אני זוכרת היטב את פניה, כמעט כאילו ישבה כעת לפני. שיער קצר, מתולתל, פנים מאורכות, רזה ולבושה בקפידה.

ישבנו מולה, אני ואמי היקרה. אני הייתי אז בת חמש עשרה, צעירה המנסה להתקבל לתיכון לאומנויות ידוע שם. הגעתי אופטימית עם תקוות מרובות. ידעתי שמקומי בתחום האומנות, וחפצתי בכל ליבי להתקבל למקום היכול לקדם אותי גם בעתידי המקצועי.

המנהלת הזקופה חייכה ופנתה לאמי: "הייתי שמחה לקבל אותה. אני בטוחה שהיא מוכשרת. אבל עם ציונים כאלו אין לה מקום בבית ספרנו".

התגברתי על ההתעלמות ממני, והעזתי: "אני מודעת לכך שהציונים אינם טובים. אך אני יכולה להבטיח לך שאני אשפר אותם".

"היא מזכירה לי את הבן שלי", המנהלת צחקה לעבר אמי, "גם הוא כל שנה מבטיח לשפר את הציונים. אבל הוא לא מצליח. עם כזאת תעודה, גם אם הציונים ישתפרו במעט - זה ממש לא מתקרב לציפיות שיש כאן בבית ספרנו".

"אל תשווי אותי לבן שלך", אמרתי, "אני אדם אחר. את לא מכירה אותי. אם תתני לי סיכוי תראי שאני באמת א..."

עכשיו היא ממש כעסה, התרוממה מכיסאה, הטיחה בי שאני חוצפנית איומה ושאצא מיד משטח בית ספרה.

יצאנו בשקט, אני ואמא.

מספר דקות פסענו בשתיקה.

"את יודעת," פתחה אמא, "אני שמחה שלא התקבלת. לא הייתי רוצה שתלמדי במקום עם יחס כזה. ואני שמחה שדיברת. את צודקת, את באמת לא הבן שלה ומגיעה לך הזדמנות בזכות עצמך".

"נכון, ואני באמת מתכוונת להוציא מעכשיו רק מאיות. בכך אני בטוחה". המשכנו לפסוע בשתיקה. נזכרתי בבית הספר לאומנויות הקודם בו ביקרתי. גם שם לא היה סוף טוב. אמנם מרכזת מגמת המוזיקה מאד העריכה את כשרונותי, אבל כאשר הגענו לחדר המנהל, הוא ישב שם עם פרצוף זועף. בקצה השולחן המאורך עמדה תעודתי מלאת הנכשלים, למען יקל עלי לקחתה ולברוח בזריזות.

"אני רק רוצה לשאול אותך", הוא אמר, "מאיפה היה לך האומץ להגיע לכאן עם תעודה כזאת." ומבלי לחכות לתשובה המשיך: "פשוט קחי את התעודה, ולכי לך לדרכך".

הודיתי לו, כמו לכולם, והמשכתי לדרכי בחפץ לב, ביודעי שאני - את שלי עשיתי. אני ניסיתי.
 

***

התקבלתי בסופו של דבר לתיכון קטן בפרוורי העיר. מבחני הכניסה לאותו תיכון הצחיקו אותי עד דמעות. להלן שאלה אמיתית לדוגמא:

מה עושה פרה?

א. מו.

ב. האו.

ג. הפרה עושה חלב.

ד. כל התשובות נכונות.

מובן שעברתי בהצטיינות.

סיימתי את התיכון החמדמד הזה עם תעודת הצטיינות. למזלי התיכון היה קטן, שתי כיתות מכל שכבה בלבד, כך שההשקעה בכל תלמיד הייתה מעבר למצופה. הוצאתי מאיות, ואם היה בונוס קטפתי גם אותו. וכל זה – מבלי ללמוד בכלל. נותרתי אותה אחת מרחפת, וזה אפילו היה הכינוי שלי בפי כל. ההבדל היה בכך שידעתי שאצליח, ושהשתדלתי קצת יותר להקשיב. גם בבחינות הבגרות, שהם מבחנים כלל ארציים, הצלחתי להצטיין - והכל בכוח הרצון והמחשבה.
 

***

מה שאני רוצה להגיד פה, זה שכל אדם יכול להיות כל דבר שהוא חפץ, אם רק יאמין בעצמו ולא יקשיב לסטיגמות שמנסים להדביק עליו.

והנה מצאתי קטע יפה בנושא. הידעתם ש:

על תומס אדיסון אמרו בבית הספר, שהוא מקרה אבוד. בנוכחותו של הילד, אמר המורה למפקח כי אין טעם שיבוא עוד לבית הספר.

על אברהם לינקולן אמרו, שהוא חולם הרבה ושואל שאלות טיפשיות.

על וודו ווילסון, נשיא ארה"ב – "בגיל עשר רק התחיל לקרוא ולכתוב. אין לצפות ממנו יותר מידי".

על איינשטיין – "תלמיד גרוע מאוד. איטי, בלתי חברותי וחולם בזמן השיעור".

על זמר האופרה קרוזו - אמרו שאין לו קול.

על לואיזה מיי אלקוט - סופרת אמריקאית ידועה – אמר עורך ספרותי שהיא "לעולם לא תהיה מסוגלת לכתוב ספרות פופולרית".

היבט מעניין של האוטוביוגרפיות האלו הוא שבלי כל ספק, כל אחד מהאישים האלה הגיע למסקנה שהדמויות הסמכותיות בחייו לא יקבעו את גורלו (מתוך "כוחה של אופטימיות", מאיר לירז.)

הבחירה היא שלנו!

בתור בני אדם אנו בוחרים את מחשבותינו ודרכינו בעולם. בכך נבדלנו מבעלי החיים, לנו יש את זכות הבחירה, רשות האמונה, היכולת להציב לעצמנו יעדים ולהגיע אליהם.

גם אני יכולתי ליפול מכל הכישלונות שחוויתי, להרים ידיים בייאוש מעצמי ומהעולם, והאמת שעד עכשיו אין לי מושג איך הייתי כל כך בטוחה שאני מתעתדת להוציא מאיות. מהיכן שאבתי אומץ להגיד בגלוי: כן, אני עם האפסים שם, אני הולכת להוסיף אחד ענק לפני הכל. לא היה לי משהו להסתמך עליו, להתבסס עליו, התחלתי דרך חדשה כשרק דבר אחד מלווה אותי בה – האמונה.

אני מאמינה שכל אדם, בכוח הרצון, יכול להיות כל מה שיחפוץ. השאלה היא – עד כמה אתה רוצה, ועד כמה אתה מאמין בעצמך.
 

***

בגיל שלושים עשיתי הסבה מקצועית, מאם לארבעה ילדים העובדת במזכירות, למקצוע הדרמה. נרשמתי ללימודי משחק, עם כל העול והנטל של הבית. אני לא צריכה לתאר אפילו את תגובות הסביבה, "איך את מעזה", ממה תתפרנסי עכשיו", "מה את חושבת שתהיי – ג'וליה רוברטס?!" ועוד כהנה וכהנה תגובות לא אוהדות, בלשון המעטה.

אבל ידעתי שיש לי מטרה. שיש לי אהבה חדשה, והיא – הבמה. שכעת הגיע זמני להוציא מה שפעם בתוכי כבר שנים, ולתת לו מקום. ואם לא עכשיו – אז אימתי.

למדתי שלוש שנים. בין שנה אחת לרעותה, עלו בי חששות – האם אצליח לסיים את השנה? איך בדיוק אלמד גם בשנה הבאה? מהיכן אממן לימודים אלה?

אך כל שנה ראיתי מחדש במו עיני איך נפתחות בפני דלתות, ואני ממשיכה לפסוע ולהצליח. בתום שנת הלימודים הראשונה, הצטרפתי לחברה לספסל הלימודים והפכנו לצמד. הייתה לנו הופעה אחת בלבד, מאוד מושקעת, שגרפה הדים חיוביים יותר ממה שציפינו.

ובדיוק אז שותפתי נאלצה לפרוש מסיבות שאינן תלויות בי או בה או בכל גורם אנושי – ולצערי שוב הייתי בהליכי חיפוש.

לאחר שנה ומחצה התקבלתי לקבוצת תיאטרון מצליחה, ועד היום אני מופיעה בה. אני עדיין מפלסת את דרכי בתחום, כמו כל שחקנ/ית, זהו סוג של מקצוע שתמיד צריך לשאוף ולהתקדם בו. אבל כשאני מסתכלת לאחור, אני חושבת לעצמי כמה טוב שלא נכנעתי. שהמשכתי ללכת בדרך בה האמנתי, שהמשכתי להאמין בעצמי על אף הקשיים והביקורת הסביבתית, ושכיום אני זוכה לעסוק במה שאני הכי אוהבת, ויכולה לתת לאחרים בשמחה ממה שהשם נתן לי.
 

***

אני רוצה לחזק את כל מי שקרא אותי, כל מי שנמצא באמצע הדרך, כל מי שמנסה לשנות, לעשות, ללכת בדרך חדשה:

בכל מה שבחרתם לעבור, הכי חשוב שלא תאבדו את הכוח הכי גדול שלכם – והוא אתם עצמכם. את התומך הכי גדול שיכל אי פעם להיות לכם.

האמונה בדרככם.

בהצלחה!

 

 

 

התמונה באדיבות האמנית אורית מרטין