בספרו "תקווה צומחת מאפר" מגולל אהרון רט, אוד מוצל מאש, את מסכת חייו בתקופת השואה. הספר יצא לאור בשנת תשס"א.

 

***

את האדמו"ר מקלויזנבורג פגשתי לראשונה במחנה הריכוז בליל יום הכיפורים. תפילת "כל נדרי" התקיימה בשקט ובבכי קורע לב. הואיל ולא היה לאף אחד סידור, וודאי לא מחזור, כל אחד מהרבנים המבוגרים, שהיו יודעי ספר וניגון, אמר והתפלל פרק שזכר בעל-פה.

המושגים "כעלה נידף" "כענן כלה" "כבני מרון" ההולכים לשחיטה היו כל כך מציאותיים באותו יום כיפורים וחתכו את בשרנו פיסות פיסות.

נוכחות האדמו"ר בליל "כל נדרי" הוסיפה משנה השראה ויופי רוחני בתוך גיא הצלמוות בו הלכנו.
 

***

תקופה קצרה לאחר מכן, פגשתי את האדמו"ר בשנית. היה זה באחד ממסדרי הבוקר.

במסדר זה הרבי היה מחופה בדרך כלל על ידי החסידים או המקורבים אליו והם היו דואגים שבכל מסדר לא יעמוד הרבי בשורה הראשונה קרוב לקאפוס או לאנשי הס"ס שהיו מופקדים על המסדר. הוא היה חלש מאוד ולא אכל את האוכל של המחנה מפאת הכשרות, כך שהיה לו קושי לעמוד זקוף בקור הגדול של מסדר הבוקר.

היה זה באחד המיסדרים בבוקר מוקדם, ובמסדר זה לא הצליחו משום מה להדוף את הרבי אחורנית והוא עמד בשורה הראשונה. אני עמדתי במרחק של 3-4 אנשים ממנו, ממש באותה השורה. כרגיל עמד הרבי כפוף ורגליו כושלות. אז ניגש אליו קאפו בשם מוישל'ה וסטר לו על פניו בליווי קללה רוסית. הקאפו היה יהודי צעיר ובוודאי ידע מי האיש העומד לפניו, אבל הוא היה אחד מאותם קאפוס עריצים וחסרי מצפון.

התמונה החרידה אותי וקוממה אותי ונשארה חרוטה בזכרוני, על אף מאות תמונות הרבה יותר קשות במהותן.

 מספר שנים מאוחר יותר, ב-1949 כשהשואה והתופת היו כבר מאחורינו, היינו משוחררים במדינת ישראל, אבל המראות לא נמוגו. לפתע, מחזה הבלהות רקם עור וגידים מול עיני...

באותה תקופה התגוררתי בטבריה, הייתי חייל ושירתתי אצל קצין העיר. ערב אחד בדרכי הביתה באוטובוס, עלה באחת התחנות אדם והתיישב בספסל האחורי. העפתי מבט לעברו וקפאתי. נשארתי כמאובן ולקח זמן עד שהתאוששתי. גם הוא ראה אותי, ובתחנה הראשונה בקרית שמואל ירד במהירות מן האוטובוס והתחיל לצעוד במהירות. גם אני ירדתי ורצתי אחריו. קראתי בשמו "מוישל'ה, מוישל'ה" אבל הוא לא סובב את הראש, אלא הרחיב את צעדיו מהר יותר ואני אחריו.

"אתה מוישל'ה שהיה 'קאפו' במחנה ואלד לאגר 5 במילדורף והפעם לא תתחמק ממני. אתה בא איתי למשטרה".

לאחר שראיתי שהוא אינו מתכוון לעצור, הדבקתי אותו בריצה והנחתי את ידי על כתפיו הרחבות. הייתי אז צעיר וחזק, לבוש בגדי צבא. זה קרה כ-4 שנים אחרי השחרור, כך שכל הדמויות היו טריות ומוכרות במוחי והן עלו לפתע מולי, אחת לאחת במלוא המורא שלהן.

אמרתי לו "אתה מוישל'ה שהיה 'קאפו' במחנה ואלד לאגר 5 במילדורף והפעם לא תתחמק ממני. אתה בא איתי למשטרה". באותה התקופה הרבה יהודים שהיו בתפקיד קאפו או "בלוק עלצטר" – ראש צריף המגורים שהתייחסו ליהודים אחרים באכזריות, נעצרו ונשפטו כאן במדינת ישראל.

מוישל'ה ראה שאין מנוס ואישר שאכן הוא זה, התחיל לבכות וסיפר שהוא מפולין, גורש משם עם ההורים כשהיה בחור צעיר, התגלגל לצרפת ומשם הגיע למחנות ריכוז בהם עשה למעלה משלוש שנים ובהם איבד את צלם הא-לוהים שבו.

 הוא סיפור שהוא חזר בתשובה, ובגלל שהוא היה חולה הוא הגיע למרפאה בטבריה למספר ימים למרות שהוא מתגורר בקבוץ חפץ חיים. בתוך מספר שניות הייתי חייב להחליט באם להסגיר אותו, כשאז אני הורס אותו ואת עתידו, או אם הוא דובר אמת ואולי מגיעה לו הזדמנות שנייה. בסופו של דבר ריחמתי עליו ושאלתי אותו איפה הוא שוהה בטבריה, ועשיתי לעצמי סימן שאם למחרת בבוקר הוא יבוא לבית הכנסת הסמוך למקום מגוריו, אעזוב אותו לנפשו. אבל אם יתברר שרימה – אחפש אותו ואמצא אותו מיידית, כי באותם ימים של ראשית המדינה עדיין היה צריך להירשם במקום המגורים הזמני.

ואכן, למחרת בבוקר הופיע מוישל'ה בבית הכנסת ואני שמרתי את הסיפור הזה בליבי עד ל-1983. באותה שנה נמניתי עם משלחת של חברי מועצת עיריית נתניה אצל האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג. למרות שהספקתי להיפגש איתו מספר פעמים לפני כן והוא גם הספיק להכיר אותי וידע שהיינו יחד במחנות הריכוז, לא סיפרתי לו את הסיפור של מוישל'ה הקאפו שהיה קבור בתוכי כמעט 35 שנה.

מדי פעם חשבתי והרהרתי האומנם עשיתי נכון ששחררתי אותו. לאחר אותה פגישה עם המשלחת העירונית נשארתי לבד עם הרבי וסיפרתי לו בפעם הראשונה את הספור. הרבי אישר שנכון עשיתי והסביר זאת שבזמן שהיינו במחנות הריכוז למעשה לא היינו בני אדם אלא החיה שבאדם היא ששלטה בנו, והואיל והקאפו גם הצהיר שהוא התחרט וחזר בתשובה ודאי שהיתה מגיעה לו הזדמנות נוספת.

נרגעתי. הוקל לי שעשיתי את הדבר הנכון.

את הקאפו הזה לעולם לא פגשתי עוד.