המפגש הראשון שלי עם דיכאון-אחרי-לידה התרחש כשהתגוררתי בארצות הברית עם בעלי ושלושת ילדיי. הייתי בת 33 וב-6 השנים האחרונות שקדתי על עבודת הדוקטורט שלי. שבועיים בלבד לאחר שהגשתי את הטיוטה הסופית של הדוקטורט, ילדתי תינוקת בריאה במשקל 3.600 ק"ג, ילדה רביעית במשפחתנו. היא נולדה בבית, מתוך בחירה, והייתי מוקפת בחברים ובקרובים.
התקופה שמיד לאחר הלידה הייתה מלאת שמחה. בחג הסוכות קיבלתי את התואר, כך שמאורע זה התווסף לשמחת החג. החיים היו שגרתיים ומאושרים. הייתי עסוקה עם הילדים, דאגתי לצורכי המשפחה והבית, חזרתי לשיעורי אירובי – כל הדברים הרגילים של חיי היומיום.
לא הייתי מוכנה לסערה שפקדה את חיי ארבעה חודשים לאחר מכן. לא חוויתי דיכאון-אחרי-לידה באף אחת משלושת הלידות הקודמות ולכן, לא זיהיתי אותו כשהוא החל.
בתחילה, פשוט הרגשתי במצב רוח ירוד. תחושות השמחה שחוויתי עם הלידה דעכו והותירו אותי איכשהו תלויה באוויר. לאחר מכן, התחלתי לאבד את העניין וההתלהבות בעיסוקים הרגילים שלי ומצאתי את עצמי משוטטת בבית בתחושה שאין לי מה לעשות.
"הספינה" עולה על שרטון
השבועות חלפו והמצב הידרדר – תחושותיי התעצמו והפכו לתחושה עמוקה ומטילת אימה שאין לי מה לעשות בזמן שחולף ושאין לי מה לעשות בחיי. נראה היה שערפל כבד של חוסר משמעות עולה ממעמקי האדמה ואופף את כל גופי. הרגשתי כאילו חור שחור נפער בגרוני – חור שהלך וגדל עד שהגיע לבטני וכתוצאה מכך, סבלתי מבחילה גופנית ממש. למרות שאבד לי התיאבון ובקושי רב יכולתי לחוש בטעם המזון, אכלתי המון, בניסיון למלא את החלל שהלך וגדל וכרסם בי מבפנים.
מוחי היה מנותק לחלוטין מכל המתרחש. אמנם הוא היה מודע לכך שמצבי מחמיר, אולם לשם שינוי, לא היה דבר שהאינטלקט שלי יכול היה לעשות כדי לעזור לי. מה שקרה לי לא היה קשור לשכל.
יכולת ההתמודדות שלי עם הבית והילדים הידרדרה, מה שגרם לי לבהלה ולייאוש. חששתי שזוהי צורה של חוסר שפיות.
כשדיכאון-אחרי-לידה עוטף אותך כמו תכריך, אי אפשר בכלל לדבר על התמודדות.
בנסיבות רגילות, אנו מתייחסים להתמודדות הנדרשת מאתנו, כאל דבר מובן מאליו ואיננו מבינים את הכוח הפנימי הרב שנדרש להתמודדות כזאת. כשדיכאון-אחרי-לידה עוטף אותך כמו תכריך, אי אפשר בכלל לדבר על התמודדות. המילה עצמה נעלמת מאוצר המילים, כאילו לא הייתה קיימת מעולם.
המחשבה על עריכת קניות הציפה אותי בחרדה עצומה. הרעיון שעליי לתמרן בין דרישות הילדים גרם לי לדפיקות לב חמורות. עדיין לא הבנתי מה קורה לי ואלמלא הייתה לי מטפלת במשרה מלאה שעזרה לי, אני חושבת שהייתי יוצאת מדעתי מרוב פחד.
הנסיבות המדויקות של חיי באותה תקופה מעורפלות בזיכרוני. אני זוכרת יותר את הרגשות, את התחושות ואת הפחדים האיומים. כשהייתי מתעוררת בבוקר, החור השחור שכרסם בתוכי איים לבלוע אותי לחלוטין. בקושי רב הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה. הכנת כוס קפה הפכה למשימה קשה בצורה שלא תיאמן. משימת ההתלבשות הייתה כרוכה באפשרויות בחירה כה רבות, כך שתחושת הפאניקה שחוויתי כתוצאה מכך, פשוט מוטטה אותי. העדפתי פשוט שלא להתלבש. לעולם.
לא הייתי מסוגלת לבצע את המטלות הקטנות ביותר. הכנת ארוחה פשוטה – טוסט וחמאה – הפכה לעול עצום שלא יכולתי ליטול על עצמי בעד שום הון שבעולם.
כל פעם שאחד הילדים ביקש משהו קטן, כמו תפוח עץ, הרגשתי כאילו הוא מבקש ממני מטוס סילון 747.
כשעה לפני שהילדים היו אמורים לחזור הביתה מהלימודים, הרגשתי פרץ פאניקה חונק את גרוני ומקשה עליי לנשום. משהו בתוכי המשיך לצרוח: "את לא יכולה להתמודד עם זה! לעולם לא תעמדי בדרישות!" ואכן, לא עמדתי בהן. בכל פעם שאחד הילדים ביקש משהו קטן, כמו תפוח עץ, הרגשתי כאילו הוא מבקש ממני מטוס סילון 747.
מאבקי היומיום עם הפעוט הקטן שלי סביב עניין הבגדים, גרמו לי להרגיש שאני נמצאת בעיצומו של קרב קשה במלחמה עקובה מדם, שבו אני מצפה בכל רגע לפצצה שתתפוצץ ותפגע בי. ואכן, פחדתי מאוד – הרבה יותר ממה שפחדתי מפני המצב הביטחוני פה בארץ.
הטרור שבתוכי היה הרסני הרבה יותר מהטרור שבחוץ: כיוון שנשמתי וחייתי אותו ללא הרף. במילים אחרות, הייתי שפחתו הנרצעת ואותן תחושות פנימיות איימו לכלות אותי לחלוטין.
לכן, השארתי את הכל למטפלת – באותה תקופה חיינו בארצות הברית ולמרבה המזל, יכולנו להרשות לעצמנו מטפלת. היא האכילה את הילדים, היא רחצה אותם, היא השכיבה אותם לישון כשבעלי לא היה בבית. אני לא זוכרת מי עשה קניות – מה שבטוח, זו לא הייתי אני.
עדיין לא הבנתי מה קורה לי. ידעתי רק שהדבר הגרוע ביותר בעולם הוא להיות בהכרה, כיוון שמה שהשתוקקתי לו יותר מכל, היה האושר שבחוסר הכרה. לא רציתי לדעת שאני חיה, כיוון שהייתי בגיהינום. היה זה כאילו הגיהינום הפנימי הזה מחובר אליי בצורה מעוותת ולא מרפה ממני, כמו תאום סיאמי.
בתוך התופת הזאת בה נמצאתי, לא רציתי דבר מלבד התינוקת שלי. הדבר היחיד שרציתי לעשות היה להתכרבל לצדה במיטה, ללכת לישון ולא להתעורר לעולם.
אל חוף מבטחים
נקודת המפנה התרחשה בוקר אחד. ישבתי על המיטה, מתנדנדת קדימה ואחורה, מחבקת כרית לחזי, כאילו חיי תלויים בה. בעלי נכנס לחדר ואני זוכרת שהתפרצתי, "מה לא בסדר אתי?!"
תגובתו של בעלי לא אחרה לבוא, "את צריכה לגשת לרופא!".
תגובה זו הייתה ברכה גדולה לכשעצמה. בעלים רבים מבולבלים לחלוטין משינוי פתאומי זה בנשותיהם והרעיון לפנות לפסיכיאטר או ליטול תרופות רק מעצים את פחדיהם.
הרופאה שלי הייתה אישה רגישה מאוד שהתמחתה בבעיות האופייניות לנשים. היא זיהתה מיד שמדובר בדיכאון אחרי לידה והדבר העניק לי שביב של תקווה. אם מה שאני חווה הוא תופעה מוכרת, אולי יש לזה גם תרופה.
שביב תקווה זה אפשר לבעלי לחולל מהפכה. לפני שבעייתי אובחנה, הוא הרגיש חסר אונים לחלוטין ולא היה מסוגל להבין מה אני מרגישה. ברגע שהוא ידע שמשהו לא בסדר אתי מבחינה רפואית, הוא קיבל על עצמו באופן מלא את ה"תפקיד" שלי, בישל והתמודד עם צורכי הילדים.
שוב, בורכתי. מה עלול היה לקרות אם הייתי נוטרת לו טינה או מלאת מרירות? מה היה קורה אם הוא היה כועס על כך שלפתע מצא את עצמו בתפקיד ה"קפטן" של ספינה טובעת?
הרופאה שלי יעצה לי לפנות לפסיכיאטר, שרשם לי תרופה נגד דיכאון (שאמורה, לדבריו, להשפיע רק לאחר מספר שבועות). הייתי אחוזת פחד-מוות מפני תרופה זו, כיוון שלא היה לי מושג כיצד היא תשפיע עליי ופחדתי לאבד שליטה. אולם הייתי כה חסרת שליטה ממילא, שפשוט לא נותרה לי שום ברירה אחרת.
תרופה זו היוותה עבורי את ההבדל בין הגיהינום לגן העדן. לאחר שהתחלתי ליטול אותה, הרגשתי אדם חדש לחלוטין.
"ניצ"ה" לוקחת פיקוד!
כשילדתי את הילד החמישי שלי, שלוש שנים לאחר מכן, הדיכאון אחרי לידה לא חזר על עצמו, והאמנתי בכנות שאני חופשייה לנצח ממה שהאמנתי שהיה אירוע חד-פעמי.
כמעט שנתיים לאחר שעלינו לארץ, ילדתי שוב תינוקת בריאה לחלוטין, אולם היא שקלה קצת פחות מ- 1.500 ק"ג. בניגוד להריון הקודם שהיה שליו וחסר אירועים, הריון זה היה אפוף חרדות. מתחילתו היו ספקות רבים בנוגע לבריאות התינוקת ולא ידעתי מה יקרה לה.
הלידה הייתה טראומטית והיא מייד הופרדה ממני. בקושי רב הורשיתי להחזיק אותה, שלא לדבר על כך שלא הורשיתי להיניק אותה. היא הוכנסה לאינקובטור למשך שבועיים, בבית חולים באזור המרכז, כך שהנסיעה היומיומית מירושלים כדי לבקר אותה הייתה כרוכה במסע בן שלוש שעות.
באותם שבועות שאבתי מעצמי חלב כל שעתיים, סביב השעון, בניסיון נואש לשמר את ייצור החלב, כדי שאוכל להניק אותה כשתשתחרר מבית החולים.
כשהבאנו לבסוף תינוקת זעירה זו הביתה, כבר הייתי מותשת לחלוטין. למרבית האימה, התחלתי להרגיש שוב את אותן תחושות ישנות ומזוויעות. את אותה בחילה, אותם רגשות ריקנות ופאניקה, את החור השחור המאיים לבלוע אותי ואת הדמיונות הנואשים של חוסר יכולת להתמודד אי פעם עם המצב.
הפעם, לא הייתה מטפלת. לא היה אף אחד שיכול היה לטפל בילדים, להכין ארוחת ערב או להחזיק את התינוקת – אף אחד.
אולם הפעם, לא הייתה מטפלת. לא היה אף אחד שיכול היה לטפל בילדים, להכין ארוחת ערב או להחזיק את התינוקת – אף אחד.
לבעלי היו מחויבויות מקצועיות. הוא לא יכול היה פשוט להישאר בבית ולטפל בי – למרות שלכך בדיוק הייתי זקוקה. הפעם, זה לא עזר שהוא ידע כיצד קוראים למצב בו אני נמצאת ומהו התהליך שעובר עליי.
תגובתו הראשונית של בעלי ביטאה את ההבדל העצום בין הדיכאון-אחרי-לידה שחוויתי בארצות הברית, לבין חוויה חדשה זו כאן, בישראל.
מלא חששות, הוא אמר לי שהוא לא רוצה יותר ילדים, כיוון שאינו מסוגל להתמודד עם מה שעובר עליי בכל פעם שאני יולדת. מדובר בגבר שדיבר תמיד על כך שהוא מסוגל להתמודד עם עשרה ילדים. תחושת הבידוד גרמה לו להרגיש שכעת הכל מוטל על כתפיו, והוא הרגיש שהוא כורע תחת העומס ואינו מסוגל לעמוד במשימה.
אולם, הפעם הייתה ניצ"ה – רשת תמיכה שלא למטרות רווח, המיועדת לנשים החוות דיכאון- אחרי- לידה. על ניצ"ה שמעתי דרך חברה שנעזרה בארגון.
"מנווטים" ביחד
אינני יכולה להפריז בהדגשת חשיבות התמיכה לאחר הלידה. ההורמונים בגוף משתוללים וגורמים לעתים להתפרצויות זעם או להתקפות בכי. ומכיוון שתינוק חדש מביא עמו שמחה והתרגשות כה רבות, נשים עלולות גם להיות פגיעות מאוד בתקופה זו.
מרגע ששמעתי את קולה של חנה בטלפון, ידעתי שאני לא לבד. ההקלה שחשתי הייתה עצומה – לאור הידיעה שהיא מבינה ושיש לה רשת של אנשי תמיכה בתפקידים שונים, העובדים בצוותא כדי לסייע לי באופן המתאים לי ביותר.
הייתי המומה מחוסר האנוכיות המאפיין את הארגון. דבר לא נכפה עליי ולא הייתי חייבת לעשות שום דבר שלא רציתי או שלא הרגשתי שמתאים לי. הדאגה היחידה של ניצ"ה הייתה, לדאוג לצרכים שלי.
כיוון שחוויתי בעבר דיכאון אחרי לידה, הייתי מודעת מאוד לצרכיי. מנהלת השירות של ניצ"ה התקשרה אליי פעמיים ביום, מדי יום. אינני זוכרת על מה דיברנו, אולם העובדה שהיה אכפת לה מספיק כדי להתקשר, אפשרה לתמיכה הרגשית, שנזקקתי לה כה נואשות, לחלחל לתוכי.
יועצת מתנדבת מטעם ניצ"ה נמצאה בקשר מתמיד עמי: מקשיבה, חולקת עמי את כאבי ומאפשרת לי להרגיש נורמלית ושפויה.
יועצת מתנדבת מטעם ניצ"ה היתה בקשר מתמיד עמי: מקשיבה, חולקת עמי את כאבי ומאפשרת לי להרגיש נורמלית ושפויה, בתוך כל ההרס שזרע הדיכאון בחיי. כמו כן, התמיכה הייתה מבוססת תמיד על ידע מקצועי שפעל מאחורי הקלעים. הרגשתי כיצד הידע הזה מקשר, חושב, מייעץ ועוטף אותי.
במשך זמן רב, ניצ"ה ארגנה עבורי את הארוחות, כדי להסיר מעליי את הלחץ הנובע מהצורך לטפל במשפחתי. נערות צעירות הובאו כדי להשגיח על שאר הילדים בזמן שהייתי זקוקה למנוחה ואחרות גויסו כדי לשמור על התינוקת, בזמן שהיה עליי לבלות עם הילדים הגדולים יותר. כמו כן, בסופו של דבר ניצ"ה מצאה עבורי מי שיעזור לי בעבודות הבית, לכמה זמן שאצטרך.
בהתאם לבקשתי, ניצ"ה ארגנה לי תרופה טבעית באמצעות הומיאופת, שסייעה לי מאוד להרגיע את החרדה שלי. יחד עם זאת, חשוב לציין, כי נשים החוות טראומה רבת עוצמה, כפי שאני שחוויתי בפעם הראשונה בה נתקלתי בדיכאון-אחרי-לידה, תרופה הומיאופתית לא תהיה חזקה דיה כדי להתמודד עם המצב, כאשר תרופה קונבנציונלית עשויה להוות, פשוטו כמשמעו, הבדל בין חיים ומוות! התרופה עשויה להציל מהרס את חיי הנישואין, חיי המשפחה והחיים עצמם.
אני מודה בכל לבבי לבורא עולם שהביא את ארגון החסד הזה אליי, אל בעלי ואל ילדיי. הם דאגו לצרכים שלי ומנעו ממני לצלול שוב אל תהום הדיכאון-אחרי-לידה.
נדהמתי מהמאמצים שנשים אלו היו מוכנות להשקיע, רק כדי לעזור. בעזרת התמיכה הרגשית, האישית והעזרה המעשית שהן ארגנו עבורי, מצב רוחי החל להשתפר באופן כמעט מיידי, כיוון שידעתי שאני לא לבד ושאיני חייבת להתמודד לחלוטין בכוחות עצמי. ביחד, ניווטנו בבטחה בתוך הסופה שאיימה לטרוף את ספינתי.
ניצ"ה – רשת תמיכה שלאחר הלידה – נוסדה ב-1997, כדי לספק תמיכה לנשים ולמשפחותיהן הסובלות ממחלה שלאחר הלידה, כולל דיכאון-אחרי-לידה, פסיכוזה ומאניה. כיום, ניצ"ה היא הארגון היחיד בישראל המספק מגוון שלם של שירותים העונים על הצרכים הייחודיים של אותן נשים הסובלות ממחלה שלאחר הלידה. זהו ארגון פרטי, המושיט יד לאותן נשים שנבצר מהן לבקש עזרה, כתוצאה מפחד, בושה, חוסר-ידיעה או מגבלות כלכליות. ניצ"ה עובדת בצמוד לאנשי מקצוע מובילים בתחום בריאות הנפש, כדי לספק את השירותים המקיפים ביותר ואת רשת התמיכה הדרושה לאותן נשים. ליצירת קשר 02-5002824, להשאיר פרטים בתא הקולי ויחזרו אליכם תוך 24 שעות.
(15) אביטל אלון, 14/10/2013 11:04
הזדהות מוחלטת
כמי שחוותה דיכאון קליני מג׳ורי במשך שתי עשורים ובאופן קשה אחרי לידת בני הראשון...והאחרון...אני מבינה את מעגל האימים האיסופי הזה... רציתי יותר ילדים בתחילת נישואי אך לא העזתי כיוון שבקושי התמודדתי... רק כדורים, תראפיה ואהבת הקב״ה עזרו לי ואני שמחה לגלות שיש את ני״צה שעוזרת מאוד... יישר כח...
(14) אביבה, 21/9/2013 17:55
האם נלוו לתחושות הללו עוד תחושות
האם חשתם הרגשה של סחרחורות מעין תחושת שיוט וכאבי ראש? האם זה יכול לעבור לבד. הרופאה של לא מצאה שום דבר פתלוגי אבל אני מרגישה תחושות שמכניסות אותי לחרדה. רופא אחר המליץ על רסיטל לחודשייח אבל אני פוחדת לקחת. בינתיים אני הולכת לדיקור סיני ושיאצו שעוזרים מאוד ואני רק בהתחלה. אודה לתשובות או המלצות
(13) חסוי, 6/12/2012 11:17
הייתי שם
ורק בתחילת הדרך ממש חודשיים אחרי לידתי הראשונה.. התחושות שאת מתארת פשוט תואמות.. אצלי בנוסף היו חרדות טיפלתי בנסיך שלי וראשי מוצף... גם אני הייתי לקחתי תרופות תקופה קצרה והחלטתי שאני מוותרת על הכדור, ותודה לאל היום שנתיים אחרי אני עם 2 ילדים מקסימים ,שהם כל חיי.... המסר שלי שזה עובר ... אתה לא מבין איך אבל תודה לאל אתה כבר לא באותו מקום... והצלחת לצאת מהמקום הנורא הזה.... תהיו חזקות ולא לוותר
(12) שלומית, 23/5/2012 18:50
קבוצת-דיכאון אחרי לידה
http://www.facebook.com/groups/234460443324454/
(11) ידידה, 29/6/2011 20:25
תודה רבה ויישר כח על הנושא החשוב שהעלית
מאוד מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת.ב"ה עברתי 7 לידות בריאות אבל בתור בת להורים גרושים עם סיפור חיים קשה ונטישת אם בגיל צעיר ההריונות שלי היו סבל גדול והרבה מסירות נפש,רציתי להקים משפחה גדולה וערכית וב"ה היום אני כבר לאחר חתונת בני הבכור שמקים בית של תורה.אני סובלת מדיכאון כרוני מג'ורי ומקשיים רבים כתוצאה מהחיים הקשים שהיו לי כילדה וכנערה,החור השחור הזה והמועקה אינם מרפים ולמרות שאני לוקחת כדורים ישנם משברים,אבל ב"ה אינני מצטערת על אף ילד ואני שמחה שאני מצליחה להקים ולטפל במשפחתי כאן בארץ הקודש.בעלי שותף מלא והוא אף התבטא כי לולי הניסיונות שאני עוברים אין לי ספק שהוא היה אדם פחות עמוק, ערכי ומאמין כל ניסיון מגדל אותנו ומביא אותנו לתובנות ולרגישות ברמה אחרת.אני לא שמעתי על הארגון ני"צה וזה פשוט מחמם את הלב ומרגש מאוד לשמוע על כך זה הארגון הנכון בזמן הנכון.אני מאחלת לך שתזכי לבריאות והרבה נחת יהודית מכל ילדייך בע"ה תודה רבה רבה!!!
(10) תמירה, 26/6/2011 11:57
כמה לידות צריך כדי להבין שדכאון חוזר על עצמו ומסוכן?
אני לא מבינה למה האשה ילדה 5 ילדים, שאחרי הילד החמישי היה לה דיכאון. אולי היא דתיה אני לא יודעת. צריך לעצור אחרי מספר ילדים. הדכאון חוזר כי זו מטלה כבדה מאוד לטפל בכל כך הרבה ילדים. אנשים לפעמים גורמים לעצמם צרות. אחרי שנרפאה מהדכאון לאחר הלידה החמישית, היתה צריכה להפסיק ללדת. אני מקווה שמצבה משתפר , ושלא תלד יותר.
ידידה, 29/6/2011 20:32
הדיכאון אינו נגרם בשל מספר ילדים
אני מבינה את ההערה שלך,אך חשוב לי לעדכן ,בתור אחת שסובלת מדיכאון כרוני שאין קשר בין מספר ילדים לדיכאון ,ברגע שסה"כ המשפחה מתפקדת והבעל לוקח אחריות כמו בסיפור שלפנינו כולם יוצאים נשכרים.אני עברתי הריונות קשים ובכלל חיים מאוד קשים במשפחת המוצא שלי וזכיתי להביא 7 ילדים לעולם,במשבר האחרון שחוויתי ואף אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית כדי להתאזן(זה היה האישפוז הראשון שלי) הילדים נדהמו לגלות חלק בי שלא הכירו,כלומר אני גידלתי אותם כל השנים והם חוו את האמהות שבי ולאר את החלק המדוכא והפחות בריא וזה היה מדהים לראות כיצד הם קיבלו את המצב הזה של הקושי שלי בטבעיות ובאהבה(כמובן חלקנו עם כל ילד בהתאם לרמתו)בקיצור מה שאני מנסה לומר הוא שלא מספר הילדים הוא העניין אלא כיצד מתפקדת המערכת הזוגית משפחתית בעיתות משבר וכאלה יש לכולם זה המדד לגידול משפחה בריאה ולא מספר הילדים,גובה המשכורת וכדו'.מה ש/בולט בעיני אצל כותבת המאמר הוא היכולת לבקש עזרה וגם להסכים לקבל אותה ומזה כולנו יכולים וצריכים ללמוד.בשורות טובות
(9) יהודית ב, 24/5/2011 18:45
תתעודדו
כ"כ מחזק לשמוע סיפורים של עוד נשים.אני חווה דיכאון אחרי לידה פעם שניה ונראה לי גם אחרונה כי אני לא מוכנה לעבור את זה עוד פעם.. תרופות לא עוזרות לי רק מזיקות אז אני צריכה להחזיק בציפורנים ובשיניים בחיים ובשפיות שלי. מה שמחזיק אותי זה שאחרי שיצאתי מהדיכאון הקודם יצאתי ב"א הרבה יותר חזק וגדול ממה שהייתי אני מקווה להתחזק גם עכשיו. אז תחזיקו מעמד כולכן. זה כמו גל גדול-בסוף זה יעבור. נשיקות!
אלה, 3/10/2011 09:17
מתי זה עובר?
תגידו תוך כמה זמן זה עובר? לא מצליחה להנות מהילדה שלי- והיא כבר בת תשעה חודשים עוד מעט.
ליאת, 15/7/2012 11:05
דיכאון בלידהשלישית
אחרי דכאונות שנמשכו 5 חודשים. 2 הלידות הקודמות החלטתי ללדת הפעם השלישית לאחר טיפולי הפריה חוץ גופית קשים שעברתי בהריונות הראשונים. תמיד האשמתי את ההורמונים שקיבלתי. והפעם היה זה הריון טבעי ולא מתוכנן כלל. היום אני 4 חודשים אחרי הלידה ומצטערת שבחרתי להמשיך את ההריון. ניסיתי תרופה אך נאלצתי להפסיק בשל תופעות לווא. אני מאמינה שזו בעיה של חוסר הסתגלות למצב חדש. מצב של תלות קשה של תינוק שתלוי בי לחלוטין. אני יודעת היום שזהו מצב חולף. אצלי 5 חודשים. כל יום נמשך כמו נצח. נראה כאילו הזמן עצר מלכת עבורי. יש משהו בהריון שגורם לאישה לשכוח את הקשיים בגידול בשנתיים הראשונות. כנראה שהאנושות היתה נכחדת אם היינו זוכרות הכל... החשוב הוא לזכור שזה יעבור ואז נשכח את זה....
(8) אנונימי, 9/9/2010 13:58
אני שמחה מאוד לא להיות לבד
קראתי ושמחתי מאוד שאני לא לבד על פני השטח הכל נפלא ילדה רביעית בעל נפלא מצב כלכלי לכאורה טוב אבל החלל עמוק וקשה עברתי ניתוחקיסרי רביעי ופתחתי חרדות איומות של חלומות זוועה ושל זיעה קרה אני אוכלת בלי הפסקה שום בגד כבר לא עולה עלי עבר חודש ואני מרגישה שזה כמו נצח אני מסרבת לקחת עזרה שתשפוט אותי ותהיה נוכחת יותר ממני עם יילדי כי גם כך אני מרגישה שאני לא קיימת אמא שלי התאבדה מדכאון אחרי לידה ונראה כי זה עומד להכניע אותי כל רגע אני ממש חסרת אונים אני בפאניקה איומה לפעמים נראה לי שאני כבר אבודה לכמרי הילדים שלי מסרבים לזוז ממני כי הם רואים שאמא שונה בדיוק אותו תסריט גהנום שחוויתי עם אמא שלי הילד הגדול רצה שאחבק אותו ופשוט לא הייתי מסוגלת אני מתייסרת כל הזמן אני מתפללת כי אני מרגישה שאני מאבדת שליטה על חיי ועל חיי משפחתי אני אנסה להעזר בניצ"ה יבורכו אלה שיזמו רעיון כה מבורך ה צ י לו.. כל אחד מושך אותי קצת מכל צד..
(7) אנונימי, 1/8/2010 12:52
תיארת בצורה מדהימה את מה שעבר עלי.אילו היתי יודעת שיש דבר כזה אולי היה עוזר לי. אני מטופלת בכדורים כבר שנתים, אבל עוברת עכשיו טיפןל פסיכולוגי מטלטל שמחזיר אותי לתקוןפה חשוכה זו שהיתה. היתי רוצה ללדת מחדש את בתי ושהפעם זה יהיה טוב. זה החלום שלי.אויל אצליח בעזרת הטיפול..
(6) אנונימי, 9/5/2010 08:37
בכיתי מהזדהות
קודם כל מדהים לשמוע שיש אירגון חסד שכזה שלצערי הרב לא הייתי מודעת לקיומו כשאני ילדתי את התאומים שלי לפני חמש שנים והתפרקתי לחתיכות. לצערי אצלי גם הנישואים התפרקו בעקבות הלידה.. ישר כוח למחברת המאמר על כך שהיא מצליחה לתאר בצורה כל כך חיה ומדוייקת את ההרגשות של אשה שחווה דיכאון אחרי לידה ברור לי שאין מספיק תמיכה ועזרה ומודעות לכמות הנשים - אחת מחמש דרך אגב- שחוות את התקופה אחרי הלידה כגיהנום מה עוד להוסיף, אני משקמת את עצמי, אני מתחברת לילדי, אני מטופלת, ועדיין לא סיימתי להתאבל על התקופה הנוראית שעברה עלי אז...
(5) , 21/3/2010 18:44
בעל מודאג
רק עכשיו אני סוף סוף יכול קצת להבין מה עבר על אשתי בשנה וחצי האחרונות אני מאוד מקווה שזה כבר לא מאוחר מידי,במזל טוב נולד לנו ילד ראשון לפני שנה וחצי ומאז חיינו הפכו לסיוט הבית לא תפקד בכלל לא כביסות לא אוכל לא ניקון שום דבר ואשתי כל היום במיטה לא הבנתי מה הבעיה שלה ממש החיים שלנו נהרסו גם אני נכנסתי לדכאון מהמצב הזה עד שב"ה הבנתי שיש סיכוי שזה פשוט דיכאון לידה השאלה היא האם יכולים לצאת מזה אחרי כ"כ הרבה זמן
(4) א"א, 5/7/2004 15:15
קראתי את המאמר בנשימה אחת מכיוון שמאוד הזדהתי עם הרגשות שהכותבת תיארה. זאת פעם ראשונה שאני שומעת על מישהי עם אותן תחושות כמו שלי למרות שאני בחורה בת 21 ולא ילדתי ואני גם לא נשואה, אבל זה סיוט שאנשים שלא חוו את זה -לא יבינו לעולם. רציתי להוסיף שלכל אחת יש דבר אחר שמוציא אותה מהמצב הזה אבל אין כמו לתת לבנאדם להרגיש שהוא לא לבד- יישר כח על הארגון!!
(3) טליה, 10/5/2004 05:14
הזדהות
מאוד הזדהתי עם המאמר גם אני חוויתי ועדיין חובהאת זה עדיים הייתי רוצה לדעת יותר על הארגון של ניצ"ה תודה
(2) שירנית, 8/2/2004 11:11
תגובה למאמר
את מתארת מצב שרק מישהי שחוותה אותו יכולה להבין כמה זה גיהנום עלי אדמות. כמה זה שאול תחתיות. יישר כח שיש ארגון שיכול לעזור במצב רגיש ועדין כל כך. למזלי אני חויתי זאת לפני שנשאתי אז לא הייתי צריכה להתמודד עם בעל וילדים, אבל הקשיים היומיומים והחשש הגדול שזה לעולם לא יעבור, ולנצח המצב ישאר ככה. אבל כמו שאומרים "חסדי ה' כי לא תמו" שאין מרחם יותר ממנו, והוא אשר שלף אותי מהשאול תחתיות, חיתן אותי ונתן לי ילדים. אין מילים שיכולות לתאר את התודה הגדולה והעמוקה שאני חשה כלפיו. רק הוא הוציא אותי, לצערי אנשים לא יכלו לעזור הרבה, וגם לא תרופות- רק ה' לבדו לבדו.
(1) אנונימי, 2/12/2003 03:33
הלוואי והייתה יותר הבנה וחמלה כלפי נשים!
אנו עוברות בחיינו כל כך הרבה נסיונות ובהיותנו נתונות להשפעות של גאות ושפל, הורמונים ורגשות גואים ומציפים. אנו זקוקות להרבה מאד תמיכה. התשובות קיימות בתוכנו, אך רק ברגע שנוכל לחלוק את רגשותינו, מכוערים ואיומים ככל שיהיו, נוכל לברר לעצמינו מה בעצם קורה לנו
ונוכל לאסוף את השברים ולהתחזק.
עלינו ללמוד מהי אמפאתיה. בלי לתת עצות ובלי הטפות מוסר. פשוט להיות שם עבור אלו הזקוקים לנו כל-כך.