במשך שנים רבות נהגתי לברוח בחופשותיי הקצרות, לאתרי נופש ומרגוע. השנה נסעתי למקום, המרוחק שנות-אור מכל הקשור בנופש. יתכן שלעולם לא אהיה מסוגלת עוד לשכב על כסא נוח על שפת הבריכה.

השנה נסעתי עם ארגון מתנדבים חוץ-ממשלתי, ששולח מתנדבים מכל העולם, לארצות מתפתחות. המתנדבים מסייעים לנזקקים ולנחשלים באותן ארצות ועושים את שליחותם הרחק מהפוליטיקה, מחדרי הישיבות ומהתקציבים. הסיוע בא לידי ביטוי במתן עזרה בביצוע פעולות פשוטות, כמו סידור תיקים במרפאה, עזרה בבניית בתי ספר ולימוד אנגלית לילדים – משימות שאינן דורשות כישורים מיוחדים, רק מעט סבלנות, והרבה הומור.

בחרתי בגאנה, הנחשבת ל"יהלום שבכתר" במדינות מערב אפריקה, בהיותה מזה 50 שנה מדינה דמוקרטית שאין בה אלימות מתמשכת. ככזו היא הפכה למדינה המקבלת בברכה זרים, שביקוריהם כה נדירים בחלק זה של העולם.

קדחת צהובה, כלבת ומלריה

נסיעה למערב אפריקה אינה זולה ואינה פשוטה. מלבד חיסון נגד הקדחת הצהובה, הרופאה שלי התעקשה גם על חיסונים נגד טטנוס, פוליו, טיפוס וצהבת. לקחתי גם גלולות נגד מלריה, והיה עליי לבחור בין הגלולה השבועית, המפורסמת ביכולתה לגרום לפאראנויה, לבין הגלולה היומית, שנחשבת לבלתי יעילה וקל לשכוח לקחת אותה. מלריה, היא גורם המוות מספר אחד בגאנה, ומסתבר, לדברי אחד הרופאים, שגם הכלבת כל-כך נפוצה, עד שאם מישהו נשרט ע"י חתול, החופשה שלו נגמרת באותו הרגע וחייבים להטיס אותו אל מחוץ לאפריקה להשלמת הטיפול. בתיק גב מלא בכילות, בית מרקחת קטן של תרופות ותוספי מזון שיספיקו לי לשלושה שבועות, עליתי לטיסה הארוכה, לכוון לגאנה.

בתיק גב מלא בכילות, בית מרקחת קטן של תרופות ופרוטאין שיספיק לי לשלושה שבועות, עליתי לטיסה הארוכה.

ביומי הראשון בעיר הבירה, שוטטתי לי במשך שעות במוזיאון הלאומי, בשוק הפתוח ובאזורי המגורים ולא ראיתי ולו אדם לבן אחד. ביום שלמחרת, הצטרפתי לקבוצת המתנדבים, ויחד נסענו באוטובוס לעיר החוף, בה, במשך מספר שבועות, היינו הלבנים היחידים, בטווח של קילומטרים רבים.

חמ"ל אפריקני

המגורים שלנו היו אמנם טובים משל התושבים המקומיים, אבל הם עדיין היו רחוקים ממה שרוב האנשים היו מכנים "מלון". אף פעם אין מים חמים, החשמל פועל לסירוגין, הלטאות מתרוצצות בכל מקום, ועשרות חתלתולים – מהם הזהרנו זה את זה בקריאות "חתלתול מוות" – מסתובבים בחשיכה.

השולחן בחדרי הפך לחמ"ל בתחילתו של כל יום. שם, לאחר שהגחתי מתחת לכילה, ציפו לי מדי בוקר גלולות נגד מלריה, דוחי יתושים, משחה אנטי פטרייתית, מים מינרליים, קרם הגנה מפני השמש, כובע מטיילים, ושאר אמצעי מניעה מפני מחלות. כל אלה קידמו את פניי מדי בוקר, כתזכורת לסכנה התמידית לחיי ולבריאותי. האוצר הפרטי שלי, שכלל טונה, חטיפי אנרגיה, מולטי-ויטמינים, מצות, מים מינרלים, יצרו מחסום הגנה נוסף ביני לבין הסביבה הטבעית שהקיפה אותי.

פעילויות הבוקר הרגילות הפכו מסובכות בשל בעיית המים. למזלנו, היו לנו מים קרים לסירוגין באמבטיה, אך הם לא היו מטוהרים. לצחצוח שיניים השתמשנו במים מינרליים. פעולה פשוטה כמו שטיפת המברשת במים מהברז היתה הופכת אותה לבלתי שמישה לחלוטין.

כשיצאתי מחדרי הפרטי, המוגן, הייתי מכוסה בשכבות של קרמים להגנה, בשרוולים ארוכים, חצאית ארוכה וכובע. כשיצאתי לעולם החיצון, לא נפרדתי לרגע מהתיק שלי, שהיה מלא באמצעי הגנה נוספים: מגבוני פנים אנטי בקטריאליים (כדי שלא אעביר חיידקים מהפנים, או האצבעות, אל העיניים, בעת ניגוב הפנים), מגבוני ידיים אנטי בקטריאליים (לשימוש לפני האוכל, במיוחד אם נגעתי במישהו), גלילי נייר טואלט, ממחטות נייר ותמיד, עוד מים.

השקענו זמן רב והרבה כסף בהגנה על עצמנו באפריקה, וזה די אירוני שהחופשה שביליתי במדינה העניה ביותר בה ביקרתי אי פעם, הייתה היקרה מכולן!

"אדם לבן! אדם לבן!"

כך, חמושה לקראת הקרב נגד הסביבה ומודעת לסכנות הטמונות בה, יצאתי אל מחוץ לחומות המלון וצעדתי אל בית הספר היסודי, בו עבדתי כמורה לאנגלית במשך כשבועיים. אווזים שוטטו להם בין הילדים הקטנים והיחפים, תוך עקיפת בורות הביוב הפתוחים שנפערו בצידי הדרך. בתי הספר נסגרו כשירד גשם, שכן האדמה הבוצית היתה עלולה לגרום לילדים להחליק אל תעלות הביוב. נשים פסעו בראשים מורמים, עליהם נשאו, באיזון מושלם, קערות אוכל ענקיות או מצרכים שונים, כשתינוקות קשורים לגבן. לצד הכביש עמדו אתרי בניה, שהבניה בהם היתה איטית והתבצעה לסירוגין, בשל חוסר תקציב.

הם היו כה רבים, שבמשך מספר דקות לא יכולתי להתקדם, לפני שלחצתי את ידו של כל אחד מהם והחלפתי אתו ברכות מקומיות.

הייתי מתוחה מאוד ומלאת חששות ביומי הראשון. לא ידעתי כיצד יגיבו המקומיים לזרים שהופיעו פתאום ברחובות. לא היתה לי כל סיבה לדאגה. הם קיבלו את פנינו כאילו היינו סלבריטיז שביקרו בעיירה. הילד הראשון שראה אותנו קרא "בלופונו! בלופונו!" ("אדם לבן! אדם לבן!"), ומייד זרמו אלינו ילדים קטנים מכל עבר, כאילו היינו בני משפחתם היקרים שנעדרו מזה זמן רב, ועתה שבו אליהם. ילדון אחד אמיץ, כבן שלוש, אחז בי וחיבק את רגליי ועשרות אחרים המשיכו בעקבותיו. הם היו כה רבים, שבמשך מספר דקות לא יכולתי להתקדם, לפני שלחצתי את ידו של כל אחד מהם והחלפתי אתו ברכות מקומיות.

ביום הראשון בו דרכה כף רגלי בבית הספר, לקח אותי המנהל לכל אחת מהכיתות, א' עד ו'. התלמידים קפצו משמחה והביטו בציפייה במורה, שנתן להם את הסימן לפתוח בשיר הברכה שהכינו. בכל כיתה בה ביקרתי, התקבלתי בשירים ובמחולות.

כתה אחת שרה לי שיר שהכרתי היטב מתנועת הנוער של ילדותי. הילדים ידעו את הפזמון, אך לא את תנועות היד ואת שאר המלים של אותו השיר. מספר ימים לאחר מכן לימדתי אותם את שאר המלים, ושרתי אותו איתם עד שקולי נסדק מדמעות, המומה מהאקסטזה והשמחה שבה שרו את הפזמון, בתגובה למילות הבתים. כך נשברו כל גבולות הגזע, המעמד, הריחוק הגיאוגרפי וניסיון החיים בינינו, וכולנו התאחדנו כששרנו יחד, בקולי קולות.

שיעור בגיאוגרפיה של הלב

קשה להסביר איך לימדתי קריאה, תלמידים שלא היו להם כלל ספרים, פשוטו כמשמעו. הילדים, שהיו אסירי תודה על המבנה שניתן להם (אחיהם ואחיותיהם המבוגרים יותר למדו תחת העצים), טאטאו בתורנות את חדר הכיתה, עם זרדים שקיבצו למטאטא. מפת העולם שהבאתי להם היתה הראשונה שראו מימיהם. הייתי נחושה בדעתי, לא לעזוב את גאנה לפני שכל אחד מהילדים יוכל לזהות אותה על המפה. הרגשתי כמו אנה שבישרה לילדיו של מלך סיאם, שארצם היתה פיסה קטנטונת בעולם הרחב. אך בניגוד לילדים בסרט, במקום להתאכזב מכך שארצם כה קטנה, הם התרגשו לראות את ארצם על המפה, כמו גם את שכנותיה, בורקינה פאסו וטוגו. בבוקר שלאחר שיעור הגיאוגרפיה, המורה אמר לי שהילדים נפגשו מוקדם בבוקר, מסביב למפה, ודיברו עליה בהתרגשות בשפת אמם. אמנם קניתי את המפה לעצמי, אך בשלב זה, לא היה לי כל ספק, כי היא מצאה את ביתה האמיתי: על קירות הכיתה, שבלעדיה היו בוודאי ריקים.

היחס לגירים היה כאל חפץ מקודש והילדים הצילו כל פיסה דקיקה שנפלה מהגיר בו כתבתי.

לרוב, הילדים קראו וכתבו על גבי לוח עתיק, שניצב בחזית הכיתה. הלוח, פרט לחלק שנרטב פעם, היה לנו לאמצעי לימוד שימושי למדיי. ללא חשמל, לא יכולנו לשכפל שיעורים או מבחנים, כך שכל מה שנכתב, נכתב על גבי הלוח. היחס לגירים היה כאל חפץ מקודש והילדים הצילו כל פיסה דקיקה שנפלה מהגיר בו כתבתי.

הילדים עבדו יחד, כדי לוודא שהם אכן מפיקים את המירב מלימודיהם. יום אחד ערכתי הכתבה לילד קטן ("כשאגדל אהיה רופא" היה המשפט מלא התקווה שהכתבתי לו). כתב ידו התעקל כלפי מעלה, והוא נאלץ לעמוד על קצות האצבעות, ולמתוח את גופו כדי להשלים את המשפט. ילד גבוה ממנו רץ אליו, הרכיב אותו על כתפיו וכך היה מסוגל הילד הקטן להשלים את המשפט.

פח ללא פסולת

דבר מעולם לא התבזבז בעיירתנו הקטנה. בסופו של כל יום, היה פח האשפה בחדרי מלא בעטיפות נייר, אריזות של מוצרי מזון, בקבוקים, גרב מחוררת, וכיוצא באלה. אך פחי האשפה בכיתות, שמתי לב, היו ריקים תמיד. למעשה, הפעם היחידה בה הבחנתי בשימוש כלשהו שנעשה בפח אשפה, היה כשאחד הילדים השתמש בו כ"סל" במהלך משחק יצירתי במיוחד. בכיתה שבה ילדים משתמשים במחברת בת 20 עמודים במשך שנה שלמה, אף פיסת נייר אינה מושלכת לפח. "חסכנות" אינה בגדר תכונה כאן, היא הכרח המציאות.

בכיתה שבה ילדים משתמשים במחברת בת 20 עמודים במשך שנה שלמה, אף פיסת נייר אינה מושלכת לפח.

יום אחד פתחתי בכיתה מצלמה חד פעמית, שנעטפה באריזת אלומיניום חסינת-רנטגן ורופדה באריזת קרטון. מתוך רצון להתחיל לצלם, קרעתי את אריזת האלומיניום, וזרקתי את ריפוד הקרטון. בסוף היום, ביקשו המורה וכמה תלמידים, להחזיר לי את העטיפה והריפוד. כשאמרתי שאין לי כל חפץ בהם, נתן אותם המורה לתלמיד בר מזל, שקרא לחבריו וסיפר להם על המתנה הבלתי צפויה.

לילדים לא נמאס אף פעם לשאול שאלות על אורח חיינו בארה"ב. "יש לכם טלפון? מכונית?" הם שאלו בטון שבו היה מישהו שואל כאן, אם יש לכם מטוס סילון או יאכטה. בתגובה לתשובותיי החיוביות, קבלתי שלל ציורי מכוניות במתנה. התפרסמתי בתור הגברת שיש לה מכונית משלה, סמל של עושר וראוותנות בעיירה שבה כלי הרכב היחידים שהיו בבעלות משפחתית, היו סירות דיג, בהן חלקו כמה משפחות.

כשהתכוננו לעזוב, החלטנו, חברי הקבוצה, להשאיר בחדרים כל מה שנוכל להסתדר בלעדיו. ראינו את חפצינו באור אחר. הכילות, שייערמו מן הסתם במחסן, ויצפו לגאולתן בקמפינג בעוד שנים, יכולות להציל כאן חיי ילד מדי לילה. שקיות הניילון יכולות לשמור על טריות המזון למשך זמן רב יותר, או לשמש כטלאי לחור בקיר או בגג. הקדשתי כמה דקות לקריעת דפים מיותרים מיומן המסע שלי: הם יכולים לשמש את אחד הילדים לתרגול כתיבה. וכמובן, השארנו את כל הציוד הרפואי, עד אחרון המגבונים וכדורי האספירין על השולחן. אני השארתי שם גם את הציפית והסדין שלי, ששימשו אותי בנסיעותיי ואת מרבית בגדיי.

הכרת הטוב

כשחזרתי הביתה, לבית שהיו בו יותר חדרים מדיירים, הבנתי שה' סיפק לי את כל צרכיי. ויתרה מזו, בעבר סברתי שחסרים לי דברים רבים, אך כיום אני מבינה שיש לי די והותר. ראשית, הספרים: ספרים לתינוקות, ספרי ילדים, ספרי לימוד, ספרי מופת, ספרים שנכתבו בידי עמיתים וחברים, ספרי יהדות, - וכמה אירוני! מדף שלם של ספרים על החיים הפשוטים. שני חדרי אמבטיה עם מים ראויים לשתיה, בהם ניתן לצחצח שיניים או לשטוף פנים. מים חמים, זורמים כמעיין המתגבר! ואינני צריכה לטהר את ידיי לאחר החפיפה במקלחת. אורות שנדלקים וכבים כרצוני. ערימות של ניירות שקיבלתי בחינם במבצעי פרסום של עסקים מקומיים. פחי אשפה בכל חדר, עבור נייר שאין בו צורך, שקיות אשפה בהן השתמשתי פעם אחת ומזון אכול למחצה.

כשחזרתי הביתה, לבית שהיו בו יותר חדרים מדיירים, הבנתי שה' סיפק לי את כל צרכיי.

בביתי שלי, מקלחת הבוקר החמה נדמית לי כזכייה יומית בפיס. אני יוצאת מהבית כשלעורי, החף מקרמים, אני עוטה רק בגדים שמטרתם צניעות, לא שמירה על חיי. אני נכנסת למכוניתי הפרטית וקופצת לחנות המכולת, שם מצפים לי מדפים שלמים עמוסים בכל טוב ועוד ועוד מוצרים שונים לבחירתי. כולם טריים ובטוחים לאכילה. בכספומט אני מוציאה סכום ששווה לשתי משכורות של גנאי ממוצע, ככסף לבזבוזים.

ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לחשוב, שלו הייתי בת 20, או בת 50, הייתי נשארת בעיירה הקטנה ההיא זמן רב יותר. ימינו שם היו עמוסים בבעיות, אך הם גם היו מלאים בתחושת יעוד, אהבה וקסם. הם גם היו נטולי כעס ומרירות. הילדים התנהגו למופת, מלאי הערכה ותמיד היו מוכנים לשיר ולרקוד.

זכור לי כי אחד הרבנים שלנו אמר, בטרם יצאנו למסע: "תתחילו, והדברים כבר יזרמו מאליהם". ואכן, מדי יום, במשך כמעט שלושה שבועות, הפגינו הילדים כלפינו שמחה מתפרצת, הכרת תודה כנה, ענווה עמוקה ולב פתוח.

במכתבים שכתבו לי ביום האחרון ללימודים הם הביעו, באנגלית בסיסית, את רגשותיהם שלא יסולאו בפז: "אני לא שמחה שאתם עוזבים", "הלימודים והשיעורים שלך הם מאוד יפים", "אנחנו אוהבים אותך כי את אוהבת אותנו", "תודה על טוב הלב שלך כלפינו".

אחזתי בידו של כל אחד ואחת מהם בתורו, הסתכלתי עמוק לתוך עיניהם, ואמרתי לכולם את אותו הדבר בערך: "אני כל כך שמחה שפגשתי אותך. את/ה ילד/ה מאוד נפלא/ה ומיוחד/ת. אני מצטערת שעליי לעזוב עכשיו, כשנעשינו חברים. אבל אני יודעת שתמשיכ/י ללמוד היטב בבית הספר, שאת/ה יכול/ה להצליח, ושיום אחד אשמע גדולות ונצורות עליך".

כמה בנות ובן אחד, שהעוני חישל אותם, לא יכלו למנוע מדמעותיהם לזלוג כשחיבקו אותי לפרידה. "אל תשכחי אותנו", הם חזרו ואמרו.

בחיים לא.