אבי לא האמין במלאכים. תפיסות רוחניות, ורעיונות שמעבר לחומר, לא עניינו אותו כלל. אך כשמת, ועמדתי ליד גופו המכוסה סדין בתא הקירור של חדר המתים, נדהמתי לגלות את גדודי המלאכים שסבבו אותו, וליוו את נשמתו לעולם הבא. ואני, בתו, דוגלת נלהבת ברוחניות, עמדתי שם, וקינאתי במקום בו הוא נמצא, בעולם שכולו טוב.
לפי היהדות, בני אדם יוצרים את המלאכים. כל מחשבה או מילה טובה וכל מעשה טוב מובילים ללידתו של כוח חיובי בעולם, המכונה מלאך. המלאכים מרחפים מעלינו כל ימי חיינו, ומלווים אותנו לאחר מותנו, למקום שאליו אנו ראויים. לעומת זאת, כל מחשבה וכל מלה רעה, כל מעשה מרושע, יוצרים מלאך רע- כח שלילי. גם אלו מרחפים מעלינו, ומשמשים כ"מקטרגים".
יכולתי לזהות את פניהם של רבים מהמלאכים שמילאו את אותו חדר קר, מרוצף אריחים לבנים בבית הלוויות. אחד מאותם בני הלוויה נולד בבקרים הגשומים, בהם אבי, בדרכו לעבודה, היה עוצר את מכוניתו לצד תחנת האוטובוס ומציע טרמפ לאנשים שנסעו לקמדן, ניו-ג'רסי.
אבי הציע לתוקף עבודה בחנות, כך שיוכל לחסוך כסף ולשלם עבור המוצרים שניסה לגנוב.
היה שם גם המלאך עם הפנס בעין, שאבי קיבל כשתפס מישהו ש"סחב" מוצרים מחנות הדראגסטור שלו, מעין בית מרקחת מורחב. שוטר שהיה במקרה בחנות עצר את האיש, אך אבי סירב להגיש תלונה. לחילופין, הוא הציע לתוקף עבודה בחנות, כך שיוכל לחסוך כסף ולשלם עבור המוצרים שניסה לגנוב.
זיהיתי עוד מלאך, שנולד ביום חורף קר, כשנסעתי עם אבי מהדראגסטור הביתה. אבי הביא מדי יום תרופות לביתם של אנשים שהיו חולים מכדי להגיע בעצמם לבית המרקחת. מיהרתי לחזור הביתה באותו היום, ואבי הבטיח לי שיש לו רק שליחות אחת לעשות. הוא נסע לבית מט ליפול בקמדן, שהפכה להיות שכונת עוני שחורה, ונעלם לתוך הבית. כשהופיע אחרי רבע שעה, רתחתי מזעם.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" הקשיתי.
אבי, שמעולם לא הסביר את עצמו, אבל כנראה לא רצה להקשיב לנאום התוכחה שלי, ענה בפשטות: "הבית היה קפוא. לא פלא שהאשה הזאת חולה. ניסיתי להתקשר לחברת הפחם, במטרה להזמין עבורה פחם, אבל הקווים היו תפוסים עד לפני דקה".
עולם ללא זרים
בסמוך לגופו של אבי ריחפו מלאכי הפוינסטיה, פרח חג מולד מסורתי. לעתים רחוקות בלבד היה חג המולד יום חופש עבור אבי. חנות הדראגסטור היתה פתוחה שישה ימים בשבוע, וביום ראשון, ללא יוצא מן הכלל, אבי היה יוצא מן הבית לכמה שעות, כדי לסיים את עבודת השבוע החולף. למרות זאת, במקום לנוח בחג המולד, שבו, כיהודי, לא היה לו מה לעשות, הוא נהג למלא את מכונית הסטיישן שלו בפרחי פוינסטיה. את רובם שלח לשחורים העניים ולנשים הפורטוריקניות שהתגוררו בשכונה בה שכנה חנותו.
כשאחי ג'ו היה בשנות העשרה שלו, הוא היה זה שהלך והביא את פרחי הפוינסטיה לאותם בתים. רבות מהנשים, שלא היה להן בעל, והיו מטופלות בילדים רבים, אמרו לג'ו שפרחי הפוינסטיה היו הדבר היפה היחיד שקיבלו במהלך השנה.
אחת מהנשים שקיבלו את הפוינסטיה באופן קבוע היתה אשה שסבלה מטרשת נפוצה, וחיה במוסד סיעודי. מדי שנה היה ג'ו מביא את הפוינסטיה לחדרה, מניח אותה על השולחן, וממלמל "חג מולד שמח". האשה המשותקת היתה עוקבת אחריו בעיניה, בלי יכולת אפילו לנוד בראשה לאות תודה. לבסוף, בחג מולד אחד, שאל ג'ו את האחיות מיהי אשה זו. הן סיפרו לו שהיא היתה אשה עשירה, בת טובים, שהיתה מאורסת ועמדה להנשא. כשהמחלה התפרצה, ארוסה ביטל את האירוסין, הכסף הוצא על רופאים וטיפולים, ובסופו של דבר, משפחתה התנתקה ממנה. האחיות סיפרו לג'ו כי כרטיס הברכה, והמתנה היחידה שקיבלה אשה זו במהלך השנה, היו הפוינסטיה והברכה המצורפת, שאבי שלח לה.
לאחר שג'ו הלך לקולג', אבי ביצע את משלוחי הפוינסטיה בעצמו. אבי, שסבל מעודף משקל, מוורידים ברגליים בשל עמידה בחנות מאז 1925, ומדלקת פרקים שגרמה לכאבים עזים עם כל תנועת רגל, הביא את פרחי הפוינסטיה בעצמו, עד שפרש, בגיל 75.
אחת מפינות חדר הלוויות היתה מלאה במלאכי ספריה.
אחת מפינות חדר הלוויות היתה מלאה במלאכי ספריה. לאחר שאבי פרש, הוא התנדב בספריה המקומית. תפקידו היה להביא ספרים לאנשים שהיו מרותקים למיטתם. שעון על מקלו, צולע בגלל דלקת הפרקים, הוא נאלץ תכופות לטפס בגרמי מדרגות כדי להגיע לדירותיהם הנידחות של אנשים שהיו לרוב צעירים ובעלי בריאות טובה משלו. אנשים שפשוט נגמרו להם התירוצים לצאת מהמיטה.
אבי היה קשוב לכל אחת ואחת מבעיותיהם. אם אדם סבל כאבי גב איומים, אבי לקח אותו, באותו רגע, בלי תור, אל האורתופד שלו. אם אשה חשה שהיא אינה חשובה לאף אחד, אבי סייע לה להגיע לקלפי ביום הבחירות ושכנע אותה בחשיבות קולה.
אבי חי בעולם שבו אין זרים. הוא לא יכול היה לעמוד בתור לסופרמרקט או לשבת לשולחן במסעדה, בלי לפתוח בשיחה עם האדם הזר שעמד לידו. חוסר התחשבותו בפרטיותם של אנשים תמיד הביכה אותי נורא. אולי האירי הצעיר בשולחן הסמוך היה מעדיף לשוחח עם משפחתו מאשר עם יהודי קרח איתו לא היה לו דבר במשותף.
אך תמיד, ללא יוצא מן הכלל, אבי מצא נקודת חיבור. לאירי היה דוד רוקח, או דודה שסיימה את תיכון קמדן יחד עם דודתי ב-1929, או שהרופא של ילדיו היה ד"ר הנסון, חברו הותיק של אבי, או שהוא בילה פעם באותו בית-המלון שבו נפש אבי קיץ אחד. עד שהמלצרית הביאה את החשבון, או עד שהגענו לקופה, אותם אנשים, שהיו זרים עד לפני רגע, חייכו בחמימות, כאילו מצאו דוד אבוד. מה?! שכחו לספר לאבא שלי שבמחצית השניה של המאה ה-20, ניכור הוא התפיסה החברתית השלטת?
נתפס כאויב?
על אף שאבי חי את כל 86 שנותיו במאה זו, הוא מעולם לא היה איש המאה ה-20. כשהייתי בשנה ג' בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברנדייס, והתווכחתי איתו על סוגיה סוציולוגית, הוא הפליא אותי באומרו שהוא מעולם לא האמין בסוציולוגיה או בפסיכולוגיה. הוכיתי תדהמה. האם סוציולוגיה היא מעין דת מוזרה שהוא יכול לבחור אם להאמין בה או לא?
בסוף שנות השישים, נלהבת מרעיונות שמאליים, תקפתי אותו, בתור בעל חנות, על דיכוי המעמדות הנמוכים, וציטטתי סטטיסטיקות על הרעב באמריקה. אבי ענה לי בכעס: "שטויות! אם מישהו סובל מרעב בקמדן, הוא צריך לבוא אליי או לכומר בכנסיה ברחוב סטיבנס".
העובדה שיש בעיות חברתיות שנדיבותו של שכן טוב לב כמוהו אינה יכולה לפתור, היתה מעבר לתפישתו של אבי. היום, שלושים שנה לאחר מכן, אני תוהה אם הוא צדק.
בברנדייס, השתייכתי לתא של השמאל הרדיקלי, "סטודנטים למען חברה דמוקרטית". עמדתי לצד המיעוטים, ולצד חקלאי העולם השלישי המדוכאים, במאבקם נגד המימסד הבורגני השמרני של אמריקה. לכן הופתעתי כשנכנסתי פעם במקרה לחנותו של אבי, וראיתי נערה שחורה מבקשת ממנו בלחש לדבר איתו בפרטיות.
אם אני ראיתי בו אויב, איך יתכן שהיא לא ראתה אותו ככזה?
כששאלתי אותו מאוחר יותר מה היא רצתה, הוא ענה לי כלאחר יד (שכן, זה היה ככל הנראה, ענין שבשגרה) שהיא חשבה שיש לה מחלת מין, והתייעצה איתו מה לעשות. מדוע נערה שחורה, בתקופתם של ה"פנתרים השחורים", תנועת השחרור הלאומית של השחורים באמריקה, מתייעצת עם רוקח יהודי, שמרן, לבן, בן המעמד הבינוני? אם אני ראיתי בו אויב, איך יתכן שהיא לא ראתה אותו ככזה?
בהזדמנות אחרת, הגעתי לחנותו בבוקר קיץ אחד. חמש או שש נשים שחורות, אמהיות למראה, שישבו ליד הכניסה לחנות, קיבלו את פני אבי ופיהן מלא ביללות וקריאות גנאי: "אנחנו לא מדברות איתך יותר, אדון לוינסקי".
"אתה רשום בפנקס השחור שלנו, דוקטור".
תהיתי כיצד נפגעו אותן נשים מהחספוס האופייני לאבי או ממזגו החם. הוא התעלם מהן, ופנה היישר לדוכן בית המרקחת. אך קובלנתן הטרידה אותי. ניגשתי אליהן ושאלתי אותן מה עשה להן אבי.
אחת מהן ענתה: "אתמול אחרי הצהריים הוא אמר למוכר הגלידה לתת קרטיבים לכל הילדים בשכונה על חשבונו. אנחנו האימהות היינו צריכות לאסוף את כל עטיפות הקרטיבים. אנחנו לא מדברות איתו יותר", וכולן געו בצחוק.
כאשר פרצו מהומות גזעיות בשנות השבעים ברחבי ארה"ב, הן לא פסחו גם על רובע העסקים של קמדן. המתפרעים החלו את דרכם בקצהו האחד של ברודוויי, הרחוב הראשי, ושרפו ובזזו את כל החנויות, בזו אחר זו. הם הציתו את חנות התכשיטים הסמוכה לחנותו של אבי, והחריבו אותה עד עפר. ואז הגיעה תורה של חנותו של אבי. לפי אחת העדויות, אחד המתפרעים צעק: "אל תגעו בחנות הזאת. הוא חבר שלנו". ההמון הזועם עקף את חנותו של אבי, והלך להרוס ולשבור את חנות הנעליים הסמוכה. מחווה מקפיאת דם ל"דוקטור", כפי שכינו אותו. כשענני העשן התפזרו, חנותו היתה היחידה לאורך כל רחוב ברודווי, שנותרה בלי שריטה.
מחברת עבה
אבי לא היה אדם עשיר, אך הוא נתן והלווה כסף, אם רק היה לו. בזמן מלחמת ששת הימים, כשיהדות ארה"ב נרתמה לסייע לישראל, אבי, ששני ילדיו למדו בקולג'ים פרטיים ויוקרתיים, גילה שאין לו כסף לתרום למדינת לישראל. הוא הלך לבנק ולווה 4,000 דולר שאותם תרם לקרן החירום של ישראל. לאחר מכן, כשהקהילה היהודית המקומית אספה כסף למען בית אבות, אבי לקח משכנתא שניה על ביתו, כדי לגייס סכום ראוי לתרומה.
אבי הלווה כסף בקביעות לכל אחד מלקוחות הדראגסטור שביקש ממנו הלוואה. רובן הגדול של הלוואות אלה מעולם לא הוחזר. כשישבנו שבעה על אבי, סיפר לנו קארל, הרוקח האיטלקי שקנה ממנו את הדראגסטור כי כאשר אבי העביר לו את החנות, הם נתקלו במחברת עבה, מלאה רשימות. קארל שאל אותו לפשר הדבר. אבי ענה שאלו הן ההלוואות שמעולם לא הוחזרו. קארל שאל מה שוויין. אבי השליך את המחברת לפח, משך בכתפיו וענה: "לאין ערוך".
כשקארל רכש את הדראג סטור, עורך הדין שלו ועורך הדין של אבי קבעו את הסכם הרכישה. לאחר החתימה, בעודם הולכים למכונית, אמר לקארל עורך הדין שלו: "בזבזת את כספך הרגע".
קארל בלע את רוקו. עורך הדין המשיך, "עם האיש הזה, מספיקה היתה לחיצת יד... ".
יום לאחר מותו של אבי, בא הרב, שאמון היה על ההספד, לדבר עם משפחתנו על ההכנות ללוויה. מובן, הוא הכיר את אבי היטב, שכן אבי, אירווינג ישראל לווינסקי היה אחד מעמודי התווך של בית הכנסת, וליווה את אמי לתפילת השבת מדי שבוע. על אף היכרותו, שאל הרב מספר בני משפחה שנאספו בסלון, אם יש משהו מיוחד שנרצה לכלול בהספד.
ואז התרחש דבר מדהים. כל פעם שאחד מבני המשפחה נזכר במעשים הטובים של אבי, שבהם נכח באופן אישי, הסתבר לכל השאר, כי מעולם לא ידעו על כך. אבי מעולם לא סיפר על הדברים שעשה, אפילו לא לאימי. הוא היה אדם מחוספס, חם מזג, שקולו רם. חסרונותיו היו גלויים לעין, ותכונותיו הטובות היו נסתרות. ידענו שהוא היה איש נדיב ושעזר לאנשים רבים, אבל אפילו אלה מבינינו שהיו קרובים אליו במיוחד, לא ידעו אילו סכומים הוא הלווה, כמה עבודות הוא מצא לאנשים מובטלים, כמה אנשים הציל.
הדרך לשמיים
אבי לא האמין בחיים שלאחר המוות, או בעולם הבא. הוא לא ציפה לתמורה על כך שהסיע אנשים בגשם, או שמצא עבודות לבני לקוחותיו מהשכונה. הוא בוודאי התפלא מאוד למצוא את עצמו עולה לעולם הבא, מלווה בגדודי מלאכים מוכרים. שקועה במחשבות ליד גופתו בחדר המתים הקר, מצאתי את עצמי אומרת: "הפתעה, אבא!"
מצאתי את עצמי אומרת: "הפתעה, אבא!"
אך היתה לי התגלות נוספת באותו חדר מלא מלאכים. ראיתי במו עיניי, כמה חשובים המעשים. על אף שלמדתי תורה במשך חמש שנים, וידעתי שיהדות היא דת שפחות מדגישה את הרגש והאמונה, ומתייחסת יותר למעשים, לקיומן של מצוות מסוימות, העדפתי לחיות בעולם שמימי של בינה ורוח. כשעמדתי ליד גופתו של אבי, והתבוננתי בפניו הקורנים, נדהמתי לראות מי הוא הפך להיות, בזכות אותם מעשים בלבד.
דרכו של אבי לשמיים היתה מרוצפת בפרחי פוינסטיה ובעטיפות קרטיבים. ואם היה שם בור שנוצר בגלל האמונה שלא החזיק בה, או במצוות שמעולם לא למד לקיים, הרי שאותו ספר הלוואות שמעולם לא הוחזרו, ניצב מעליו כגשר איתן ויציב.
במהלך 42 שנות חיי התעסקתי ברעיונות עמוקים ובשאיפות נעלות, ואף על פי כן, אין לי אף לא מלאך אחד שישווה למלאך שנולד כשאבי הזמין פחם לאותה אשה חולה. יכולתי לראות את אבי קורץ לי, בתו שומרת המצוות, ממקומו המכובד בשמיים, ואומר: "הפתעה!"
נכתב לעילוי נשמתו של אבי, ישראל בן יוסף יהודה, ביום השנה ה-11 למותו.
(65) מאיר, 16/12/2018 08:47
הסיפור על הקרטיבים ממש ריגש אותי
צדיק אמיתי היה
(64) אשרייך, 11/5/2017 06:31
זכות גדולה
(63) איילה, 14/10/2013 19:21
זכרונות
פשוט מרגש. אל תסתכל בקנקן..............
(62) ישראל אברהם, 13/10/2013 15:11
"צדיק עם תנור"
מרגש לקרוא על אנשים של פעם. רבי אלימלך מליז'נסק תיאר צדיק בפרווה שדואג לחמם את עצמו לעומת צדיק שרואה שלאחרים קר, מחמם תנור לכולם... נראה שאביך ז"ל היה מהסוג השני תהיה מנוחתו עדן ישראל אברהם(, הר נוף
(61) יוסס, 7/10/2013 20:21
סיפור מרגש
קראתי אותו ודמעות פשוט זולגות לי מהעניים
(60) אנונימי, 7/10/2013 19:54
מרגש
תהה מנוחת אביך עדן
(59) יניב, 7/10/2013 16:27
תודה על המאמר
תודה על המאמר שכתבת בכשרון רב
(58) ריקי, 7/10/2013 05:12
היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה...
התרגשתי עד דמעות .. תודה על השיתוף..
(57) אנונימי, 6/10/2013 19:14
אבא
אומרים שאדם לא באמת מת אלא עד שהזיכרון האחרון עליו נשכח....אבא שלך השאיר הרבה זיכרונות ואת זכית להפיץ את אותם זיכרונות יפים ובזכות זה היופי של המעשים שלו עוד יתקיים הרבה זמן.
(56) אנונימי, 6/10/2013 16:08
זה מה שגרם לי לכתחילה לחזור בתשובה
בס"ד בשלב מסוים פתאום ראיתי את הדיסוננס המטורף בין הגדולה של מעשי ההורים שלי לעומת הבהמיות והאנוכיות שלי, ופשוט לא יכולתי לסבול את עצמי. אמרתי: "נלך להוראות היצרן" קרי לקב"ה ולתורה, כי רק הוא יכול לעזור לי. היה נראה לי הזוי שהם כאלה ואני כזאת, זאת למרות כל האהבה שהושקעה בי. ואני חייבת לומר, למרות שהשתניתי ברוך השם, ואני רואה התקדמות עצומה, עדיין האמת צריכה להאמר: אני עדיין לא מצליחה להשיב להם משהו מן הטוב שאני חייבת להם. אני מנחמת את עצמי שאולי במצוות עצמן אני קונה "פרישת תשלומים" זמן וקרדיט בכל זאת להצליח, ואני מתפללת לזה שלוש פעמים ביום (בלי נדר). ואני מתחננת לקב"ה שאצליח, יחד עם התשובה שאני עושה על כך שלא הבנתי שראוי היה לשוב בתשובה בכל מקרה, ולא רק בגלל מה שהניע אותי לכך לכתחילה. תודה על ששתפת בכתוב כאן, זו ממש זכות לקרוא את זה. תהא נשמתו של אביך צרורה בצרור החיים, ויהי רצון שצאצאיו יהיו לו לשמחה בבית העולמים ותזכו לשמח בראש ובראשונה את אבינו שבשמיים, ובזאת גם את אביך היקר כל כך.
(55) אנונימי, 6/10/2013 13:37
אבא יש רק אחד
איש מקסים עם בת נהדרת מאד התרגשתי. נתן לך ולנו מסר לכל החיים
(54) חגית, 7/8/2011 11:36
תודה
תודה על המאמר הזה ועל זה של תשעה באב. את מבטאה בהם בדיוק את שאני מרגישה כלפי אבי הטוב יחזקאל רול, זכרונו לברכה, שנפטר לפני כשלושה חודשים. זה עוזר לי בהתמודדות עם העצב שלי. חגית ברמן
(53) לילי, 14/12/2010 13:35
נפלא
כמו חלק מהמגיבים לפני, הגעתי במקרה למאמר הזה, המרגש. אני שמחה בשבילך שזכית להכיר את אביך ולהנציח אותו כך. אני חושבת שהוא היה שמח לדעת כמה השראה הוא ממשיך להעניק לאחר מותו. ועוד יותר מכך, היה מתברך בכך שאת, בתו, היא המאפשרת זאת. תודה לך ולאביך היקר. אגב, את כותבת יפה, וזה נוסף על התוכן המופלא, עלי והצליחי!
(52) זילי נחמיה, 22/11/2010 09:31
צדיק נסתר
כל כך נהנתי לקרוא על אביך ז"ל אין מה להגיד, צדיק נסתר היה. גם סבי ז"ל עשה זאת כשנולד בחו"ל וגם שעלה לארץ וירד מנכסיו, המשיך לתמוך באלמנות ונזקקים, הלוואי שנזכה לראות עוד יהודים נדיבים כאלה ולהמשיך את המסורת בעם היהודי של נתינה וקבלה.
(51) רק טוב, 21/11/2010 21:35
קראתי עם חיוך
נפלא. איזו זכות היתה לך ואיזו זכות יש לו כשאת רואה אותו באמת.
(50) שלומית, 21/11/2010 17:24
אביה
יש מורשת בעם ישראל,יהודי הוא יהודי עם לב ומעשים=והתורה אומרת נעשה ונשמע=אין הפרדה רחמנים בני רחמנים, זכית לצמוח בצל קורתו ולכן את שומרת תורה
(49) עידו אברהם זילברשטיין, 9/12/2009 06:02
מאוד מרגש לא יכולתי שלא לחשוב על אבי
איזו נדיבות מופלאה, איזו נשמה, תודה על הסיפור
(48) סימה, 8/12/2008 07:41
מרגש
ריגשת אותי עד דמעות
אין ספק שאביך הוא מלאך של מטה!
כאדם חילוני מסורתי שמנסה לעזור בקהילה
אני יכולה לומר לך כי אביך הוא בהחלט מושא להערצה עבורי.
זכית!!!
(47) אורלי בראל, 26/10/2008 11:45
על מלאכים ופרחי פוינסטיה-שרה יוכבד ריגלר
תבורכי על המאמר, קראתי אותו בשקיקה, זה כאילו כתבת על אבא שלי ז"ל, אביך ואבי אדם אחד, יש אנשים טובים בדרך, צריך רק למצוא אותם
(46) אדיר[22], 18/2/2008 13:53
מדהים
זה שאמרת שאביך לא האמין בעולם הבא ממש מפליא והדעה שלי זה שאביך היה איש שכולו חסד ומה שהיה חסר לו בשמיים זה תורה ולכן השם זיכה אותו בילדה שעושה לו את התיקון בנושא זה אשרך
(45) אני=]]], 13/1/2008 06:31
....
ממש נוגע ללב=]]]] נהנתי מכל רגע ורגע..=]]]]]]]] תמשיכי כך.. לאביו
(44) יפית, 13/9/2007 17:13
מאמר נפלא ! מרגש ! ונוגע ללב !!!
(43) מיכל, 14/5/2007 17:01
אדם מדהים, יש לי דמעות בעיניים
יו, המאמר הזה מדהים. כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמינו שהיינו רוצים לשנות את העולם. אבל בעצם, אנשים שמתנהגים כמו אבא שלך הם התקווה של העולם. אם כל אחד מאיתנו היה עוזר לשכנים שלו, ללקוחות שלו, לאנשים שמזלם פחות טוב משלו, העולם היה מקום הרבה יותר טוב. תחשבי כמה אנשים הוא הציל ממש, וסידר להם את החיים, וזה בלי ארגונים גדולים, ובלי הפגנות ובלי כלום. הוא פשוט עזר כמה שהיה יכול, ולא התעלם מאילו שהיו זקוקים לעזרה.
זה מזכיר לי משפט חכם שפעם שמעתי: בשביל שהרוע בעולם ינצח צריך רק שהטוב לא יעשה שום דבר. אם כולנו האנשים שבעצם רוצים להיות טובים, אם היינו מתנהגים כמו אבא שלך, לפחות קצת. עוזרים למישהו קשה יום למצוא עבודה, מוצאים לאדם בודד בת זוג. מלווים כסף למי שצריך וכו. הרי שהטוב היה מנצח.
(42) שרי עמר, 9/4/2007 05:10
כל הכבוד
מאמר מדהים
(41) ?, 16/1/2007 12:25
מרגש עד דמעות...
קראתי את המאמר פעמיים ובכל אחת מהפעמים בכיתי , אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי לבכות. המאמר ריגש אותי בצורה אדירה!
תודה!
(40) קרן אור רגב, 31/1/2006 02:52
תודה
יוכבד,
תודה רבה על המאמר שלך. אני לא יודעת מה זה היה בדיוק שגרם לי לקרוא ולבכות.
אני נמצאת בתקופה בחיים, שבה אני מחפשת את מה שנכון לי, ואני רואה שמה שנכון לי קשור בשילוב עם נתינה מעצמי. בכל פעם שזה לא קורה אני מרגישה חוסר שלמות, והרבה פעמים אני תוהה - איך לשלב את החיים, העבודה, השגרה - עם החיים הרוחניים העליונים, ה"השפעה" בנתינה. אני מוצאת לפעמים ניגוד בין "משרה רגילה" לבין כל אלה, והנה - כאן נתת לי תשובה בהירה, מרגשת, אמיתית, וכל כך כנה. אני מודה לך מאד ושולחת לך ברכת אהבה. הספור שסיפרת ממש גרם לי לחוש בקרבה של אבא שלך בחדר פה, איתי. תודה רבה. קרן-אור.
(39) סימה, 4/1/2006 17:21
מאמר מקסים ביופיו.אני נהנית לקרוא על מעשים טובים. החזיר אותי לבית אבא היות וגם אבי ז"ל היה עוזר לאנשים בסתר
רק שבקטן יותר, היות והיה שכיר.
(38) יצחק, 6/10/2005 13:36
זהו אחד המאמרים המפעימים ביותר שקראתי בימי חיי, מוסר ההשכל שהוא נותן משתווה לספר מוסר ממש. אני מבין מתוך הכתבה שהוא לא היה אדם דתי במלוא מובן המילה, אולם כל שורה זועקת כי היה יהודי! בחייו קיים תדיר את הפסוק 'מה ה' דורש ממך כי עם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך'. צר לי מאד שלא זכה להכיר את נועם המצוות שבין אדם למקום (ואם טעיתי עמי תלון משוגתי) אך יש ללמוד ממנו עד כמה אפשר להגיע במצוות שבין אדם לחבירו. יהי זכרו ברוך.
(37) עומר יונה, 17/7/2005 13:33
אם הייתי מלאך
הייתי בוכר שגנן עדן של הצדיקים מתאים לו
(36) פריאל רון, 27/6/2005 14:12
על מלאכים ופרחי פוינסטיה
תבורכי !
אביך היה צדיק אמיתי, שעשה את כל אשר עשה מתוך אמונה אמיתית ליעוד שלו ובמקרה שלו לעזור לנזקקים,בלי הבדלי לאום, גזע או מין.הוא היה העוזר של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
כל אשר העלת בכתבה _זו המצבה היפה ביותר שיכולים בן או בת להקים לזכר אביהם.
בברכה רבה
פריאל רון טבעון
(35) אסתי ריש, 9/8/2004 09:34
תודה
יש מלאכים ללא כנפיים...
שניתן לזהותם על פי ליבם ומבט עיניים
יש מלאכים שנמצאים לידנו
הם אולי בתוך המשפחה אולי חברנו
אולי זה המוכר בחנות או נהג האוטובוס
שתמיד יעזרו סתם כך בלי היסוס...
בדרך כלל המלאכים עושים עבודתם בסתר
הם לא עושים זאת בשביל הפרסום, הכתר
אבל הם זכים וטהורים ובעלי רצון לתרום
הם אלה שמגשימים לאחרים חלום...
חלום לשלום לתקווה
והם באמת מאמינים שניתן לפתור הכל באהבה
אביך היה איש שכזה...
הוא לא שפט אנשים על סמך צבע עור....
לא על סמך דת הוא היה באמת טהור
בטח היום הוא ואלוהים מנהלים שם ברקיע
אני מקווה לפגוש באביך וללחוץ לו יד
כשיומי יגיע....
(34) יעל, 4/8/2004 19:28
וואו
בחיים שלי לא קראתי משו כל כך עמוק
בשיא הרצינות
כל הכבוד לאבא שלך ז"ל כן יהי רצון שכל האנשים בעולם יהיו כמוהו ואז יהיה לנו עולם הרבה יותר טוב
(33) argo, 9/7/2004 03:07
אשרך ישראל בן יוסף יהודה שזכיתה.
אשרך ישראל שזכיתה לשבת במחיצתם של מלאכי השכינה . מי יתן וילכו בדרכך רבים, ומשיח בן דוד יבוא ויגאל את ישראל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן ואמן.
(32) סיגלית, 16/2/2004 13:22
אין מילים
כמה שזה נכון. אין לי ספק שאביך נמצא במקום שכולו טוב. תהיי נשמתו צרורה בצרור החיים.כתבתך מקסימה ונוגעת ללב מאוד
(31) שי כרמל, 24/1/2004 08:08
קבל החלטה עכשיו
בעודי קורא את הסיפור המדהים הזה, אני נעצר לפתע,עושה שיחת טלפון סוגר איזה עניין אישי,שלא הייתי מסוגל להחליט קודם לכן איך לנהוג,ובעקבות הסיפור הזה, נפלה בי ההחלטה איך לנהוג. תודה לאל גם על הסיפור וגם על ההחלטה...
(30) מנשה כהן, 22/1/2004 04:16
האמת בסופו של דבר
המאמר מדהים אמיתי ונכון.
בסה"כ אנו יוצרים את האור ואת במאמר זה יצרת אור גדול שיכול להאיר להרבה אנשים את הדרך או יותר נכון את משמעות המעשים הטובים.
תודה החכמתי!
מנשה דוד כהן
(29) ארנן, 22/1/2004 00:41
יפהפה.
אין לי זמן לתגובה ארוכה, רק רציתי להגיד שהסיפור יפהפה, הבנאדם הזה פשוט מדהים. איך שהוא התמודד עם חייו, שהיו חיים קשים כמו שזה נראה, זה פשוט מדהים. יהי זכרו ברוך.
(28) שירן מזרחי, 21/1/2004 16:42
המאמרים "רגשי אשם" ו"על מלאכים ופרחי פוינסטיה"
קודם כל תרשו לי להציג את עצמי :שמי שירן מזרחי בת 15 מחיפה, ישראל.
הסיפורים האלה מאוד נגעו לי ללב שלא נדבר על ההזדהות שהם גרמו לי להרגיש אבל החשוב מכל הם העבירו את המסר החשוב מכל :עזרה לזולת ,שלצערי הנוער של היום איבד ערך זה, אני אדם שאוהב לעזור אך לא תמיד מקבלים את זה ולכן הזדהתי מאוד אם הסיפורים והבנתי שעוזרים לא צריך לצפות לתמורה, אלא לתתת מכל הלב.
כל מה שאני מבקשת זה שתפיצו את המסר הזה בארץ :ארץ ישראל ,עוברת פה תקופה קשה מאוד ואנחנו צריכים להיות מאוחדים כי "ביחד נשרוד לחוד ניפול" אבל אנשים לא עוזרים פה אחד לשני ,בבקשה תעזרו לנו (לנוער) להבין את המסר שיזרום לנו בדם הרצון לעזור לזולת.
תודה רבה שירן מזרחי
(27) SUBARU, 21/1/2004 12:14
ראסמי יפה
למרות שלא קראתי עד הסוף (כי זה ארוך ואין לי כח) זה היה יפה ואני מאמין שההמשך שלא קראתי גם יפה... סומך עליכם!!!!!!!
(26) אבי שריד, 20/1/2004 06:06
יש צדיקים! ספרי משלי המקוון מוקדש לאדם דומה, ישראל שמרגד. תראו:
קישור
(25) שמעון, 20/1/2004 02:33
מעולם לא קראתי ספר.
מעולםלא קראתי ספר מראשיתו ועד סופו,
שמחתי מאוד לקרוא את הטקסט,
אני מזדהה עם רוב הכתוב ואני שמח שהיה אדם הדומה לי.
(24) קריסטינה, 19/1/2004 13:59
אני כל כך מתחברת עם זה!!!
עם לא נשים לב לחיי הקצרים שחייתי בנתיים (רק 13 שנה) ולעומת זאת שחייתי פה רק 5 שנים. אני כל כך מזדהה עם תחושותיה.
המאמר שכתבה מקסים!!!!!!
(23) יוסי, 19/1/2004 11:17
מדהים
אני בחור דתי , ואף פעם לא ראיתי את זה מהבחינה הזו.
(22) נתנאלה אייזנברג, 16/1/2004 12:41
דמעות של שמחה
שרה יקרה,
מאוד נהנתי לקרוא את המסה שהקדשת לאביך. יכולתי להזדהות עם סיטואציות רבות ואף לדמוע אל מול האמת העירומה. כעת כל שנותר הוא רק לאמץ כמה מהתובנות העמוקות שלימדת אותי בכתיבתך הסוחפת. בהוקרה, נתנאלה
(21) קובי, 14/1/2004 09:46
על מלאכים
הגב" שרה ממש עילוי נשמה,הזדהיתי עם המאמר דמות אצילית.
(20) אופיר, 13/1/2004 13:11
נוגע ללב.
כתבה ממש מעניינת ונוגעת ללב, אני ממש נהנתי לקרוא אותה ולהחכים ממנה.
ממש מרגש...
תודה.
(19) שיר ברנדס, 13/1/2004 07:58
אומנם אני בת 15 אבל כמה שאני חושבת על זה יותר אני רואה שאם עכשיו שואלים אותי "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה" יש לי תשובה ממש מובהקת - אני רוצה להיות כמו אבא שלך זכרונו לברכה. גורם לי להסתכל יותר טוב על העולם ולהסתכל איפה אני יכולה לתרום ולעזור למי שצריך. תודה רבה.
(18) חני כהן צדק, 13/1/2004 04:44
על האבא שראוי להערצה
אין ספק שכתבה כזו גורמת לך לשאול את עצמך "מה אני תורם לעולם" וכמה טוב אני מביא איתי בכל מה שאני עם כל מה שאני".
תודה מחני
(17) jaim levi, 7/1/2004 19:47
good
vri good
(16) jaim levi, 7/1/2004 19:47
good
(15) שושנה שאולי, 7/1/2004 08:44
אין מקריות בחיים
גלשתי באינטרנט לחפש מתכונים,וביציאה מאתר אחר לגמרי פתאום ולא שידעתי על קיומו של האתר בכלל
הופיע המאמר על אביך עליו השלום,ההפסד כולו שלי שלא זכיתי להכיר אדם כה נפלא,
הלוואי שירבו כמותו והארץ תהייה מלאה במלאכים,
(14) שניר, 3/1/2004 11:41
ממש מדהים ...
תודה שנתת לי כל כך הרבה חומר למחשבה ... ותודה שנתת לי להרגיש כמה מקסים היה אביך ... ואני בטוח שגם לך יהו המון מלאכים ... נתת לי המון חומר למחשבה מקווה שאולי אוכל לקחת לעצמי חלק מהתכונות הנפלאות שלך או של אביך ...
(13) סימה, 20/12/2003 16:26
תודה
תודה שהיתה לי הזכות לקרוא על האיש המופלא הזה.
אם בחרת לכתוב את הדברים לעיני כל סימן שאת מופלאה בעצמך.
מי יתן וירבו מלאכים טובים בקרבנו
(12) דורון, 18/12/2003 02:23
סיפור מרגש שמחמם את הלב
יופי של סיפור, התרגשתי מאוד ונהניתי
ועל זה נאמר: איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...
(11) רפי חתוכה, 15/12/2003 04:10
הסיפור - מקסים ומרגש. הכותבת - מחוננת ובעלת נשמה גבוהה
התרגשתי. הרבה חומר למחשב, לשיחות עם נוער
וסתם מבוגרים. מאלף. מתמרץ לנהוג כמו אביה של הכותבת: ר'אירווינג ישראל לווינסקי הצדיק. זוהי תמציתו של הפסוק:-
"עולם - חסד יבנה". אין ספק; זהו אחד מל"ו
(10) ריקי, 12/12/2003 11:11
אהבתי את המאמרים
בשיטוטי הגעתי לאתר והנהתי מהמאמרים תודה
(9) לירון, 3/12/2003 09:13
סיפור מרגש
הסיפור היה ממש מרגש למרות שהוא נשמע לא אמיתי אבל אני יודעת שהוא אמיתי כי אני בעצמי מאמינה שיש אנשים שיכולים להתקשר עם העולם הבא או עם מלאכים הלוואי שהיתי יכולה להתקשר עם מלאכים או אפילו לראות אותם לדעתי מלאכים הם יפים מאוד ממה ששמעתי לפחות.
(8) אלון, 23/11/2003 15:06
מרגש.
אני רוצה לציין שאני בן 15, (כן כן!!) והבנתי הכל פשוט קראתי ובכיתי ממש מרגש ומדהים!!!
הלוואי שיהיו עוד הרבה אנשים כמוהו.
(7) מור, 15/10/2003 11:22
סיפור מרתק
סיפור מרתק ומרגש.
הלוואי שהיו עוד הרבה אנשים כמוהו.
(6) גיל, 4/10/2003 17:51
מרגש
גיל בן 17.9 אז ככה אין לי מילים בכדי לתאר את שקראתי מהסיפור הזה רק ניתן לילמוד על הגדולה שקיימת באדם אם היה רק רוצה להוציא אותה..אז כן הירבו אנשים כאלה אמן ואמן וביחד נצליח ליצור לעצמנו עולם טוב יותר ....
(5) פלוני, 22/9/2003 06:35
לא רע !
זה הדברים שבסוף מודדים
בהם את האדם...
אני מאחל לעצמי להגיע לגן-עדן בכדי ללחוץ לו את היד.
(4) דני, 6/9/2003 05:31
תגובה למאמר על מלאכים ופרחי פוינסטיה
אני נער בן 17 שאוה באת הדברים האלו ומאמר זה מאוד נגע לליבי זה סיפור חיים כבד שניתן לילמוד ממנו הרבה מאוד וחבל באמת שלא כל אנשים כמו אביה של הילדה!!!
למרות שאני ב17 אני מבין את הסיפור במלאו
והיית רוצה לישמוע עוד סיפורים כאלו אז אם המערכת מוכנה לישלוח לי את זה באיי מייל אז אני מאוד ישמח
(3) ניר, 26/8/2003 00:00
תמשיכו
טוב , המאמר היה יפה ומרתק.רציתי להגיד שתמשיכו לחבר עוד מאמרים כאלה כי אתם מחזירים את האמונה לאדם.
תמשיכו.....
(2) דורון, 24/8/2003 00:00
מאמר מדהים
קראתי את המאמר עם דמעות בעיניים. אני מאחל לעצמי שאצליח להיות בן-אדם טוב כמו שהיה אבא שלך.
כל הכבוד על המאמר.
(1) יצחק, 24/7/2003 00:00
בני-אדם יכולים לייצר מלאכים. שיעור שלמדתי מאבא שלי
יפה