כששמעתי את החדשות הנוראות, הייתי בבית קפה, והמשפט הבזיק על איזה מסך שריצד שם. המילים קרעו את לבי: "גופותיהם של שלושת החטופים נמצאו". לא! לא! אני רוצה לצרוח. רציתי למחוק את המילים. לגרום להם להיעלם. אבל לא יכולתי לצעוק. לא יכולתי אפילו לנשום באותו רגע.

העיניים החלו להתמלא בדמעות. הנחתי ראשי על השולחן. הטלפון שלי התחיל לצלצל. התחלתי להילחץ: איך אומרים את זה לילדים? ואז הבת התקשרה. יכולתי מייד להבחין בקולה שהיא עדיין לא יודעת. "אמא, מה קרה? את נשמעת מוזר".

כחכחתי בגרוני. "אין פה קליטה, אני לא שומעת אותך טוב, נדבר עוד כמה דקות, כשאגיע הביתה".

מה אנו אמורים להגיד להם? שבזמן שהתפללנו במשך כל הימים הללו, הם כבר לא היו בין החיים? שבזמן שנרות שבת נוספים הודלקו בכל העולם, הם כבר היה בעולם אחר? הם בטח ישאלו למה. איך זה יכול לקרות. איך אנשים יכולים להיות כל כך אכזריים. איך האלוקים יכול להרשות סבל כזה. הם בטח ישאלו, שאלות טובות ונוקבות, ואני לא אדע מה לענות. מה אני אמורה להגיד להם?

כל הדרך הביתה ברכב, בכיתי. נערי חמד. בכיתי על ההורים שלהם, על המשפחות שלהם, על החברים שלהם. בכיתי על האובדן העצום לעם שלנו. על חייכם, נערים, שהיו רק בהתחלה, והיה לכם כל כך הרבה מה לתת, ללמוד, לגדול. איבדנו לא רק אתכם, אלא גם את ילדיכם העתידיים, ואת ילדי ילדיכם.  בכיתי כל הדרך עד הבית, ולפני שנכנסתי הביתה סידרתי את עצמי וניסיתי להירגע מעט. רק הבנות הגדולות  היו בבית, והם היו באמצע הכנות ואריזה לטיול שיתקיים מחר. אם אני לא אבשר להם, הם יגלו בכל מקרה. אבל מה לומר? איך מבשרים כזאת בשורה? הם היו באמצע חיפוש של כריות כשראו אותי, והם הבינו מייד שמשהו מאוד לא בסדר. "אמא, מה קרה?"

נענעתי בראש. חיפשתי את המילים. "מצאו את הנערים"... לא יכולתי להמשיך את המשפט.

"בחיים?" הם שאלו בזהירות?

שוב הנהנתי בראשי לשלילה. חושבת על איך שכל העם הזה שבור עכשיו, הלבבות של כולנו קרועים לחתיכות, והעולם בחוץ שותק, זה בכלל לא מעניין אותו.

."אמא", אמרה אחת הבנות שלי, "כל הזמן הזה שאנחנו בכינו על הנערים, בעצם הם בכו עלינו" .

כל הזמן הזה שאנחנו בכינו על הנערים, בעצם הם בכו עלינו

המילים שלה היכו בי. אתם בעצם בוכים עלינו. מסתכלים עלינו, איך התאספנו להתפלל. איך נזהרנו לקבל את השבת מוקדם. איך בכינו כולנו כשהדלקנו נרות שבת, חלקנו בפעם הראשונה, לכבודכם ולמענכם. איך הצלחנו לשים בצד את כל ההבדלים, ואיך נקשרנו והתחברנו כעם אחד. איך כל הילדים שלנו התפללו וקיבלו על עצמם קבלות טובות למענכם. אתה כבר הסתכלתם עלינו כל הזמן הזה. אתם מבינים כמה כוח ואהבה הבאתם לעם היהודי? אתם מסוגלים להבין כמה עזרתם לנו להשתנות, להיות אנשים יותר טובים, יותר מחוברים למורשת המשותפת שלנו?

אנו הולכים לאיבוד בתוך הצער והכעס שלנו עכשיו. איך הערבים יכולים להתנהג ככה? איך זה יכול להיות? אז יש לי עוד בקשה מכם, נערים יקרים. תבכו עלינו עוד קצת. אנו זקוקים לכם עכשיו יותר מתמיד. להתחנן עבורנו. אנו מסוחררים מהאובדן שלכם. אנחנו רוצים להישאר ביחד. אל תתנו לנו להתיאש מכל התפילות שהתפללנו ומאורות נרות השבת שהדלקנו. אל תתנו לנו לוותר על זה. לא יודעים מה לומר. לא יודעים מה לעשות. אנא אל תעזבו אותנו עדיין. ואולי זכות התפילות המנופצות, מלמעלה ומלמטה, יעזרו לנו למצוא מזור ללב השבור, שבעתיד יחזור ויהיה שלם.