרו, ברור גם שלכל אחד מאתנו טובים דברים אחרים לגמרי. או כמו שמבטא זאת ביטוי אנגלי ידוע "האוכל של אדם אחד הוא הרעל של אדם אחר."

צרכים אמיתיים

אם כך, למה נדמה לנו שאנחנו צריכים דווקא את מה שיש לשני?

מה שקורה לנו קשור לכיוון אליו מופנה מבטנו. המבט של רוב בני האדם פונה באופן טבעי החוצה במקום פנימה, על פי הכלל השגוי "הדשא של השכן ירוק יותר". למה שגוי? מפני שתמיד בדמיון הדברים נראים יותר טוב מאשר במציאות. רק בדמיון מה ששייך לשני טוב בדיוק גם בשבילי.

נהפוך לרגע את היוצרות ונניח שאנו בעלי ה"דשא של השכן." כעת, במצב החדש, איזה דשא יהיה חביב עלינו? אם היינו באמת בעלי ה"דשא של השכן", אז הדשא שלנו היה נראה לנו ירוק יותר!

קל להבין, שמה שנחשק בעינינו הוא דווקא הדבר שעדיין לא השגנו... אולם ברגע שנשיג אותו נרגיש חסרון חדש.

קרה לכם אולי, כשרציתם בגד/ מכונית/ תכשיט (מחקו את המיותר ותקנו במידת הצורך) בדיוק כמו שיש למישהו אחר? האם הייתם בטוחים שאם תשיגו את הפריט הנכסף תהיו מאושרים עד הגג, וזמן קצר לאחר שהשגתם את מאוויי לבכם הרגשתם שזה עוד לא זה… עדיין לא הגעתם אל האושר הנכסף?

הקנאה רוכבת בדיוק על הסוס הזה.

הקנאה רוכבת על הסוס הזה בדיוק. מתוך הרצון לחקות את הזולת, אנו הופכים לרודפי התענוגות של הזולת, כפי שהם נתפסים בעינינו.

אמנם יש יתרון לכך שהאדם מתבונן בחברה סביבו, לומד ממנה, מחקה אותה ונוהג כמותה. ויש יתרון גם לכך שהאדם מקבל משוב מן הסביבה לגבי ההתנהגות שלו. אבל אי אפשר לתת לחיצוניות לשלוט על כל חיינו. אם המבט החוצה אל הזולת, אינו מאוזן על ידי מבט פנימה, אנחנו מקבלים מבט עקום ומזויף.

מי אמר שאני צריך מכונית/מכסחת דשא/ מיבש כביסה, בדיוק כמו של השכן שלי? אולי לגבי מתאים דווקא משהו אחר לגמרי?

למה איננו בודקים תחילה מה הצרכים האמיתיים שלי לפני שאנו בודקים בחניון של השכן או באמבטיה שלו?

קנאה חיובית ושלילית

אפילו הפרסומות עובדות על ליבוי הקנאה שלנו. הפרסומאים חושבים (במידה מסוימת של צדק) שאם נראה טיפוס מצליחן נשען על איזו מכונית חדישה, נשאף ביתר-שאת לרכוש אותה.

ובעצם למה לא? מה שלילי בקנאה כזו?

בבסיס הקנאה נמצאת ההסתכלות על מה ששיך לשני שגורמת לנו לרצות את אותו הדבר. אולם ישנה קנאה "בריאה", מה שנקרא "קנאת סופרים", שהיא מסוג המקדם – אם הוא סופר טוב, גם אני יכול להיות כזה, וישנה קנאה לא בריאה שגורמת לנו להתבשל במיץ של עצמנו ולנסות לרדוף אחר דברים שאינם טובים עבורנו.

כדי להימנע מן הסוג השלילי של הקנאה מוטב שנשאל האם מה ששייך לשני הוא באמת הדבר שנחוץ לנו ביותר? האם הסתכלות כזאת משרתת באמת את מטרותינו החיוביות? האם אנו באמת נהנים ממנה?

זאת אומרת, במקום להסתובב עם רגשות שליליים קשים ללא פתרון, ננסה את הגישה האחרת: לרצות את מה שבאמת נחוץ ומתאים לנו אישית לפי הנתונים הבלעדיים שלנו. אולי הגישה הזו תחסוך מאתנו את הצורך להיאבק כל כך קשה ולהרגיש תמיד במרוץ אחרי החברה.

ננסה להפנים את הרעיון שמה שיש לנו טוב עבורנו, ומה שאין לנו, לעיתים קרובות הוא פשוט מיותר.

החליפה של האיש המאושר

מלך אחד חלה ונטה למות. רופאיו המליצו לו ללבוש את החליפה של האיש המאושר ביותר עלי-אדמות כדי להבריא. המשרתים שלו עברו בין כל השרים והפקידים והסתבר שבכל הממלכה אף אחד לא היה מאושר באמת. בסוף הם שמעו שיש איש אחד מאושר בכפר קטן ורחוק. כשהגיעו לשם במאמצים גדולים ובקשו לרכוש את החליפה – הסתבר שלאיש המאושר ביותר… לא היתה אפילו חליפה אחת.