היתה לי היום תחושה, שעבר די הרבה זמן מאז דברתי עם אמא לאחרונה. רציתי לעדכן אותה בכל מה שקורה אצלנו פה בירושלים, לספר לה מה קורה עם הילדים שלנו, ואיך הבת שלנו, אביה, מסתדרת חודש לאחר נישואיה.

ואז נזכרתי.

אינני יכול להתקשר יותר לאמא שלי ולפטפט אתה בנחת. היא נפטרה לפני כמעט חודש, ולעולם לא אדבר אתה שוב.

לרגע קצר, מציאות מותה של אמי הממה אותי. אמא שלי היתה עוצמתית, מלאת חיות, עקשנית וישירה, אישה שנוכחותה עוררה כבוד. איך יתכן שהיא הלכה לה, פשוט ככה? לא נראה לי שזהו שלב של הכחשה, אלא שאמי פשוט הקרינה כל כך הרבה התלהבות וחיוּת, שקשה להאמין שהיא כבר לא פה. זה לא נראה הגיוני.

אבל זו המציאות, והיא מחלחלת לתוכי אט אט.

אמא שלי, מירטל (הדס) קופרשמיט, הייתה בת 83. אבי, ד"ר הארווי קופרשמיט, חגג את יום הולדתו ה-83 כשישבנו שבעה בטורונטו – הפעם הראשונה מזה 15 שנים שכל המשפחה הייתה יחד. באוגוסט הזה, הוריי עמדו לחגוג את יום השנה ה-63 לנישואיהם.

הרשו לי לשתף אתכם בכמה דברים שקשורים באמי ובימיה האחרונים.

המשפחה בראש

המשפחה תמיד עמדה בראש מעייניה של אמא, והיא שאבה סיפוק אדיר מתפקידה כאם וכרעיה. הראשון בחשיבותו היה אבי, שאותו היא העמידה על בלימה ("תשאלו את הארווי", היא הייתה אומרת לאנשים, "הוא יודע הכל"), ואחריו באו חמשת ילדיה (שהיינו כולנו מתחת לגיל שש כשאחי הקטן נולד– דבר בהחלט לא מצוי אצל יהודים לא דתיים בשנות הששים).

כשאבי, שהיה רופא משפחה, רצה לחזור ללימודים כדי להתמחות באנדוקרינולוגיה, אמא שלי עודדה אותו, למרות שהיא הבינה היטב שמשמעות הדבר היא שבשלוש השנים הבאות הוא כמעט לא יהיה בבית. אבא שלי, מצדו, היה עוזב הכל בשש בערב בדיוק, בא הביתה כדי לאכול עם המשפחה, וחוזר לבית החולים.

אמא שלי הייתה מלכת המשפחה, והמטבח שלה היה משרדה המלכותי. כיסא המלכות שלה היה בראש שולחן האוכל, שסביבו היינו מתכנסים לסעוד יחד מידי שבת. עשרות שנים אחר כך, כשכל המשפחה הייתה חוזרת ומתכנסת סביב אותו שולחן (אירוע נדיר במיוחד, משום שאחי ואני גרים בארץ), היא הייתה תמיד מתרגשת, ומזילה דמעות של שמחה ונחת.

מנהיגה בקהילה יהודית

בנוסף לגידול משפחה, הייתה לאמי מעורבות פעילה בענייני הקהילה, והיא קיבלה על עצמה תפקידי מפתח בקהילה היהודית בטורונטו. כשהיינו קטנים היא עמדה בראש ועד ההורים והייתה נשיאת סניף הדסה –ויצ"ו בקהילה. היא הייתה יו"ר הבזאר של הדסה - מכירה שנתית שגייסה סכום של מיליון דולר לטובת הארגון. ובהמשך היא הפכה גם לנשיאת הדסה-ויצ"ו טורונטו.

בשיחות הטלפון לגיוס תרומות – אותן היא הייתה עורכת דבר ראשון בבוקר, כשהיא יושבת בחלוקה ליד שולחן האוכל - היא הייתה הופכת לאשת עסקים קשוחה. אי אפשר היה לעמוד מול המקצועיות והסמכותיות של אמא. פשוט לא אומרים "לא" למירטל קופרשמיט.

בשבעה, אישה שמאוד מעורבת בקהילה היהודית של טורונטו, אמרה לי שאמא שלי הייתה המנטורית שלה. הופתעתי. מסתבר שלפני כמה עשורים, אמא שלי מצאה צורך להכשיר את הדור הבא של נשים יהודיות שימלאו תפקידים פעילים בקהילה. לשם כך היא ארגנה משלחת לישראל, בתנאי מוקדם שהמשתתפות יפעלו למען הקהילות שלהן ויקבלו על עצמן תפקידי הנהגה בחזרם לגולה.

לדבר גלוי וברור

אמא שלי תיעבה העמדת פנים, והיא ידעה לחדור מבעד לשריון ההגנה של אנשים, ולהבחין ממה הם עשויים באמת. היא מעולם לא התביישה להביע את דעתה, ולא משנה עם מי היא דיברה.

בשנת 1979, כשאחי אריק החליט להישאר בירושלים וללמוד בישיבת 'אש התורה', אמא שלי, כמו לביאה המגוננת על גוריה, טסה לירושלים לפגוש את הרב נח וינברג ע"ה, ולברר מהי הישיבה הלא מוכרת הזאת. אחרי שהרב וינברג נפגש עם אמי, הוא אמר לאחי, "בכל שנותי כרב, אף פעם לא דבר אלי מישהו בצורה כזאת!"

זאת הייתה תחילתו של הקשר בין הורי לרב נח. הוא רחש כבוד רב להורי, והם רחשו לו כבוד והערכה.

בתקופה הסוערת הראשונה, אריק אחי שאל את אמי: "מה כל כך מפריע לך שאני מתעניין ביהדות? זה לא סמים או כת, זאת אותה יהדות שכל כך חשובה לך."

תשובתה של אמי פתרה את התעלומה. "אני לא רוצה שהרב נח יתפוס את מקומו של אביך כגבר החשוב ביותר בחייך." מאחורי ההתנגדות עמדו אהבתה והערכתה של אמי לאבי.

"אף אחד לא יוכל להחליף את מקומו של אבא", ענה לה אחי.

ימיה האחרונים

חודש לפני חתונתה של בתי, התברר שאמי חולה ושהוריי יאלצו להפסיד את השמחה המשפחתית הגדולה הראשונה בירושלים. בתי, שהייתה מאוד קרובה לסבתה ובמידה רבה גם דומה לה, התאכזבה קשות.

אשתי ואני טסנו לבקר אותה אחרי השבוע של השבע ברכות, יחד עם אחי ואשתו. אמי הייתה בבית עם טיפול סיעודי, ואנחנו זכינו להיות איתה בשבוע האחרון בחייה. היא סירבה לקחת תרופות נגד כאבים כדי לא לערפל את הכרתה.

לפני שאחי ואשתו חזרו לירושלים, היא אמרה: "תביאו את מוישי". בנו של אריק, מוישי, הוא בכור הנכדים, ולאמא שלי יש איתו קשר מאוד מיוחד, שהחל כבר שהוא היה תינוק בעריסתו. חודשיים אחרי לידתו, אריק ואשתו הגיעו אל הורי ובזמן הביקור גיסתי התאשפזה בבית החולים באופן פתאומי, היתה זקוקה לניתוח והחלמה, וכך יצא שבמשך חודשיים שלמים, אמא שלי הפכה לאמו המאמצת של מוישי. היא הייתה מטפלת בו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, עוטפת אותו היטב בכל יום בחורף הקנדי הקר, ומביאה אותו להנקה אל אמו בבית החולים, ואפילו פעם אחת לא נתנה לגיסתי להרגיש שקשה לה.

בתקופה זאת, בה אמי טיפלה במוישי, נוצרה ביניהם קשר מיוחד במינו, וכעת רצתה לראות אותו בפעם האחרונה לפני מותה.

עשרה ימים אחר כך, אריק חזר עם בנו, שהיה כעת גבר נשוי עם ילדים משלו. הם הגיעו ביום חמישי בלילה, ובשלב זה אמי הייתה מאוד חלשה. כשהם נכנסו לחדרה היא פקחה את עיניה, חייכה ואמרה: "מוישי!"

ב-5:30 בבוקר למחרת, אמי נפטרה בשלווה. על פי ההלכה היהודית, אין להשאיר לבד את גופת הנפטר מרגע הפטירה ועד לקבורה. בספרי קבלה כתוב שהנשמה מרחפת מעל לגוף, ועלולה לחוש בלבול ומבוכה כשהיא לבד. השומרים, שמשגיחים על הגופה, אומרים פרקי תהלים, שמנחמים ומרגיעים את הנשמה. ובעוד אבי ואחיי מתארגנים ואני טס בחזרה לחו"ל לקראת ההלוויה, מוישי זכה לשמור על אמא, סבתו, כשאף אחד אחר לא היה יכול לעשות זאת, ובכך גמל לה על החסד שעשתה עמו לפני שנים.