שרה ואני גרנו באותה קומה במעונות האוניברסיטה. היא הייתה אחת מאותן בנות שהיה להן הכל - היא השתתפה בתכנית המצטיינים של האוניברסיטה ובתכנית לימודים מיוחדת של האו"ם, היא השתתפה בתחרויות ריצה, הייתה חברותית, פתוחה וחמה. ואם לא די בכל אלה, היא גם הייתה יפהפייה, אהבה לטייל, לרקוד, לשחות ולנסות דברים חדשים. והיא גם שינתה את חיי.

היינו מיודדות, אך לא חברות קרובות.

לאחר שהחלמתי משפעת, ניגשתי לחדרה של שרה כדי לקחת ממנה סיכומים של מספר שיעורי פסיכולוגיה אותם החמצתי. ידעתי שאם יש למישהו את הסיכומים – זאת היא. גיליון הנוכחות שלה היה מושלם, וסיכומי השיעורים שלה היו מסודרים להפליא בהתאם.

"את מרגישה יותר טוב?" היא שאלה.

הנהנתי. "זו הייתה שפעת קשה, אבל אני חושבת שאני סוף סוף חוזרת לעצמי".

"הסיכומים בתיק שלי". כשהיא נעמדה, היא העוותה את פניה ופלטה אנחה קלה. "אימון ריצה – קורע", הסבירה, ושלחה אליי חיוך עקום.

"למה את לא לוקחת הפסקה?" שאלתי. "את עובדת כל כך קשה, מתאמנת כל כך הרבה, את תמיד בתנועה. אולי זה יותר מדי?" הרגשתי דאגה כנה לבחורה המושלמת הזו – היא עלולה לשחוק את עצמה במהירות. היא עדיין תהיה מדהימה גם אם לא תהיה אצנית.

היא הסתובבה ופניה אליי, ואז נעצרה. "אני חייבת לרוץ כל עוד אני יכולה".

משהו בה היה כה רציני וחמור. "מ-מה?" גמגמתי. "לרוץ כל עוד את יכולה?"

"כן, זה המוטו שלי: "רוץ כל עוד אתה יכול".

"יש לך מוטו?" שאלתי, בוחנת את פניה. ראיתי שהיא לא מתבדחת.

לעולם אינך יכולה לדעת מתי יבוא זמנך, מתי רגלייך יפסיקו לתפקד

"לעולם אינך יכולה לדעת מתי יבוא זמנך, מתי רגלייך יפסיקו לתפקד, מתי לא תוכלי יותר לעשות דברים חדשים. אז את חייבת לעשות, כל עוד את יכולה. לרוץ כל עוד את יכולה".

"אבל אנחנו כל כך צעירות! רק בנות 20!" מחיתי. תחושה כלשהי התחילה לגאות בתוכי, צל של פחד, של סופיות החיים – משהו שלא חוויתי בעבר. בלעתי את רוקי, מנסה לדכא את התחושה הזאת.

שרה נדה בראשה. "את לא יודעת?"

"יודעת מה?"

"יש לי טרשת נפוצה". היא לא הייתה עצובה או מרירה אלא פשוט תיארה את המציאות. "אני לא יודעת מתי הרגליים שלי תחלשנה, מתי יהיה לי קשה מדי לרוץ ואז קשה מדי ללכת. אני לא יודעת מתי אשב בכיסא גלגלים ולא אוכל עוד לצאת למסע תרמילאים בהרי או לטייל באלפּים. אני לא יודעת מתי לא אוכל לעשות דברים שאני אוהבת או לנסות דברים חדשים. אז אני מנסה לעשות הכל עכשיו. זו ההזדמנות שלי! רוץ כל עוד אתה יכול!"

"ואו, אני... אני לא ידעתי", פלטתי. "זה מדהים".

"לא, לא מדהים. אני בסך הכל בן אדם. בן אדם שרוצה למצות את החיים. זה לא סתם עניין של 'לחיות את הרגע', אלא רצון למלא את היום בדברים שאני מעריכה, לעשות דברים שחשובים לי".

היא מסרה לי את הסיכומים.

"יש לי טרשת נפוצה, אז אני כבר יודעת שהשעון שלי מתקתק. אני עושה את הכל עכשיו, ולא מחכה למחר! אני לא רוצה להתחרט כשאהיה רתוקה לכיסא גלגלים. אני יודעת שעד היום כבר הספקתי לעשות המון".

היא עצרה לרגע ועננת עצבות זחלה אל פניה.

"אני אחת מבנות המזל. יש כל כך הרבה אנשים שפשוט מנסים להעביר את הזמן, צמודים לאוזניות, נדבקים למסכים כדי לעבור את היום. ומה עם אותם אנשים שאפילו לא מבינים שהם מבזבזים את הזמן שלהם, אלה שדוחים את הכל למחר, שמחכים למועד אחר? השעון של כולם מתקתק. למזלי הרב, אני פשוט רואה את השעון שלי".

עזבתי את החדר, המומה ומלאת השראה בו-זמנית. לא יכולתי להאמין שמישהי בגילי מקדימה אותי כל כך בדרך בה היא חיה – באמת חיה – את חייה. רציתי להשליך את סיכומי השיעור ולרוץ, לנסות לאחוז בחיים לפני שהם יחלפו על פניי. באותו יום קיבלתי הרבה יותר מאשר סיכומי שיעור בפסיכולוגיה.

אחרי השנה הראשונה, נותק הקשר ביני לבין שרה, אולם מעולם לא שכחתי את המסר שלה. החלטתי לא לחכות לעתיד. התאמצתי לשנות את חיי לטובה, לטפס על הרים רוחניים ולחקור את נופי נשמתי. וכשאני מתפתה להאט ולשקוע בהרהורים, אני מדמיינת אותה במוחי ושומעת אותה אומרת לי: "רוצי כל עוד את יכולה".