כששמעתי את החדשות הנוראות, הייתי בבית קפה, והמשפט הבזיק על איזה מסך שריצד שם. המילים קרעו את לבי: "גופותיהם של שלושת החטופים נמצאו". לא! לא! אני רוצה לצרוח. רציתי למחוק את המילים. לגרום להם להיעלם. אבל לא יכולתי לצעוק. לא יכולתי אפילו לנשום באותו רגע.
העיניים החלו להתמלא בדמעות. הנחתי ראשי על השולחן. הטלפון שלי התחיל לצלצל. התחלתי להילחץ: איך אומרים את זה לילדים? ואז הבת התקשרה. יכולתי מייד להבחין בקולה שהיא עדיין לא יודעת. "אמא, מה קרה? את נשמעת מוזר".
כחכחתי בגרוני. "אין פה קליטה, אני לא שומעת אותך טוב, נדבר עוד כמה דקות, כשאגיע הביתה".
מה אנו אמורים להגיד להם? שבזמן שהתפללנו במשך כל הימים הללו, הם כבר לא היו בין החיים? שבזמן שנרות שבת נוספים הודלקו בכל העולם, הם כבר היה בעולם אחר? הם בטח ישאלו למה. איך זה יכול לקרות. איך אנשים יכולים להיות כל כך אכזריים. איך האלוקים יכול להרשות סבל כזה. הם בטח ישאלו, שאלות טובות ונוקבות, ואני לא אדע מה לענות. מה אני אמורה להגיד להם?
כל הדרך הביתה ברכב, בכיתי. נערי חמד. בכיתי על ההורים שלהם, על המשפחות שלהם, על החברים שלהם. בכיתי על האובדן העצום לעם שלנו. על חייכם, נערים, שהיו רק בהתחלה, והיה לכם כל כך הרבה מה לתת, ללמוד, לגדול. איבדנו לא רק אתכם, אלא גם את ילדיכם העתידיים, ואת ילדי ילדיכם. בכיתי כל הדרך עד הבית, ולפני שנכנסתי הביתה סידרתי את עצמי וניסיתי להירגע מעט. רק הבנות הגדולות היו בבית, והם היו באמצע הכנות ואריזה לטיול שיתקיים מחר. אם אני לא אבשר להם, הם יגלו בכל מקרה. אבל מה לומר? איך מבשרים כזאת בשורה? הם היו באמצע חיפוש של כריות כשראו אותי, והם הבינו מייד שמשהו מאוד לא בסדר. "אמא, מה קרה?"
נענעתי בראש. חיפשתי את המילים. "מצאו את הנערים"... לא יכולתי להמשיך את המשפט.
"בחיים?" הם שאלו בזהירות?
שוב הנהנתי בראשי לשלילה. חושבת על איך שכל העם הזה שבור עכשיו, הלבבות של כולנו קרועים לחתיכות, והעולם בחוץ שותק, זה בכלל לא מעניין אותו.
."אמא", אמרה אחת הבנות שלי, "כל הזמן הזה שאנחנו בכינו על הנערים, בעצם הם בכו עלינו" .
כל הזמן הזה שאנחנו בכינו על הנערים, בעצם הם בכו עלינו
המילים שלה היכו בי. אתם בעצם בוכים עלינו. מסתכלים עלינו, איך התאספנו להתפלל. איך נזהרנו לקבל את השבת מוקדם. איך בכינו כולנו כשהדלקנו נרות שבת, חלקנו בפעם הראשונה, לכבודכם ולמענכם. איך הצלחנו לשים בצד את כל ההבדלים, ואיך נקשרנו והתחברנו כעם אחד. איך כל הילדים שלנו התפללו וקיבלו על עצמם קבלות טובות למענכם. אתה כבר הסתכלתם עלינו כל הזמן הזה. אתם מבינים כמה כוח ואהבה הבאתם לעם היהודי? אתם מסוגלים להבין כמה עזרתם לנו להשתנות, להיות אנשים יותר טובים, יותר מחוברים למורשת המשותפת שלנו?
אנו הולכים לאיבוד בתוך הצער והכעס שלנו עכשיו. איך הערבים יכולים להתנהג ככה? איך זה יכול להיות? אז יש לי עוד בקשה מכם, נערים יקרים. תבכו עלינו עוד קצת. אנו זקוקים לכם עכשיו יותר מתמיד. להתחנן עבורנו. אנו מסוחררים מהאובדן שלכם. אנחנו רוצים להישאר ביחד. אל תתנו לנו להתיאש מכל התפילות שהתפללנו ומאורות נרות השבת שהדלקנו. אל תתנו לנו לוותר על זה. לא יודעים מה לומר. לא יודעים מה לעשות. אנא אל תעזבו אותנו עדיין. ואולי זכות התפילות המנופצות, מלמעלה ומלמטה, יעזרו לנו למצוא מזור ללב השבור, שבעתיד יחזור ויהיה שלם.
(12) אנונימי, 10/5/2016 12:33
מרגש
פשוט צמרמורות!!!
(11) רותי, 9/5/2016 01:39
ואוו
צימררת אותי ממש..
(10) רבקה, 8/5/2016 11:10
הבאת דמעות לעיני. מדויק וכ"כ כואב
(9) אנונימי, 21/7/2014 20:37
הזמן הוא חבלי משיח רק שיעבור בשלום
(8) אמא חילונית, 7/7/2014 07:40
איפה היהודים הראוייים שמגנים את הרצח המתועב של הנער הערבי
(7) אנונימי, 2/7/2014 15:32
התפילות בוודאי השאירו רושם גדול בשמים
ורק הקב"ה יודע מה נמנע בזכות תפילות אלו, וזכות התפילות האלו עומדות לזכות נשמתם של הנרצחים הקדושים הי"ד
(6) אתי עשירי, 2/7/2014 05:33
תודה
תודה לך שנתת מילים לתחושות שלי, תודה לאל על שיחסית הנערים כמעט לא סבלו, תודה לאמהות הבנים, שפתחו את דלתן והאירו לנו בפשטות את הדרך להיות ביחד. ותודה לכאב המפלח, לזעם המטלטל ולעצב העמוק. מה שנותר עכשיו זה להתאבל, לקרוא תהילים לעילוי נשמתם, ואז...להמשיך במה שציווה לנו מותם.
(5) שרונה ארליך, 1/7/2014 13:33
תודה על העזרה.
מזדהה לגמרי עם הקושי לומר לילדים, ולמען האמת גם להגדיר את התחושות במלים בכלל, אפילו לעצמי. תודה שעשית את זה בשבילי. עד עכשיו הייתי בהלם ובאלם. עכשיו סוף סוף הגיעו גם הדמעות... ואכן, אנחנו זקוקים לדמעות, שלהם וגם שלנו. ואולי, מי יודע... שערי דמעות לא ננעלו... נמשיך לבכות ולהתפלל, ולבקש שהשם יתברך ישים דמעותינו בנאדו ויחיש לנו ישועה.
(4) נדב, 1/7/2014 13:28
קורע מצער , וקורא ללב להתרחב עוד קצת
קריעה נוגעת ופותחת את הלב לצערן של המשפחות. לצערו של כל עם ישראל. וארשה לעצמי להרחיב - לכל בני האנוש שאיבדו אדם קרוב. כשהלב נפתח לצער אולי נצליח להתעלות מעל ההפרדות המלאכותיות של לאום ודת. כשנוכל לחוות את הכאב של כל אדם - יהודי או ערבי ולהתנגד לו - אז נדע שאנחנו בדרך הנכונה. כל עוד מתחת לפנ השטח נמשיך להפריד בין הטובים לרעים - נזרע את הטרגדיה הבאה
(3) כרמית יוסף, 1/7/2014 12:03
תגובה למאמר שלושת החטופים
מסכימה עם כל מילה, אתמול בערב הרגשתי כך בדיוק,, גם אני בכיתי על הילדים ועל חייהם שנקטעו..הדלקתי נר נשמה לעילוי נשמתם , השם יקום דמם!
(2) אילה, 1/7/2014 11:47
מה איכפת לעולם מאיתנו?
רק כשזה מגיע לפלסטינים ה״אומללים״ איך כתוב במשלי עת לרחם ועת להתאכזר העולם מקיים את זה מצוין ליהודים להתאכזר לערבים לרחם. ואנחנו עוד סומכים עליהם ומודאגים ממה יגידו בעולם עלינו. אולי כבר נבין סוף סוף שאנחנו צריכים לעשות מה שבא לנו!!!!!!!כי זה הכי טוב לנו?
(1) גליה שיר, 1/7/2014 11:22
מצטרפת בכאב
מצטרפת אליך בבקשה לילדים שיבכו עלינו