נהגתי לי בנחת במכונית החדשה שלי. השעה הייתה שש בערב וזה עתה סיימתי לעבוד. הדלקתי את הרדיו והקשבתי לתוכנית של שירי שנות השמונים. מושלם. בדיוק השמיעו שיר נהדר של תומס דולבי. הכל היה פשוט נפלא: החיים נהדרים, העולם נראה כל כך יפה ואני הייתי מאושר. כעת הגיע הזמן לעזור לעניים ולחסרי המזל. הגיע הזמן לחלק מזון ליהודים נזקקים עבור ארגון החסד "תומכי שבת". הגיע הזמן להיות גיבור. הגברתי את הווליום וחייכתי בשעת הנהיגה. למען האמת, הרגשתי די טוב עם עצמי.

הגעתי באיחור של כמה דקות – לא נורא, גיבורים יכולים להרשות לעצמם לאחר קצת. העמסתי על האוטו את קופסאות המזון לחלוקה. בן-אדם, חשבתי לעצמי, האנשים האלה אוכלים ממש הרבה! המכונית הייתה עמוסה עד אפס מקום. קיבלתי את רשימת הכתובות לסיבוב החלוקה שלי: ארבע כתובות. "אוקיי, אין בעיה, אני בהחלט יכול להתמודד עם זה. זה בטח ייגמר תוך שעה. אולי אפילו אספיק להקשיב לתוכנית הרדיו האהובה עליי בדרך הביתה", חשבתי לעצמי. אבל קודם כל, היה עליי להיפטר מכל האוכל הזה. קודם כל, היה עליי לשחק את תפקיד הגיבור.

התחנה הראשונה: דירה ברחוב קטן. "לכל הרוחות", חשבתי, "אפשר היה לדאוג לשילוט ולמספור ברור יותר ברחובות! כבר חלפתי על-פני המקום הזה לפחות פעמיים". לבסוף חניתי ויצאתי מהאוטו. "זה בטח יהיה ממש קל – אקח את הקופסה, אצלצל בפעמון, אשאיר את האוכל, אזכה ל'תודה רבה' מקרב לב ואמשיך לתחנה הבאה ב'דרך הגבורה' שלי". אולם, הערב נראה היה שלמישהו שם למעלה היו תוכניות אחרות עבורי.

הייתי המום מהאישה המבוגרת ומכל הסיטואציה. זה בהחלט לא היה מה שציפיתי לו. המציאות בה היא חיה הכתה בי כמו אגרוף בבטן.

ניגשתי לדלת כשאני שורק לעצמי בעליצות וצלצלתי בפעמון. אין תשובה. "יופי! זה יהיה אפילו יותר פשוט ממה שחשבתי! כל העסק הזה של להיות גיבור הולך לי בקלי קלות – ממש קטן עליי!" ואז שמעתי מישהי קוראת מתוך הדירה, "רק רגע בבקשה, אני כבר מגיעה... אני לא יכולה ללכת כל כך מהר!" ניסיתי להציץ דרך החלון. אישה מבוגרת עם הליכון התקדמה לכיוון הדלת באיטיות ובקושי רב. הפסקתי לשרוק. היא פתחה את הדלת ושלחה אליי חיוך רחב. "תיכנס בבקשה!"

נכנסתי והבטתי סביבי. הדירה הייתה ישנה ומלוכלכת. לא היו לה הרבה חפצים והיה ברור שקשה לה לעמוד. "אתה מוכן בבקשה להניח את הקופסאות על השולחן? קשה לי להרים משאות כבדים".

הייתי המום מהאישה המבוגרת ומכל הסיטואציה. זה בהחלט לא היה מה שציפיתי לו. המציאות בה היא חיה הכתה בי כמו אגרוף בבטן. בקושי יכולתי לענות לה ואיכשהו הצלחתי לבסוף לסנן מבין שפתיי, "כמובן, אין בעיה".

בשעה שהנחתי את קופסאות המזון על השולחן הישן והרעוע, שהיה עמוס בעיתונים, דואר ומסמכים אחרים, הבחנתי בתמונות שהיו תלויות על הקיר. היו אלה תמונות ישנות בשחור לבן, של גבר צעיר ונאה ואשתו. שניהם היו לבושים יפה, בסגנון שנות ה- 60 בערך. הם נראו מאושרים, עם חיוכים רחבים, ותהיתי לעצמי מי הם.

דמעות נקוו בעיניי. היא מברכת אותי? היא, שאיבדה כל כך הרבה וחיה בבדידות כה גדולה, עדיין מוצאת בתוכה משהו לתת לאחרים.

"של מי התמונות האלה?" שאלתי בעדינות.

"אה, אלה תמונות שלי ושל בעלי". עיניה נצצו לפתע. "הוא היה אהבת חיי! היינו נשואים רק שש שנים, כשהוא מת לפתע ב- 1962 ומאז, אני לבד".

היא המשיכה לחייך אליי. אבל, כיצד זה ייתכן? לבד משנת 1962? לאחר שאיבדה את אהבת חייה לאחר שש שנות נישואין קצרות? איך היא מסוגלת לחייך?

"יש לך ילדים?" שאלתי.

"לא", היא אמרה ובפעם הראשונה, השפילה את מבטה. "אבל הוא בהחלט היה משהו מיוחד, הבעל שלי. הוא סחרר לי את הראש כהוגן!" היא שבה וחייכה.

לא ידעתי מה לעשות, אבל רציתי לעשות משהו למען הגברת המסכנה הזו, שבועת האושר שלה התנפצה טרם זמנה. "יש עוד משהו שאני יכול לעשות למענך, גבירתי?" היו המילים היחידות שהצלחתי לגמגם.

"הו, לא!" אמרה. "כבר עשית מעל ומעבר! תודה רבה לך! יברך אותך השם בחיים ארוכים ומאושרים, מלאי אהבה והרבה ילדים!"

דמעות נקוו בעיניי. היא מברכת אותי? היא, שאיבדה כל כך הרבה וחיה בבדידות כה גדולה, עדיין מוצאת בתוכה משהו לתת לאחרים. באותו רגע, הבנתי שהיא האישה המדהימה ביותר שפגשתי בחיי. "אמן", השבתי לברכתה ועצמתי את עיניי. "ויברך השם גם אותך".

עמדתי לעזוב כשהיא הוסיפה בשמחה, "ושתהיה לך שבת שלום!".

הסתובבתי אליה והצלחתי לחייך. "תודה רבה, ושבת שלום גם לך".

שאר הערב היה עצוב ומזעזע לא פחות. התחנה הבאה הייתה ביתה של אישה הרתוקה למיטתה כתוצאה ממחלת הסרטן. אישה זו קיבלה טיפולים כימותרפיים בבית. לא הייתה לה משפחה וגם היא הייתה בודדה מאוד. בשעה שהתכוננתי לעזוב, גם היא בירכה אותי. רגע לפני שיצאתי מדירתה הקטנה, הסתובבתי לאחור וראיתי אותה מסבה את פניה ופורצת בבכי.

אותם אנשים שפגשתי הערב, שסבלו וממשיכים לסבול קשיים אך עדיין מוצאים בתוכם את הכוחות והרצון לברך אותי – הם הם הגיבורים האמיתיים.

לאחר מכן, ביקרתי איש שחי בעוני רב, אך היה בעל כבוד עצמי רב מכדי להסכים לקבל בקלות את עזרת "תומכי השבת". הוא עמד גאה בפתח הדלת בשעה שמסרתי לו את המזון. וכמובן שגם הוא בירך אותי. כולם בירכו אותי.

השעה הייתה 20:30. וזה עתה ביצעתי את המשלוח האחרון. בנהיגה הביתה בהיתי מבעד לשמשה הקדמית, אבוד במחשבות. הרדיו ניגן חרישית, והפעם לא שרתי עמו. במקום זאת, חשבתי לעצמי כיצד המציאות עיוורה אותי. אולם, בעיקר חשבתי לעצמי שאינני גיבור כלל – אפילו לא קצת. אותם אנשים שפגשתי הערב, שסבלו וממשיכים לסבול קשיים אך עדיין מוצאים בתוכם את הכוחות והרצון לברך אותי – הם הם הגיבורים האמיתיים.

ואני? אני פשוט אחד מילדיו של אלוקים, לא פחות, ולא יותר. אבל אחרי הערב, אני קצת יותר צנוע וקצת יותר עניו. אני פשוט אחד מברי המזל: אני בריא, בועת האושר שלי הכוללת את אשתי ושתי בנותיי המקסימות, עדיין שלמה, ברוך השם, ואני עדיין מסוגל להתפרנס בכבוד.

כמו כן, אני בר מזל כיוון שהקב"ה אפשר לי לפגוש את האנשים האלה, ללמוד מהם ואולי גם לעזור להם מעט, ובכך, גם לעזור לעצמי ולהתפתח. כמו כן, אני מרגיש בר מזל על שלמדתי לשמוח בחלקי ולומר תודה על מה שיש לי.

מי ייתן ויברך אותם אלוקים – כל אחד ואחד מהם.