תחילת שנות השמונים. עקיבא ליבוביץ מפצח משוואה מתמטית בבית הספר התיכון 'פיליפס- אנדובר', שליד בוסטון. מבעד לחלון הוא שומע את קולות חבריו, המשחקים 'לקרוס' – משחק כדור אמריקאי.

באותה הזמן ממש, במרחק חצי עולם, פוסעת ילדה בשם רחל דראר, יחפה על אדמת המדבר. משפחתה של רחל – הורים, ארבעה אחים ואחיות וסבתא קשישה – עזבו את הכפר בו התגוררו באתיופיה, בתקווה להגשים חלום בן אלפיים שנה, לעלות לארץ ישראל. החלטה זו הייתה כרוכה בסיכונים רבים: מי שנתפס בניסיון לעזוב את אתיופיה, צפוי להיאסר ולעבור עינויים. אך מי שבוחר להישאר, עומד בפני סכנת רעב, מלחמה ותנאי מחיה בלתי נסבלים.

פניהם של רחל ומשפחתה לסודן, שם, על פי השמועה, ניתן לטוס לישראל. הם חלק מקבוצה של חמש משפחות. הולכים ביום, חונים בלילה, כשחום המדבר הוא בלתי נסבל וגנבים אורבים לאורך הדרך. לפני שעזבו את הכפר, מכר אביה של רחל את כל רכושו עלי אדמות – עדר צאן וכמה רהיטים בסיסיים. הוא תפר את הכסף בתוך בגדי הילדים והחזיק כמה מטבעות בכיסו. אם יפגשו גנבים בדרכם, הוא יוכל לתת את המטבעות במהירות ושאר הכסף יישאר בידו.

אחד מקרוביה של רחל סירב לתת את כספו. הילדה ראתה את השודדים מכים אותו באכזריות.

אחד מקרוביה של רחל סירב לתת את כספו. הילדה ראתה את השודדים מכים אותו באכזריות.

למשפחתה של רחל יש חמור, שנושא את הקמח ממנו הם אופים פיתות שטוחות. הם אמורים לרכב על החמור לפי התור, אך סבתה של רחל משותקת וחייבת לרכב עליו כל הזמן. הסבתא חשה כי היא עול על המשפחה ומבקשת מבני המשפחה "תשאירו אותי כאן ותמשיכו". היא מתה באמצע המסע. המשפחה קוברת אותה בדרך ונוטעת עץ, שיסמן את מקום קבורתה.

12,000 יהודים עזבו את אתיופיה בתחילת שנות השמונים. ששת חודשי המסע הקשים גבו את חייהם של 4,000 מתוכם.

לאחר שהגיעו לסודן, חיו רחל ומשפחתה במסתור ונטמעו בקרב הסודנים המקומיים, בציפייה למידע על טיסות. אם יתגלה דבר יהדותם, הם ייאסרו, יוגלו או יירצחו.

לאחר שנתיים, הגיע אליהם לבסוף שביב מידע. באמצע הלילה, ללא אישור הסודנים, חמקו רחל ובני משפחתה לשדה התעופה ועלו על מטוס מטען ישראלי. גלותם בת 2,000 השנה הגיעה לסיומה.

עברית קשה שפה

חזרה לבוסטון הרחוקה ועקיבא ליבוביץ עולה על דרך המלך. הוא מסיים את בית הספר למשפטים של אוניברסיטת בוסטון, משמש כעוזר לתובע המחוזי ולאחר מכן פותח משרד משלו. בשנות התשעים בונה עקיבא קריירה מפוארת ויוקרתית. אך חסר בהם חלק חשוב: רעיה.

ספטמבר 2000. עקיבא שוהה בחופשה בת שבועיים בישראל, בביקור משפחתי. במסעדה בירושלים, מציג חבר ותיק בפני עקיבא את חברתו לעבודה, רחל. מאוחר יותר, מגלה עקיבא, שהוא לא מסוגל להפסיק מלחשוב עליה. הוא אמור לחזור לארה"ב תוך מספר ימים והוא מחליט לפעול במהירות. הוא חוזר למסעדה ומבקש מרחל לצאת איתו לדייט, בשמונה בערב.

באותו ערב, מגיע עקיבא בזמן למקום המיועד. רחל לא מגיעה. הוא מחכה. השעה תשע, עשר, אחת עשרה. אבל היא לא מגיעה.

עקיבא מתעצבן. אבל הוא עדיין לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה. יומיים לאחר מכן, הוא חוזר למסעדה ומתעמת איתה: "למה לא הגעת לפגישה?"

"מה זאת אומרת?" אומרת רחל. "חיכיתי עד תשע, עשר, אחת עשרה – אבל אתה לא הגעת!"

הסתבר, שהעברית העילגת של עקיבא גרמה לאי הבנה. רחל הופיעה לפגישתם בערב למחרת. בשלב זה נותרו לעקיבא רק עוד 48 שעות בארץ ולכן אמר לה: "אני מחכה עד שתסיימי את עבודתך כאן ואז נצא לדייט שלנו".

הדייט היה מוצלח. מאוד מוצלח. שניהם חשו שהסיפור ביניהם יכול להיות רציני.

הדייט היה מוצלח. מאוד מוצלח. שניהם חשו שהסיפור ביניהם יכול להיות רציני. עקיבא חזר לבוסטון. הם התכתבו, עקיבא ביקר בארץ בשנית והם החליטו להינשא.

צבע עורם השונה מעולם לא עמד כחוצץ ביניהם. היהדות לימדה אותם לראות מעבר לפני השטח. אך כיצד יגיבו הוריהם? ככלות הכול, נישואים בין-גזעיים עדיין אינם מקובלים, על אחת כמה וכמה אם שני בני הזוג באים מרקע תרבותי שונה לחלוטין.

עקיבא נפגש עם הוריה של רחל בביתם בקרית גת. הוריה של רחל מבינים את המובן מאליו ונותנים את ברכתם: רחל ועקיבא הם זוג נהדר.

המשוכה הבאה היא הוריו של עקיבא. אמנם הם באים מניו-אינגלנד, מקום פתוח ומקבל, אך יש להם חששות משלהם. האם רחל ועקיבא אינם עתידים להיות קרבן לדעות קדומות? האם הם לא יהפכו להיות מושא ללעג? האם ילדיהם יסתגלו? האם ההבדלים התרבותיים לא יקשו עליהם?

אמו של עקיבא מבקרת בישראל ונפגשת עם רחל. הן מבלות שעה ביחד. מיד לאחר מכן, מתקשרת אמו של עקיבא ואומרת לו: "רחל היא אישה יפה ונהדרת. אתם תהיו זוג נפלא".

מסתבר, אם כך,שאהבה יכולה לפתור בעיות "מעשיות" יותר.

כמו שק בטון

רחל ועקיבא נישאים בירושלים. לצד להקת חתונות אתיופית, מופיעה בחתונה להקת רוק בסגנון מערבי. בחתונה שוררת תחושת אחדות: שני יהודים, משני קצוות הגלות מתאחדים בעיר הקודש.

מספר ימים לאחר החתונה, טס הזוג חזרה לבוסטון, שם ממשיך עקיבא לעבוד במשרד עורכי הדין שלו. רחל סובלת מהלם תרבותי עצום. היא מושלכת למקום שנראה לה חומרי להחריד, אין לה חברים, או משפחה סביבה. בוסטון רחוקה מאוד מהכפר האתיופי בו גדלה ורוחנית, היא חשה שהמקום מרוחק פי כמה וכמה מארץ הקודש.

וכאילו לא די בכך, עקיבא עובד 65 שעות בשבוע ובקושי מצליח להגיע הביתה לארוחת ערב ולשבת. רחל חשה מנותקת ובודדה. היא מנסה לשהות זמן מה במשרדו של עקיבא, בניסיון להתחבר אל עולמו. אך הדבר גורם לה לחוש מנוכרת עוד יותר. במקום עבודתו של עקיבא נמצאים הפושעים עליהם הוא מגן.

עקיבא חש בסבלה של רחל, אך עבודתו תובעת ממנו זמן רב מכדי להעניק לה את תשומת הלב הנחוצה. הוא מנסה לקנות את אושרה בטיולים, בבית נופש, בתכשיטים. אך לא לכך היא זקוקה ולא בזה היא חפצה.

תינוק חדש מסיח את דעתה של רחל... זמנית. היא מסרבת לראות את עתידה ועתיד משפחתה בסביבה חומרית כל כך ובקרבתם של לקוחות עבריינים. לאחר שנתיים של המתנה סבלנית ודמעות, פונה רחל לעקיבא ואומרת: "לא בשביל זה צעדנו שישה חודשים במדבר. אנחנו חייבים לחזור לישראל".

המציאות נוחתת על עקיבא כמו שק בטון. הוא השקיע רבות בבניית משרד עורכי הדין שלו וכעת, אם הוא רוצה להציל את נישואיו, עליו לוותר על הכול. הוא אוהב את אשתו ויודע שהיא צודקת. עקיבא מתחבט בעניין במשך שבועות. ההחלטה העומדת בפניו היא קשה, אך ברורה. במרץ 2002, רחל ועקיבא אורזים את המזוודות וחוזרים לירושלים.

כעורך דין והשאלה הקיומית שהטרידה אותי הייתה: "האם באמת 'זרקתי את הכול לפח' כמו שאומרים? ומי אני עכשיו?"

כעת עוברת על עקיבא תקופה של הסתגלות קשה. הוא מסביר: "הייתי מחויב, כל כולי, לאשתי ולחיינו בארץ. אך זהותי היתה קשורה מאוד למקצועי כעורך דין והשאלה הקיומית שהטרידה אותי הייתה: "האם באמת 'זרקתי את הכול לפח' כמו שאומרים? ומי אני עכשיו?"

בתהליך זה של התבוננות עצמית, גילה עקיבא משהו על החיים: "כל אחד צריך להתפרנס, לספק את צרכי הקיום הבסיסיים ולפרנס את משפחתו. אבל מעבר לזה, כשאדם מקדיש את כל חייו לעבודה ואין בחייו דבר אחר פרט לעבודה, כפי שקרה לי, העבודה מגדירה את זהותו. במלים אחרות, אתה משתעבד לעבודה שלך".

יחדיו, בישראל, הגיעו רחל ועקיבא לעמק השווה ביניהם. עקיבא חזר ללמוד יהדות והוא עובד כמנהל בבית יתומים בירושלים. "אני מקבל פחות שכר על עבודתי בבית היתומים, לעומת שכרי כעורך דין, אבל מבחינות רבות, זהו עניין שולי, שכן אני משקיע בבית היתומים את המרץ והכשרון שהשקעתי בקריירה שלי", אומר עקיבא. "כפרקליט פלילי, הייתי הדבר היחיד שהפריד בין הנאשמים שלי לתרחיש הגרוע ביותר עבורם – חיים של סבל. הילדים בבית היתומים הגיעו מבתים קשים ותכופות נלקחו מבתיהם בידי המדינה. אני הפרקליט שלהם, שמגן עליהם מפני התרחיש הגרוע ביותר שעלול לקרות להם בחייהם."

"ברובד העמוק יותר, יש לי סיפוק גדול יותר כשאני מגן על ילדים חפים מפשע בישראל, מזה שיש לי כשאני מגן על פושעים שהועמדו לדין בארה"ב".

עקיבא אמנם עדיין לא נקלט לגמרי ("דברים קטנים מטרידים אותי, כמו למשל, כשאני מדליק את הרדיו ולא מבין את החדשות"), אך הוא מבין את התמונה הכללית ומכיר בידו המנחה של א-לוהים, שחיבר אותו לרחל והחזיר אותו לישראל. כאן הוא מגדל את שני ילדיו בחום ואהבה. ישראל היא המקום בו מתמזגים שני עולמות שונים, בוסטון ואתיופיה ויוצרים גורל יהודי משותף. אומר עקיבא: "בלבי, אני יודע שנועדנו להיות כאן".

היסטוריה מרתקת

רבים שואלים: כיצד ומתי הגיעו יהודים לאתיופיה?

בתקופת בית ראשון, בסביבות 700 לפנה"ס, התפצלה הממלכה היהודית לשתי ממלכות, תופעה שאיימה על אחדותה הרוחנית של האומה. כמה יהודים משבט דן מאסו בשחיתות הפושה בעם ונמלטו לאפריקה, שם חיו, הם וצאצאיהם במשך 2,000 שנה בבידוד מוחלט משאר יהדות העולם. יהדות אתיופיה, שקראה לעצמה "ביתא ישראל" (בית ישראל), מנתה כחצי מיליון איש בקירוב.

באתיופיה דיברו היהודים בניב אתיופי, טיגרי, וכן באמהרית. הם למדו את כתבי הקודש, המכונים "אוריט", שכללו את חמשת חומשי תורה ואת הנביאים. אך הם לא הכירו את חוקי התלמוד המאוחרים יותר ולא היו מודעים לחגים כמו חנוכה ופורים. הם מעולם לא שמעו על הרמב"ם, ומימיהם לא ראו כרך של ההלכה (כיום, בישראל, הם אימצו מנהגים ומצוות אלה).

הבידוד היה כה מוחלט, ש'ביתא ישראל' חשבו שהם היהודים היחידים שנותרו בעולם. בתקופה זו, הם פיתחו מנהגים ייחודיים משלהם, כמו חג הסיגד, הנחגג בתחילת החורף ומציין את קבלת התורה על הר סיני וכולל תפילה לשיבת ציון. הקהילה האתיופית עדיין חוגגת אותו כיום, בהתכנסות בירושלים.

חיי היהודים באתיופיה לא היו תמיד קלים. במאה הרביעית לספירה, אילצו מיסיונרים נוצרים את היהודים לסגת אל האזור ההררי של גונדר, מה שבידד אותם עוד יותר מהעולם היהודי. הדברים התנהלו על מי מנוחות עד המאה ה-17, כשהנוצרים תקפו את האזור והיהודים נמכרו לעבדות, נאלצו להתנצר ונשללה מהם הזכות להחזיק באדמה. ספרים יהודיים נקברו והיהדות נאסרה. יהודי אתיופיה נאבקו קשות כדי להחזיק באמונתם.

בתחילת שנות השמונים, הייתה האנטישמיות, מדיניותה הרשמית של אתיופיה.

ב-1974 בעקבות הפיכה שלטונית, הם היו במצב של פיקוח נפש. קולונל מנגיסטו, רודן מרקסיסטי, עלה לשלטון. בתקופה זו נרצחו כ-23,500 יהודים. מנגיסטו הנהיג מדיניות, שאילצה את החקלאים היהודים לעקור למשקים שיתופיים שנוהלו בידי המדינה. הדבר גרם לשבירת המבנה המסורתי של החברה. בתחילת שנות השמונים, האנטישמיות היתה חלק ממדיניותה הרשמית של אתיופיה: איסור על קיום היהדות ועל הוראת העברית. נערים יהודים נלקחו מבתיהם בגיל 12 עקב גיוס כפוי ויהודים אחרים נכלאו באשמת "ריגול ציוני".

בתקופה זו קיבלו רחל ובני משפחתה את ההחלטה לעזוב. שנים ספורות לאחר מכן, ב-1984, נערך, במשך שישה שבועות ובסודיות, "מבצע משה". אלה שהיו חזקים מספיק ושרדו את המסע לסודן, הוטסו משם לישראל. 7,000 יהודים הובאו לישראל, לפני שהחדשות הודלפו ולחצן של מדינות ערב גרם להפסקת המבצע. כ-4,000 יהודים מתו בדרכם לסודן. בהר הרצל בירושלים עומדת אנדרטה לזכרם.

ב-1991, כשנאלץ הרודן מנגיסטו לברוח מאתיופיה, ניצלה ישראל את מצב התוהו ובוהו ששרר במדינה. מטוסי ג'מבו של אל על, שמושביהם הוסרו כדי לאפשר קיבולת מקסימלית, טסו 34 פעמים לאתיופיה ובחזרה במשך 36 שעות, במבצע שכונה "מבצע שלמה" והביאו עוד 14,000 יהודים לישראל.

אירוניה טרגית

כשרחל ובני משפחתה הגיעו לארץ, בתחילת שנות השמונים, הם נשלחו למרכז קליטה בקרית גת. קבוצות אחרות של עולים נשלחו לערי פיתוח כמו עפולה וערד.

ההסתגלות לאורח החיים בארץ היתה קשה. האתיופים עברו מכפרים פרימיטיביים – ללא חשמל או מים זורמים – לארץ מודרנית ומתועשת. הם לא דיברו עברית ואפילו נוהגיהם הדתיים היו שונים. כדי להקל על הקליטה, למדו כל האתיופים באולפן, בתי כנסת אתיופיים נבנו עבורם ולכל משפחה הוקצה מלווה ישראלי, שביקר בביתם והראה להם כיצד להשתמש ברדיו, בתנור וכיוצא באלה.

עניין נוסף ובעייתי היה מעמדם כיהודים. מצד אחד, הפוסק הנחשב בן המאה ה-16, הרדב"ז, הכריז על 'ביתא ישראל' כיהודים, צאצאי שבט דן. אך משום שהיו מבודדים כל אותן מאות שנים, חוקי האישות שלהם – נישואין וגירושין – לא תאמו את הנורמות המקובלות כיום ביהדות. הוחלט, לפיכך, לדרוש מהאתיופים "גיור סמלי", שיאפשר להם התחלה חדשה.

החלטה זו היתה שנויה מאוד במחלוקת. "אני זוכרת שהלכתי למקווה, כילדה", מסבירה רחל. "אתיופים רבים כעסו: הם מפקפקים ביהדותי?! אבל אני אמרתי: "אני אעשה כרצונם. א-לוהים יודע מי יהודי ומי לא".

כיום, 20 שנה לאחר מכן, האתיופים הם חלק מכור ההיתוך הישראלי: בולטים משכמם ומעלה בשוק העבודה, משרתים בצבא ותכופות נישאים לבני עדות אחרות. יש להם דימוי חיובי בעיני הישראלים. השתלבותם בחברה הולכת וגוברת. מחקר שנערך לאחרונה הראה, כי ל-90% מההורים האתיופים אין התנגדות שילדיהם יתחתנו עם לא- אתיופי.

אירונית היא העובדה, כי התחום בו התקשו ביותר העולים האתיופים להשתלב, הוא התחום הרוחני.

אירונית היא העובדה, כי התחום בו התקשו ביותר העולים האתיופים להשתלב, הוא התחום הרוחני. באתיופיה היתה הקהילה מאוחדת וכולם היו דתיים. אך עם הגיעם לישראל, התקשו ההורים להנחות את ילדיהם ב"עולם החדש". רבים, כמו רחל, התחזקו באמונתם בתורה ובקיום מצוות, אך היו גם בני נוער רבים שהפכו התנתקו מהמסורת.

סיפורה של יהדות אתיופיה לא נשלם עדיין. עדיין לא נפתרה בעיית הפלאשמורה. בסוף המאה ה-19, עם התחזקות פעילותו של המיסיון הנוצרי באתיופיה, יהודים רבים התנצרו. כמה מהם עשו זאת בעל כורחם, אחרים עשו זאת כדי להחזיר לעצמם את הזכות על אדמתם. צאצאיהם מעולם לא קיימו אורח חיים יהודי וביתא ישראל אינם מכירים בהם כחלק מקהילתם. במהלך "מבצע שלמה", ניסו בני פלאשמורה רבים לעלות למטוסים ונדחו. ביניהם היו נוצרים מאמינים, שראו בישראל כרטיס טיסה אל מחוץ לאתיופיה.

כיום, עדיין מקווים אלפים מבני הפלאשמורה לעלות לישראל. כפשרה, החליטה ממשלת ישראל להעלות כמה אלפים מהם, במסגרת איחוד משפחות. אלפים עדיין נותרו באתיופיה, מחכים לפתרון.

למרות הקשיים, יש לראות בעלייתם של יהודי אתיופיה את אחד הנסים הגדולים של זמננו. דבקותם של האתיופים ביהדות, זיכתה אותם בקהילה פורחת ומשגשגת בארץ, המונה כ-60,000 איש. אפילו סבתה של רחל, שנפטרה בדרך לסודן, הצליחה להגיע. בני המשפחה נסעו למדבר ומצאו את העץ שסימן את מקום קבורתה. הם הוציאו את גופתה והעבירו אותה לישראל, לקבורה מחודשת. מקום מנוחתה הנצחי הוא כאן, בארצם הנצחית של היהודים.