אבי לא האמין במלאכים. תפיסות רוחניות, ורעיונות שמעבר לחומר, לא עניינו אותו כלל. אך כשמת, ועמדתי ליד גופו המכוסה סדין בתא הקירור של חדר המתים, נדהמתי לגלות את גדודי המלאכים שסבבו אותו, וליוו את נשמתו לעולם הבא. ואני, בתו, דוגלת נלהבת ברוחניות, עמדתי שם, וקינאתי במקום בו הוא נמצא, בעולם שכולו טוב.

לפי היהדות, בני אדם יוצרים את המלאכים. כל מחשבה או מילה טובה וכל מעשה טוב מובילים ללידתו של כוח חיובי בעולם, המכונה מלאך. המלאכים מרחפים מעלינו כל ימי חיינו, ומלווים אותנו לאחר מותנו, למקום שאליו אנו ראויים. לעומת זאת, כל מחשבה וכל מלה רעה, כל מעשה מרושע, יוצרים מלאך רע- כח שלילי. גם אלו מרחפים מעלינו, ומשמשים כ"מקטרגים".

יכולתי לזהות את פניהם של רבים מהמלאכים שמילאו את אותו חדר קר, מרוצף אריחים לבנים בבית הלוויות. אחד מאותם בני הלוויה נולד בבקרים הגשומים, בהם אבי, בדרכו לעבודה, היה עוצר את מכוניתו לצד תחנת האוטובוס ומציע טרמפ לאנשים שנסעו לקמדן, ניו-ג'רסי.

אבי הציע לתוקף עבודה בחנות, כך שיוכל לחסוך כסף ולשלם עבור המוצרים שניסה לגנוב.

היה שם גם המלאך עם הפנס בעין, שאבי קיבל כשתפס מישהו ש"סחב" מוצרים מחנות הדראגסטור שלו, מעין בית מרקחת מורחב. שוטר שהיה במקרה בחנות עצר את האיש, אך אבי סירב להגיש תלונה. לחילופין, הוא הציע לתוקף עבודה בחנות, כך שיוכל לחסוך כסף ולשלם עבור המוצרים שניסה לגנוב.

זיהיתי עוד מלאך, שנולד ביום חורף קר, כשנסעתי עם אבי מהדראגסטור הביתה. אבי הביא מדי יום תרופות לביתם של אנשים שהיו חולים מכדי להגיע בעצמם לבית המרקחת. מיהרתי לחזור הביתה באותו היום, ואבי הבטיח לי שיש לו רק שליחות אחת לעשות. הוא נסע לבית מט ליפול בקמדן, שהפכה להיות שכונת עוני שחורה, ונעלם לתוך הבית. כשהופיע אחרי רבע שעה, רתחתי מזעם.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" הקשיתי.

אבי, שמעולם לא הסביר את עצמו, אבל כנראה לא רצה להקשיב לנאום התוכחה שלי, ענה בפשטות: "הבית היה קפוא. לא פלא שהאשה הזאת חולה. ניסיתי להתקשר לחברת הפחם, במטרה להזמין עבורה פחם, אבל הקווים היו תפוסים עד לפני דקה".

עולם ללא זרים

בסמוך לגופו של אבי ריחפו מלאכי הפוינסטיה, פרח חג מולד מסורתי. לעתים רחוקות בלבד היה חג המולד יום חופש עבור אבי. חנות הדראגסטור היתה פתוחה שישה ימים בשבוע, וביום ראשון, ללא יוצא מן הכלל, אבי היה יוצא מן הבית לכמה שעות, כדי לסיים את עבודת השבוע החולף. למרות זאת, במקום לנוח בחג המולד, שבו, כיהודי, לא היה לו מה לעשות, הוא נהג למלא את מכונית הסטיישן שלו בפרחי פוינסטיה. את רובם שלח לשחורים העניים ולנשים הפורטוריקניות שהתגוררו בשכונה בה שכנה חנותו.

כשאחי ג'ו היה בשנות העשרה שלו, הוא היה זה שהלך והביא את פרחי הפוינסטיה לאותם בתים. רבות מהנשים, שלא היה להן בעל, והיו מטופלות בילדים רבים, אמרו לג'ו שפרחי הפוינסטיה היו הדבר היפה היחיד שקיבלו במהלך השנה.

אחת מהנשים שקיבלו את הפוינסטיה באופן קבוע היתה אשה שסבלה מטרשת נפוצה, וחיה במוסד סיעודי. מדי שנה היה ג'ו מביא את הפוינסטיה לחדרה, מניח אותה על השולחן, וממלמל "חג מולד שמח". האשה המשותקת היתה עוקבת אחריו בעיניה, בלי יכולת אפילו לנוד בראשה לאות תודה. לבסוף, בחג מולד אחד, שאל ג'ו את האחיות מיהי אשה זו. הן סיפרו לו שהיא היתה אשה עשירה, בת טובים, שהיתה מאורסת ועמדה להנשא. כשהמחלה התפרצה, ארוסה ביטל את האירוסין, הכסף הוצא על רופאים וטיפולים, ובסופו של דבר, משפחתה התנתקה ממנה. האחיות סיפרו לג'ו כי כרטיס הברכה, והמתנה היחידה שקיבלה אשה זו במהלך השנה, היו הפוינסטיה והברכה המצורפת, שאבי שלח לה.

לאחר שג'ו הלך לקולג', אבי ביצע את משלוחי הפוינסטיה בעצמו. אבי, שסבל מעודף משקל, מוורידים ברגליים בשל עמידה בחנות מאז 1925, ומדלקת פרקים שגרמה לכאבים עזים עם כל תנועת רגל, הביא את פרחי הפוינסטיה בעצמו, עד שפרש, בגיל 75.

אחת מפינות חדר הלוויות היתה מלאה במלאכי ספריה.

אחת מפינות חדר הלוויות היתה מלאה במלאכי ספריה. לאחר שאבי פרש, הוא התנדב בספריה המקומית. תפקידו היה להביא ספרים לאנשים שהיו מרותקים למיטתם. שעון על מקלו, צולע בגלל דלקת הפרקים, הוא נאלץ תכופות לטפס בגרמי מדרגות כדי להגיע לדירותיהם הנידחות של אנשים שהיו לרוב צעירים ובעלי בריאות טובה משלו. אנשים שפשוט נגמרו להם התירוצים לצאת מהמיטה.

אבי היה קשוב לכל אחת ואחת מבעיותיהם. אם אדם סבל כאבי גב איומים, אבי לקח אותו, באותו רגע, בלי תור, אל האורתופד שלו. אם אשה חשה שהיא אינה חשובה לאף אחד, אבי סייע לה להגיע לקלפי ביום הבחירות ושכנע אותה בחשיבות קולה.

אבי חי בעולם שבו אין זרים. הוא לא יכול היה לעמוד בתור לסופרמרקט או לשבת לשולחן במסעדה, בלי לפתוח בשיחה עם האדם הזר שעמד לידו. חוסר התחשבותו בפרטיותם של אנשים תמיד הביכה אותי נורא. אולי האירי הצעיר בשולחן הסמוך היה מעדיף לשוחח עם משפחתו מאשר עם יהודי קרח איתו לא היה לו דבר במשותף.

אך תמיד, ללא יוצא מן הכלל, אבי מצא נקודת חיבור. לאירי היה דוד רוקח, או דודה שסיימה את תיכון קמדן יחד עם דודתי ב-1929, או שהרופא של ילדיו היה ד"ר הנסון, חברו הותיק של אבי, או שהוא בילה פעם באותו בית-המלון שבו נפש אבי קיץ אחד. עד שהמלצרית הביאה את החשבון, או עד שהגענו לקופה, אותם אנשים, שהיו זרים עד לפני רגע, חייכו בחמימות, כאילו מצאו דוד אבוד. מה?! שכחו לספר לאבא שלי שבמחצית השניה של המאה ה-20, ניכור הוא התפיסה החברתית השלטת?

נתפס כאויב?

על אף שאבי חי את כל 86 שנותיו במאה זו, הוא מעולם לא היה איש המאה ה-20. כשהייתי בשנה ג' בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברנדייס, והתווכחתי איתו על סוגיה סוציולוגית, הוא הפליא אותי באומרו שהוא מעולם לא האמין בסוציולוגיה או בפסיכולוגיה. הוכיתי תדהמה. האם סוציולוגיה היא מעין דת מוזרה שהוא יכול לבחור אם להאמין בה או לא?

בסוף שנות השישים, נלהבת מרעיונות שמאליים, תקפתי אותו, בתור בעל חנות, על דיכוי המעמדות הנמוכים, וציטטתי סטטיסטיקות על הרעב באמריקה. אבי ענה לי בכעס: "שטויות! אם מישהו סובל מרעב בקמדן, הוא צריך לבוא אליי או לכומר בכנסיה ברחוב סטיבנס".

העובדה שיש בעיות חברתיות שנדיבותו של שכן טוב לב כמוהו אינה יכולה לפתור, היתה מעבר לתפישתו של אבי. היום, שלושים שנה לאחר מכן, אני תוהה אם הוא צדק.

בברנדייס, השתייכתי לתא של השמאל הרדיקלי, "סטודנטים למען חברה דמוקרטית". עמדתי לצד המיעוטים, ולצד חקלאי העולם השלישי המדוכאים, במאבקם נגד המימסד הבורגני השמרני של אמריקה. לכן הופתעתי כשנכנסתי פעם במקרה לחנותו של אבי, וראיתי נערה שחורה מבקשת ממנו בלחש לדבר איתו בפרטיות.

אם אני ראיתי בו אויב, איך יתכן שהיא לא ראתה אותו ככזה?

כששאלתי אותו מאוחר יותר מה היא רצתה, הוא ענה לי כלאחר יד (שכן, זה היה ככל הנראה, ענין שבשגרה) שהיא חשבה שיש לה מחלת מין, והתייעצה איתו מה לעשות. מדוע נערה שחורה, בתקופתם של ה"פנתרים השחורים", תנועת השחרור הלאומית של השחורים באמריקה, מתייעצת עם רוקח יהודי, שמרן, לבן, בן המעמד הבינוני? אם אני ראיתי בו אויב, איך יתכן שהיא לא ראתה אותו ככזה?

בהזדמנות אחרת, הגעתי לחנותו בבוקר קיץ אחד. חמש או שש נשים שחורות, אמהיות למראה, שישבו ליד הכניסה לחנות, קיבלו את פני אבי ופיהן מלא ביללות וקריאות גנאי: "אנחנו לא מדברות איתך יותר, אדון לוינסקי".

"אתה רשום בפנקס השחור שלנו, דוקטור".

תהיתי כיצד נפגעו אותן נשים מהחספוס האופייני לאבי או ממזגו החם. הוא התעלם מהן, ופנה היישר לדוכן בית המרקחת. אך קובלנתן הטרידה אותי. ניגשתי אליהן ושאלתי אותן מה עשה להן אבי.

אחת מהן ענתה: "אתמול אחרי הצהריים הוא אמר למוכר הגלידה לתת קרטיבים לכל הילדים בשכונה על חשבונו. אנחנו האימהות היינו צריכות לאסוף את כל עטיפות הקרטיבים. אנחנו לא מדברות איתו יותר", וכולן געו בצחוק.

כאשר פרצו מהומות גזעיות בשנות השבעים ברחבי ארה"ב, הן לא פסחו גם על רובע העסקים של קמדן. המתפרעים החלו את דרכם בקצהו האחד של ברודוויי, הרחוב הראשי, ושרפו ובזזו את כל החנויות, בזו אחר זו. הם הציתו את חנות התכשיטים הסמוכה לחנותו של אבי, והחריבו אותה עד עפר. ואז הגיעה תורה של חנותו של אבי. לפי אחת העדויות, אחד המתפרעים צעק: "אל תגעו בחנות הזאת. הוא חבר שלנו". ההמון הזועם עקף את חנותו של אבי, והלך להרוס ולשבור את חנות הנעליים הסמוכה. מחווה מקפיאת דם ל"דוקטור", כפי שכינו אותו. כשענני העשן התפזרו, חנותו היתה היחידה לאורך כל רחוב ברודווי, שנותרה בלי שריטה.

מחברת עבה

אבי לא היה אדם עשיר, אך הוא נתן והלווה כסף, אם רק היה לו. בזמן מלחמת ששת הימים, כשיהדות ארה"ב נרתמה לסייע לישראל, אבי, ששני ילדיו למדו בקולג'ים פרטיים ויוקרתיים, גילה שאין לו כסף לתרום למדינת לישראל. הוא הלך לבנק ולווה 4,000 דולר שאותם תרם לקרן החירום של ישראל. לאחר מכן, כשהקהילה היהודית המקומית אספה כסף למען בית אבות, אבי לקח משכנתא שניה על ביתו, כדי לגייס סכום ראוי לתרומה.

אבי הלווה כסף בקביעות לכל אחד מלקוחות הדראגסטור שביקש ממנו הלוואה. רובן הגדול של הלוואות אלה מעולם לא הוחזר. כשישבנו שבעה על אבי, סיפר לנו קארל, הרוקח האיטלקי שקנה ממנו את הדראגסטור כי כאשר אבי העביר לו את החנות, הם נתקלו במחברת עבה, מלאה רשימות. קארל שאל אותו לפשר הדבר. אבי ענה שאלו הן ההלוואות שמעולם לא הוחזרו. קארל שאל מה שוויין. אבי השליך את המחברת לפח, משך בכתפיו וענה: "לאין ערוך".

כשקארל רכש את הדראג סטור, עורך הדין שלו ועורך הדין של אבי קבעו את הסכם הרכישה. לאחר החתימה, בעודם הולכים למכונית, אמר לקארל עורך הדין שלו: "בזבזת את כספך הרגע".

קארל בלע את רוקו. עורך הדין המשיך, "עם האיש הזה, מספיקה היתה לחיצת יד... ".

יום לאחר מותו של אבי, בא הרב, שאמון היה על ההספד, לדבר עם משפחתנו על ההכנות ללוויה. מובן, הוא הכיר את אבי היטב, שכן אבי, אירווינג ישראל לווינסקי היה אחד מעמודי התווך של בית הכנסת, וליווה את אמי לתפילת השבת מדי שבוע. על אף היכרותו, שאל הרב מספר בני משפחה שנאספו בסלון, אם יש משהו מיוחד שנרצה לכלול בהספד.

ואז התרחש דבר מדהים. כל פעם שאחד מבני המשפחה נזכר במעשים הטובים של אבי, שבהם נכח באופן אישי, הסתבר לכל השאר, כי מעולם לא ידעו על כך. אבי מעולם לא סיפר על הדברים שעשה, אפילו לא לאימי. הוא היה אדם מחוספס, חם מזג, שקולו רם. חסרונותיו היו גלויים לעין, ותכונותיו הטובות היו נסתרות. ידענו שהוא היה איש נדיב ושעזר לאנשים רבים, אבל אפילו אלה מבינינו שהיו קרובים אליו במיוחד, לא ידעו אילו סכומים הוא הלווה, כמה עבודות הוא מצא לאנשים מובטלים, כמה אנשים הציל.

הדרך לשמיים

אבי לא האמין בחיים שלאחר המוות, או בעולם הבא. הוא לא ציפה לתמורה על כך שהסיע אנשים בגשם, או שמצא עבודות לבני לקוחותיו מהשכונה. הוא בוודאי התפלא מאוד למצוא את עצמו עולה לעולם הבא, מלווה בגדודי מלאכים מוכרים. שקועה במחשבות ליד גופתו בחדר המתים הקר, מצאתי את עצמי אומרת: "הפתעה, אבא!"

מצאתי את עצמי אומרת: "הפתעה, אבא!"

אך היתה לי התגלות נוספת באותו חדר מלא מלאכים. ראיתי במו עיניי, כמה חשובים המעשים. על אף שלמדתי תורה במשך חמש שנים, וידעתי שיהדות היא דת שפחות מדגישה את הרגש והאמונה, ומתייחסת יותר למעשים, לקיומן של מצוות מסוימות, העדפתי לחיות בעולם שמימי של בינה ורוח. כשעמדתי ליד גופתו של אבי, והתבוננתי בפניו הקורנים, נדהמתי לראות מי הוא הפך להיות, בזכות אותם מעשים בלבד.

דרכו של אבי לשמיים היתה מרוצפת בפרחי פוינסטיה ובעטיפות קרטיבים. ואם היה שם בור שנוצר בגלל האמונה שלא החזיק בה, או במצוות שמעולם לא למד לקיים, הרי שאותו ספר הלוואות שמעולם לא הוחזרו, ניצב מעליו כגשר איתן ויציב.

במהלך 42 שנות חיי התעסקתי ברעיונות עמוקים ובשאיפות נעלות, ואף על פי כן, אין לי אף לא מלאך אחד שישווה למלאך שנולד כשאבי הזמין פחם לאותה אשה חולה. יכולתי לראות את אבי קורץ לי, בתו שומרת המצוות, ממקומו המכובד בשמיים, ואומר: "הפתעה!"

נכתב לעילוי נשמתו של אבי, ישראל בן יוסף יהודה, ביום השנה ה-11 למותו.