בתחושה של פחד וחרדה, כשלבי פועם בקצב מהיר, הצמדתי את אוזני אל הדלת כדי לבדוק אם השטח פנוי. סובבתי בזהירות את ידית הדלת, והצצתי בזווית עיני. הנחתי שאף אחד לא נמצא בסביבה, ואז פתחתי בריצה מטורפת אל תוך חדר השירותים, שהיה נקודת המפלט הקרובה ביותר במרחק של מטרים ספורים ממני. כשהגעתי בבטחה אל היעד הראשון שלי, הרשיתי לעצמי לחזור ולנשום שוב, בתחושת הקלה על שהצלחתי להימלט ללא כל פגע מחדר השינה שלי, שהפך לבית הכלא שלי.

ידעתי שקיימת רק דרך אחת שדרכה אוכל להביא לסופו של עונש השתיקה הרועמת שקיבלתי, שהתנהל נגדי כבר שלושה ימים. אחרי שכבר הזלתי את כל הדמעות שהיו לי, החלטתי לפרוץ קדימה במשימה ממנה חששתי, מודעת לעובדה שרק התרפסות בפני "הסוהר" שלי תעניק לי חנינה ותשחרר אותי מהמעצר. אמנם חידוש סיפור ה'סינדרלה' במשפחתי לא היה בדיוק השאיפה הגדולה ביותר שלי, אך זה עלה בהרבה על להישאר כלואה מבלי רשות לראות או לדבר עם אף אחד.

אם כל זה נשמע קצת לקוח מן הדמיון, דעו לכם שאין זו אגדה. הסוהרת שלי הייתה לא אחרת מאשר אמא שלי, שעיצבה עבורי מערכת של חוקים מדכאים ובלתי הגיוניים, שזרקה לעברי מבטים שהפחידו אותי עד כדי שיתוק מוחלט, וששלטה על שעות רבות מתוך שגרת חיי. למרבה הצער לא הייתי סינדרלה, אלא ילדה קטנה ומבולבלת, שלא הבינה מדוע מציקים לה (אפילו לילדים הקטנים ביותר יש חוש בסיסי המבחין בין טוב לרע, ובין מה שהוגן למה שלא הוגן) ומדוע אמא שלה שונאת אותה ומפיקה עונג מהסבל של בתה.

מבטה הקר כקרח גרם לי לצמרמורות לאורך הגב

לעולם לא אשכח את מסיבת יום ההולדת האחת והיחידה שהייתה לי כילדה (מסיבה שחלקתי עם אחי הצעיר), שבמהלכה, פתאום מצאתי את עצמי מקבלת את עונש השתיקה הרועמת. עיניה הרושפות של אמי שרפו חור צורב בתוך לבי, ובעוד היא משחקת את תפקיד המארחת מול חבריי, מבטה הקר כקרח גרם לי לצמרמורות לאורך הגב. בכך היא הודיעה לי היכן עמדו הדברים בינינו. אסור היה עלי לצחוק בקול רם עם בני המשפחה סביב השולחן, לעגו לי בעת שבכיתי, וזכיתי לבוז וללעג בסיטואציות פומביות. במשך שנים, בבקרים מסוימים היה עלי לבקש רשות ללכת לשירותים והיה אסור לי לצאת מהמיטה, אפילו שכבר הייתי ערה לגמרי וכולם כבר יצאו והתחילו את סדר יומם. וכאשר אחיי היו משחקים בחוץ, אני הייתי סגורה בבית, מסיימת את רשימת המטלות הארוכה שהוטלה עלי.

אני זוכרת כיצד לבשתי על פניי הבעת פנים אמיצה כלפי העולם, כשבחדרי חדרים בכיתי כל כך חזק עד שנדמה היה לי שאני מתעוורת. אני זוכרת את הכלב שלי, כיצור היחיד בעולם כולו, שאיתו יכולתי לחלוק את הייאוש העמוק ביותר שלי מבלי לחשוש מדחייה. לא הצלחתי להבין את ההיגיון במה שקורה לי, תחושה שכמעט הובילה אותי לטירוף מוחלט; לא הצלחתי להבין מה עשיתי לא טוב, אך עם זאת הידיעה ששונאים אותי ריסקה את נשמתי. העובדה שלא הקשיבו לי ושלא הייתה לי כל ברירה ברוב המצבים בחיי הייתה בלתי נסבלת.

כיוון שניסיונותיי להביע קול מחאה נפלו על אוזניים ערלות, למדתי לסבול בדממה ומילאתי את התפקיד שהוטל עליי באופן מושלם. כלפי חוץ, הייתי הבת היחידה להוריי, הילדה בעלת שמחת החיים, תלמידה מצטיינת המוקפת בחברים רבים. במציאות, הייתי בודדה בתוך הסבל שלי, אך מחויבת למעגל השתיקה סביבי – גם משום שלא הכרתי כל אופציה אחרת, וגם משום שחששתי שאם אשתף את סודי עם אדם אחר, מצבי רק יחמיר. אז קיבלתי על עצמי את גורלי ומצאתי דרך לתפקד, בלי לדעת אף פעם מה ילד יום ומתי בפעם הבאה אהיה מגורשת מהממלכה של אמי, למשך זמן לא ידוע.

אני מבינה עכשיו שהייתי קורבן בידי אמא שסבלה מהפרעה

עשרות שנים מאוחר יותר, כעבור שנים של טיפול בסדרה שלימה של הפרעות חרדה שהתחילו עוד בשנות נעוריי, אני מבינה עכשיו שהייתי קורבן בידי אמא שסבלה מהפרעה, אמא שהתעללה בי נפשית במקום להעניק לי את האהבה ותשומת הלב להן זקוקים ילדים כדי להתפתח באופן בריא. אני כעת גם מבינה שהדחקתי סידרה שלמה של חוויות כואבות וטראומטיות, מה שהביא מאוחר יותר בחיי למצבים של התקפי חרדה, שהופיעו בעקבות טריגרים קטנים ואקראיים, אירועים שאף אחד אחר סביבי כלל לא התרגש מהם. בעזרת טיפולו של מטפל מסור ומנוסה, ובעזרת כלים נפשיים שונים, לאט ובהדרגתיות התחלתי לאסוף את כל החלקים שלי, לעבד אותם, לעשות אינטגרציה בין כל חוויות היומיום שלי לבין עברי הפגוע, תהליך שסוף סוף אפשר לי להתחיל את עבודת הריפוי והתיקון של הנשמה שלי.

כאשר אני נשאלת היום, מה הניע אותי להמשיך הלאה במשך כל אותן השנים, כיצד שרדתי את ההתעללות הכל כך קשה הזו, ומדוע לא החלטתי בסופו של דבר לשים קץ לחיי למרות שתכננתי את בריחתי מהעולם הזה פעמים רבות בעבר, אני עונה את התשובה הבאה:

כאשר שכבתי על מיטתי בבכי עז, לפני כל כך הרבה שנים, ובעודי מתפללת לקב"ה שייקח אותי וירחיק אותי מהסיוט של קיומי בעולם, היה שם הבהוב קטנטן שהתעורר מתוך מעמקי ישותי – רמז קטנטן של חלק זעיר, כמעט בלתי נראה, של עצמי, שלא היה מוכן להכריז שהגעתי לסוף הדרך. למרות רגשות התיעוב העצמי שחשתי, היה בי חלק מסוים שידע שמשהו כאן לא בסדר, שהייעוד שלי בעולם הוא יותר מזה, שאני לא ממלאת את מטרתי בעולם, ושהאני האמיתי שלי מעולם לא זכה להזדמנות לפרוח ולצמוח.

במקום כלשהו, עמוק בתוך ההוויה שלי, היה ניצוץ של נשמה. לחישתה של נשמה שמשתוקקת להישמע, להיות נאהבת, משתוקקת לקבל זוג כנפיים, להמריא ולהתעופף בדיוק כפי שהיא נועדה לעשות.

אמנם אין גבול לרגשות התודה שאני רוכשת לחברים, משפחה ואנשי בריאות הנפש, שהעניקו לי את היציבות במסע מלא המהמורות הזה, אך אני מאמינה שהיה זה ההבהוב הזעיר, הכמעט בלתי נראה הזה, של הנשמה שלי, שבסופו של דבר הציל את חיי והעניק לי את הסיבה להמשיך הלאה. כיום, בעודי ממשיכה לחפש משמעות ומקום לעצמי בעולם הסובב אותי, אני מודה לקב"ה בכל בוקר על הנשמה שהוא מחזיר בי בעת שאני מתעוררת.

החיים עדיין רחוקים מלהיות מושלמים, אתגרים מופיעים מולי באופן קבוע. ועם זאת, בכל רגע שחולף, בעודי ממשיכה לרפא את הפצעים הישנים, ליצור מערכות יחסים בריאות ולגלות את האני האמיתי שבי, לחישתה של נשמתי הופכת חזקה יותר ויותר, ואני יודעת שאני בדרך הנכונה לקראת שחרור מלא.