בשבת האחרונה, כשבעלי היה באנגליה לצורך עבודתו, הגיעה אלי חברה ונשארה במשך שלושה ימים, עם שלושת ילדיה, כי הבעל שלה היה בניו יורק לצורך עבודתו. ידידה אחרת שלנו, שילדה לא מזמן, רצתה "לצאת" קצת מהבית – אז גם היא באה ונשארה לשַׁבָּת עם בעלה ושני ילדיה. חוץ מזה, הצטרפה אלינו שכנה שבאה כדי לעזור עם הילדים, עוד אישה צעירה שלאחרונה ילדה, עם התינוק החדש שלה, חמותי, ושבעת הילדים הפרטיים שלי...

הבית היה מלא בהחלט – עם ארבעה תינוקות, שכולם בני פחות משבעה חודשים, שני פעוטות, ועוד שלושה ילדים מתחת לגיל חמש. רק הלוגיסטיקה של "מי ישן איפה ועם מי, איפה ישבו ליד השולחן, ומי צריך בקבוק, הנקה או החלפת טיטול', יכלה להמיס את ליבו של הגנרל האמיץ ביותר, גם אם הוא מיומן ביותר באמנות ניהול קרבות.

זה היה השבוע.

בשבוע שעבר הגיעה אלי חברה אחרת עם שני ילדים קטנים. היא נשארה במשך ארבעה ימים, בעוד שבעלה לקח את הילדים היותר הגדולים שלהם, לביקור השנתי אצל הסבא והסבתא בפלורידה. ביום חמישי בבוקר, בדיוק כשהתחלתי לתכנן את ההכנות לשבת, נכנס השכן שלי מלמטה (אשתו הייתה בביקור אצל אביה החולה בניו יורק).

"מישל, איך את מבשלת עוף?"

"אל תדאג שמואל, תביא אותו אלי, לא איכפת לי לבשל אותו בשבילך. אבל אתה לא יכול להכין רק עוף אחד. יש עוד שמונה ילדים חוץ ממך שצריכים לאכול."

"זה בסדר, נמלא את עצמנו במרק."

"בסדר, תביא לי עוף".

"תראי, אין לי שום כוונות נסתרות, אבל אני יכול לשאול עוד שאלה?"

"בטח שמואל, מה העניינים?"

"איך את עושה מרק?"

"נו. תעזוב שטויות. פשוט תבואו אלינו לסעודה ראשונה. אבל תביאו אתכם עוד שולחן וקצת סכו"ם, בסדר?"

שנינו צחקנו, ואני קיוויתי שאחד מאיתנו יצא מהשיחה הזאת קצת יותר רגוע. אז באותו ליל שבת, היינו שבעה מבוגרים ושבעה עשר ילדים. איכשהו הצלחנו אפילו לדחוק שלושה כיסאות גבוהים ומושב לפעוט מסביב לשולחן.

מהפך בלתי צפוי

אז בכל אופן, מה העניין כאן? ובכן, אני עושה את כל ההכנות, הבישולים, התכנונים, האירוח והניקיון... כשאני יושבת על כיסא גלגלים.

לפני ארבע שנים, במהלך לידה רגילה של הילד החמישי שלי, הרופא קרא בהסכמתי למרדים שייתן לי זריקת אפידורל למניעת כאבי הלידה. האפידורל גרם לדימום תוך שדרתי, ובגלל הזנחה של הרופא ובית החולים, נותרתי משותקת ברגלי עד ליום זה.

אני לא מסוגלת להתחיל לתאר את המהפך שנגרם למשפחתי ולחיי. במקום לשהות בבית החולים יומיים, ואחר כך עוד כמה ימים בבית ההחלמה, ואז לחזור הביתה לברית, עברו עלי שלושה ימים בשכיבה בבית החולים, בלי לדעת מה קרה לי. ואז, העבירו אותי באמבולנס באמצע הלילה, לבית חולים אחר בצידה השני של ירושלים לניתוח, שהמנתחים הזהירו אותי מראש שלא יועיל, משום שזה "כבר מאוחר מידי".

מייד לאחר הניתוח עוד הספקתי להגיע לברית. נראיתי טוב באופן מפתיע, בהתחשב במה שהספקתי לעבור באותו שבוע.

למעשה לא חזרתי הביתה באופן סופי במשך קרוב לששה שבועות, שבמהלכם שהיתי במחלקת שיקום של בית החולים הדסה.

למעשה לא חזרתי הביתה באופן סופי במשך קרוב לששה שבועות, שבמהלכם שהיתי במחלקת שיקום של בית החולים הדסה, שם קיבלתי טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, והמון שיעורי-חיים מהצוות ומהמאושפזים האחרים. בלתי אפשרי לסכם את אותן שעות בהן בליתי עם התרפיסטיות, העובדות הסוציאליות, האחיות, מעצבי הפנים והבנאים, כמו גם עם המשפחה שלי, החברים והמאושפזים האחרים, כשאנחנו דנים ומתכננים איך יראו חיי כשאחזור הביתה להיות שוב עם המשפחה שלי.

"המטבח צריך להתאים לי. אני מבשלת ומארחת הרבה."

"הסלון צריך להיות פתוח ומרווח. אנחנו מארחים הרבה שיעורי תורה בבית ואנחנו רוצים לארח אנשים בשבת."

"אני עדיין האמא. אני צריכה שתהיה לי אפשרות לקלח את הילדים, להאכיל אותם, ולשבת איתם להכין שיעורי בית."

"צריכים למצוא מקום לעריסה. כשיהיו לנו, בעזרת ה', עוד ילדים, אני אצטרך שהם יהיו לידי."

"עוד ילדים?!" הרופאים והאחיות, כמעט כולם עולים מחבר העמים, לא האמינו כשבעלי ואני ישבנו איתם כמעט מייד כדי לברר כיצד ישפיע המצב החדש שלי על הריונות ולידות בעתיד.

"עוד ילדים?!" אפילו מעצבת הפנים שלי, ידידה קרובה ואשתו של תלמיד חכם ידוע, הייתה המומה מעצם הרעיון. "לא יכולתי להתייחס אליך ברצינות כשדברת על ילדים נוספים", היא אמרה לי לאחרונה, "אבל לא רציתי להישמע מייאשת, אז זרמתי עם זה. עכשיו תסתכלי על עצמך, עוד שני ילדים ואת מתפקדת מצוין!"

"מתפקדת מצוין!"

"מתפקדת מצוין." למעשה, אני שומעת את המלים האלה המון פעמים. אני שומעת אותן מהחברות שלי, מבעלי, ומאנשים שהכירו אותי גם אז, בהתחלה, כשנפגשנו במקרה מחוץ לבית.

"מתפקדת מצוין" מה זה אומר? האם זה אומר שאני מצליחה לעשות הכול בלי עזרה? לא – יש לי המון עזרה: בייבי-סיטרים ומנקות וצבא של בנות בגיל התיכון, שצועדות אל תוך הבית שלי והחוצה ממנו, במשך 'שעתיים של חסד' שהן צריכות למלא מידי שבוע.

האם זה אומר שאני אף פעם לא כועסת, או מתוסכלת, מהמוגבלות שלי? לא – ישנם ה-מ-ו-ן דברים שמתסכלים אותי: העובדה שאני מפסידה יותר שמחות, מאשר משתתפת בהן, משום שאין אליהן גישה, או שהמעלית לא פועלת; העובדה שרק לעיתים נדירות אני יכולה להשלים משימות בבית מבלי לקרוא לעזרה, כדי להגיע למשהו שנמצא מעבר להישג ידי, או כדי להרים משהו שנפל לי; הפעמים שבהן נשארתי תקועה באמבטיה, משום שמישהו מבני ביתי השאיר את דלת חדר השינה שלי פתוחה, ונתן לכל מי שנמצא בסלון אפשרות לראות אותי יוצאת מהאמבטיה ישר מהמקלחת; הפעמים שבהן נשארתי במיטה משום שלא היו לי בגדים ללבוש ולא היה אף אחד בבית כדי לעזור לי, או בגלל שלכסא הגלגלים נשבר הציר או יצא האוויר מהגלגל; הפעמים בהן נשארתי יושבת בכיסא ברחוב, או במגרש חניה, דמעות תסכול על לחיי, לאחר שהתברר שבבניין שהבטיחו לי שיש בו אפשרות גישה לנכים, לא הייתה גישה כזאת; הפעמים בהן נותרתי לבד בבית, כשהתינוק משחק בשמחה על הרצפה, רק כדי שהוא יתחיל לצרוח, דווקא ברגע שלא היה איתי אף אחד שיוכל להרים אותו.

הייתי יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל אין בכך שום טעם, וזאת בהחלט לא הנקודה שלי.

אני חושבת שאולי זה אומר, שאני מקבלת בשמחה את מה שא-לוהים נתן לי.

אז למה מתכוונים בני המשפחה שלי, החברות שלי, בעלי והשכנים, כשהם מנענעים בראשם ואומרים, "את מתפקדת מצוין"? אני חושבת שאולי זה אומר, שאני מקבלת בשמחה את מה שא-לוהים נתן לי, מתוך ידיעה שהוא בחר את הדרך הזאת עבורי בחוכמתו האינסופית.

אולי זה אומר גם, שבמקום לבוסס במרירות בתהפוכות הגורל, בחרתי להמשיך בחיי במלוא הקצב, להביא עוד ילדים לעולם, אורחים לשבת, לעשות פרויקטים של חסד ועוד.

אולי הכוונה בזה, היא שעבדתי על עצמי ויצאתי מהניסיון כשאני מחוזקת יותר, וטובה יותר בכמה היבטים.

אבל, לא ככה אני חושבת על זה. אני לא יושבת וחושבת, "האם אני מתפקדת מצוין, או לא כל כך מצוין?". אני יותר מידי עסוקה בלחיות את החיים שלי, לגדל את הילדים שלי, לבשל את הארוחות שלי, לכתוב את הסיפורים שלי, לשחק את ההצגות שלי, לטפח את החברויות שלי.

אני לא 'מתפקדת מצוין', אני פשוט מתפקדת.