"קיימים רק שני סוגים של יהודים בעולם", אמר הרב לקבוצה של כשלושים בני נוער, על גגו של בית בעיר העתיקה בירושלים. "אלה שמתקדמים ואלה שלא".

מלותיו הדהדו בי. כ-30 שנה לפני כן, כשהייתי סטודנטית בקולג', זנחתי את היהדות שעליה גדלתי, משום שנראתה לי מקובעת לחלוטין. יצאתי לדרך רוחנית חדשה. דרך שמעצם הגדרתה, תוביל אותי למקום כלשהו.

לאחר 17 שנים בהן שקעתי רובי ככולי בתורות המזרח, השתתפתי בהרצאה שנשא הרב דויד דין ז"ל. הוא אמר כי המלה "הלכה" מקורה במלה "ללכת". "הלכה היא הדרך", הוא הבהיר, "שבה אתם הולכים".

להשיל את העור ישן

למעשה, מטאפורת הדרך אינה מדויקת. אני עדיין יכולה לעבור אלפי קילומטרים, לזכות בתוכנית "הנוסע המתמיד" ועדיין להישאר אותו אדם. אולי קצת יותר חכמה, אך מה שבטוח יותר עייפה. בדרך רוחנית אמיתית, האדם הוא זה שמשתנה ולא הנוף שמסביבו. ברור לי שאני מתקדמת, כי אני לא אותו אדם שהייתי לפני שנה. מד מרחק רוחני מודד בתוכי שינויים פנימיים, לא קילומטראז'.

דרכים רבות הן חלקות וישרות. הדרך הרוחנית היא מפותלת ולא צפויה. המונח המציין שינוי בתורה הוא "תשובה", שמשמעו "חזרה", כלומר, שינוי כיוון. שלב שבו הערכים, הפעולות, וסדר העדיפויות של האדם, משתנים בצורה מהותית. מי שהולך לו בדרך בניחותא נמצא בשביל מסומן, לא ממש צועד בדרך רוחנית.

מי שהולך לו בדרך בניחותא נמצא בשביל מסומן, לא בדרך רוחנית.

כאן טמון המלכוד. בני אדם אינם נחשים שמשילים את עורם ללא קושי כשהם גדלים. תהליך הגדילה האנושי, מחייב אותם להשיל מעליהם היבטים של אישיותם הקודמת, מה שדורש ויתור מכאיב על מעטפת העור הנוחה שאותה אני מכנה "עצמי".

לדוגמה, אם אישה חמת-מזג שואפת לכעוס פחות, עליה לשנות את תגובתה המיידית לאירועים שמוציאים אותה מכליה. בתהליך ההתגברות על הרגל רע זה, עליה לדבר ולפעול בצורה שונה מזו לה הורגלה כל חייה. מאמץ זה לשבירת דפוסי התנהגות דורש יותר מעבודה קשה. הוא מצריך גם את התשוקה להשתנות, להשיל מעלינו את תפיסת העצמי המוכרת, הנעימה.

כדי שאדם יתפתח מבחינה רוחנית, עליו, או עליה, לפרוץ את מחסום הנוחות. זהו עניין מפחיד, אך גם מלהיב.

לקפוץ לתוך התהום

בשנה ה-15 לחיי באשראם, כחברה בקהילה רוחנית הינדואיסטית בהרי מסצ'וסטס, קיבלתי חודשיים של חופשה ללא תשלום. בחודשיים אלה למדתי תורה אצל רב בניו-יורק, ובשלב מסוים החלטתי להתחיל לשמור מצוות.

הבעיה היחידה היתה, שלא היתה לי כוונה לעזוב את האשראם. עבדתי בו במשרה מלאה, כמזכירת הגורו וכמנהלת אדמיניסטרטיבית. מתוקף תפקידי עמדתי בראש מחלקת הפרסומים, הייתי אחראית להשקעות ולימדתי פילוסופיה הינדואיסטית כשהגורו שלי נעדרה מהאשראם, כפי שקרה לעתים קרובות. לא זו בלבד שהאשראם הגדיר את דרכי הרוחנית, הוא קבע את כל אורחות חיי. לא היה לי בית אחר, לא היו לי חברים אחרים או קריירה אחרת. עזיבת האשראם היתה דבר שלא יעלה על הדעת.

הרב שאיתו למדתי לא התרגש ולא נרתע מכל הסיפור. לאחר שחזר מהרצאה, הוא חרג ממסלולו ונסע יחד איתי לבית ההתבודדות הפרטי של הגורו שלי. בשעת שיחה אחת, הוא שטח בפניה את דרישותיי, כיהודיה שומרת מצוות. הגורו שלי, שלא היתה מוכנה לאבד אותי, הסכימה לכולן. היא תבנה לי ביתן משלי, עם מטבח כשר משלי. יום שבת יהיה היום החופשי שלי. ובאשר לעבודת האלילים המתקיימת במקדש הפנימי, אני אקבל פטור תמידי מעבודה זו.

חשתי הקלה כשהסעתי את הרב חזרה לניו-יורק. יכולתי לקיים מצוות, בלי לאבד את כל מה שהיה יקר לי.

שם, בגיל 37, הייתי טירונית גמורה ביהדות, כשכל בן שש היה בעל ידע רב ונרחב משלי.

הארכתי את "החופשה ללא תשלום" שקיבלתי בעוד חודשיים ובקיץ הלכתי ללמוד תורה בירושלים. כשהגיעה העת לטוס חזרה לאשראם, הרגשתי שאני נקרעת. רצוני היה לחזור לחיים המוכרים באשראם, שם נהניתי ממעמד, מיוקרה ומביטחון. רצון הא-ל היה שאחיה לפי חוקי התורה בירושלים. שם, בגיל 37, הייתי טירונית גמורה ביהדות, כשכל בן שש היה בעל ידע רב ונרחב משלי.

לא היה לי כסף, לא היה לי סיכוי למצוא עבודה (תארו לעצמכם את קורות החיים שלי: 1970-1985: מזכירת אשראם), ואפילו לא היה לי ביטוח בריאות. לא הייתה כל ודאות שאמצא גבר להינשא לו. פגשתי נשים יפות ממני, שחיו כאן שנים ונותרו ברווקותן.

קטע מתוך ספרו של ניקוס קזנצאקיס, "פרנסיס הקדוש" (לא תורגם לעברית), לא חדל להדהד בראשי. פרנסיס מבקר קדוש זקן ושואל אותו:

"מהי הדרך?"

והקדוש משיב: "אין זו דרך. זוהי תהום. קפוץ".

 

קפצתי.

שנתיים וחצי מאוחר יותר, כשאחי בא לבקר אותי, את בעלי ואת בתנו התינוקת, הוא אמר לי: "את כמו חתולה. את קופצת מהבניין הכי גבוה ותמיד נוחתת על הרגליים".

"אני תמיד נוחתת בזרועותיו של א-לוהים", תיקנתי אותו.

היפוך סדרי עולם

אין כוונתי לומר שכל מי שרוצה להתפתח בדרך היהדות, חייב לשנות כל היבט והיבט בחייו או בחייה. רק שינוי אחד נחוץ, אך הוא מהותי ביותר: עליו, או עליה, לפנות את מושב הנהג –לא-לוהים.

בכל החלטה, קטנה כגדולה, יהיה הרצון הא-לוהי ולא רצונו של האדם, הכוח המניע.

מובן, שעבור אלו מבינינו שגדלו על תפיסת ההומניזם המערבי, מהווה הדבר היפוך סדרי עולם. חינכו אותנו להאמין שהיחיד, האינדיבידואל, עומד במרכז היקום. הויתור על רצוני לטובת הזולת, אפילו אם זהו הא-ל, ובמיוחד אם זהו הא-ל, הוא הכפירה המוחלטת.

עורך מגזין אמריקאי מפורסם, מספר על הביקור שערך, כרב רפורמי, בבית הכנסת שבו גדל. הוא ניסה להגדיר את גישתה של היהדות הרפורמית לטבעה המחייב של התורה והסביר: "... הבחירה לציית למצוות הדת או לא לציית להן מבוססת על מה שנראה לי חשוב ורלוונטי. הפירוש הרפורמי למסורת היהודית גורס כי הברית בין העם היהודי לא-לוהים, מאפשר בחירה אישית מודעת", הוא סיכם. "במלים אחרות, להיות יהודי רפורמי משמעותו לעשות כרצונך".

חלק מההתפתחות, בכל דרך רוחנית, דורש לעתים ולעתים תכופות, לעשות מה שאיננו רוצים לעשות.

אך חלק מההתפתחות, בכל דרך רוחנית, דורש לעתים ולעתים תכופות, לעשות מה שאיננו רוצים לעשות. זהו מחסום הנוחות שאותו יש לפרוץ בדרך לצמיחה רוחנית.

עבור יהודי מאמין משמעות הדבר עשויה להיות:

 

להתאפק ולא להעיר הערה מתחכמת על חבר לעבודה, גם אם שאר המאזינים יחשבו בוודאי שאתם נורא שנונים, אם תשמיעו אותה;

ללכת לחתונה של חברים ולא לאכול את האוכל הלא-כשר, כולל הקינוחים הוינאיים;

לבקר את אמכם ביום הולדתה, למרות הכרטיסים שהשגתם לקונצרט חשוב, באותו היום;

לקום מוקדם יותר, מדי בוקר לתפילה;

לחזור מרחק שני רחובות לקופאית בסופרמרקט, כדי להחזיר לה 2 ₪ שנתנה לכם בטעות, על אף שאתם זקוקים לכסף יותר מרשת הסופרמרקטים;

לא להרוג יתוש שמזמזם לכם בראש בליל שבת;

לחייך ולומר במתיקות "בוקר טוב" לשכן שממשיך להתעלם מכם בעקשנות.

 

כל יום ואפילו כל שעה, מציבים בפנינו אתגרים והזדמנויות לצמיחה, כשאנו מצווים להמשיך בדרך, מעבר למחסום הנוחות.

ושוב, תשובה

החובה לגדול ולהתפתח מוטלת על כולנו, כולל אנשים ששומרים מצוות עשרות בשנים, או כאלה שנולדו למשפחות דתיות. תשובה, במובן של שיבה, היא חובה המוטלת על כל יהודי, בכל יום.

המשנה אומרת: "חזרו בתשובה לפני מותכם". כיון שאיש אינו יודע את יום מותו, ניתן להסיק כי יש לחזור בתשובה מדי יום.

באותו יום כיפור התעוררתי לפתע, והבנתי שעליי לחזור בתשובה, שוב!

אני זוכרת יום כיפור אחד, כארבע שנים לאחר שהפכתי לבעלת תשובה, כלומר, עזבתי את האשראם והתחלתי לחיות כיהודיה שומרת מצוות בירושלים. מטרתו של יום כיפור היא חזרה בתשובה, שינוי דרכינו, כדי שא-לוהים יעניק לנו מחילה. באותו יום כיפור התעוררתי לפתע, והבנתי שעליי לחזור בתשובה, שוב! חייתי את חיי על מי מנוחות ונחתי על זרי הדפנה, לאחר המאמץ הגדול שדרש שינוי אורח חיי. הרגשתי שכבר חזרתי בתשובה, אבל אם כך, מה משמעותם של כל עמודי תפילת יום כיפור? היה לי יותר מדי נוח בחיי החדשים.

באותו רגע חשתי בדיוק אותה תחושת אי נוחות שתקפה אותי בקולג', כשהבנתי – לאחר ארבע שנים בתיכון, בהן עבדתי בפרך כדי להתקבל לקולג' יוקרתי – שכעת אני צריכה שוב להתחיל לעבוד קשה כדי להתקבל לתואר שני באוניברסיטה מובילה. כשעמדתי שם, בבית הכנסת, ביום כיפור, הבנתי שניסיוני להיות טובה יותר, נעימה יותר, סבלנית יותר, שהניסיון להיות פתוחה יותר לרצון הא-ל, לעולם לא יסתיים. יש הפסקות ומנוחות בדרך, אך נקודת הסיום שלו מתרחקת, בדיוק כמו האופק.

אומץ ונחישות

מספרים על וילאם ג'יימס, שהיה מרצה לפסיכולוגיה בהרווארד לפני כמעט מאה שנה, שבסיומה של אחת מהרצאותיו הפומביות, ניגש אליו אחד המאזינים.

"פרופ' ג'יימס", פתח האיש בדבריו, "הייתי סטודנט שלך לפני עשר שנים, ושמעתי את ההרצאה שנשאת אז באותו נושא. הערב סתרת את הדברים שאמרת אז לחלוטין".

"אישי הטוב", ענה ג'יימס, "אתה סבור שקפאתי על שמריי"?

גדילה דורשת בחינה מחודשת של ערכים והנחות יסוד והכרה בכך שהווייתנו היום, עדיין אינה ממצה את המיטב שבנו. לעתים אנו נדרשים להיחשף לדברים שסותרים כליל את עמדותינו ועקרונותינו. כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "עקביות מזויפת היא נחלתם של אנשים קטנים".

כולנו חייבים לצמוח, להשתנות, להשתדל להיות אנשים טובים יותר ויהודים טובים יותר משהיינו בשבוע שעבר. בזמנים קשים כאלה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להשתייך רק לאחד משני סוגי היהודים: זה שמתקדם.